הרבה דמעות נשפכו אתמול בבית המשפט המחוזי של מחוז מרכז בלוד, כשהשופט מנחם פינקלשטיין גזר את דינו של שמעון קופר: שני מאסרי עולם ופיצוי של 258 אלף שקל לכל אחת ממשפחות הנשים שרצח — אשתו הראשונה ואם ילדיו אורית קופרשמידט ואשתו השלישית ג'ני מור חיים. מיד אחרי שסיים השופט להקריא את גזר הדין, ניגשו בני המשפחה לשתי התובעות בתיק – נאוה טולדנו־יהודה ורחל אבישר־אבלס – לחצו את ידיהן, התייפחו על כתפיהן וחיבקו אותן בחום.
בלעדיהן, הבינו, ייתכן שקופר היה יוצא מזה. וזו לא הגזמה. "חקירתה היסודית של המשטרה, התחקיר העיתונאי הנמרץ (של העיתונאי עמרי אסנהיים ב'עובדה', שבזכותו נפתח התיק), ועבודתן החרוצה של הפרקליטות המסורות מפרקליטות מחוז המרכז שטיפלו בתיק בשנים האחרונות", כתב השופט פינקלשטיין, "הם שאיפשרו לפענח את תעלומת מותן של אורית ושל ג'ני, ולחשוף את תהומות הזוועה שהתגלתה לנגד עינינו בפרשה זו".
טולדנו־יהודה הייתה כבר תובעת מנוסה בפרקליטות מחוז מרכז, וראתה דבר או שניים בקריירה, אבל שום דבר לא הכין אותה לאותו יום בפברואר 2013, כאשר על שולחנה הונחו כמה קלסרים שעליהם נכתב: "המדינה נגד שמעון קופר". בתוכם קובצו חומרי החקירה שמגוללים את סיפורו של הקיבוצניק שמעון קופר, אשר שתיים מתוך שלוש נשותיו מתו בנסיבות מסתוריות.
"אמרו לי: 'תלמדי את התיק באפס זמן', כי מי שניהל אותו פרש וכבר נקבע דיון לטענה מקדמית שהעלו הסניגורים באשר לפגם בכתב האישום", נזכרת טולדנו־יהודה. "הם טענו שבגלל שהוא לא נאשם ברצח אשתו הראשונה אורית, צריך למחוק את זה מכתב האישום. התחלתי לקרוא את החומר בקדחתנות ובבת אחת נחשפתי לסיפור של פעם בחיים. אין באמת אנשים כאלה וסיפורים כאלה, שאתה קורא ונוכח לגלות שאדם נוהג באופן שיטתי, מתוחכם ומתוכנן על פני שנים כה ארוכות, ומצליח להונות את מי שסביבו. זה קורה אולי בסרטים. קראתי את חומר החקירה שכלל את פרטי הרצח של ג'ני ואת מותה של אורית, שלא הוגדר כרצח, ואז התקשרתי לפרקליטת המחוז רונית עמיאל ולא אשכח איך אמרתי לה: רונית, יש פה רצח נוסף".
קופרשמידט נרצחה על ידי קופר ב־18 בינואר 1994 בדרך שלא הותירה סימן בגופה. לפי האישום הוא פיזר סביבה כדורים וחפיסות ריקות של תרופות הרגעה, כדי ליצור מצג שווא לפיו היא התאבדה, ואז הזעיק את אביה ואת מד"א. לימים הוא התחתן עם מי שהייתה המאהבת שלו ולאחר מכן התגרש ממנה. אז הכיר את ג'ני מור חיים, אם לשניים מקיבוץ אייל, והתחתן איתה. זמן מה לאחר מכן הוא הכיר את ד"ר מריה זקוטסקי, רופאה מרדימה מבית החולים מאיר בכפר־סבא. קופר סיפר לה שהוא "צריך לצאת לחו"ל לרצוח אדם בשליחות ביטחונית", וביקש חומר קטלני שממית ולא משאיר סימן בגוף. הרופאה גנבה כמות קטלנית של החומר מבית החולים ותידרכה את קופר איך להשתמש בו. על פי האישום, קופר רצח את מור חיים בלילה שבין ה־20 ל־21 באוגוסט 2009. גם במקרה זה הוא פיזר כדורים וחפיסות של תרופות כדי ליצור מצג שווא של התאבדות. הבדיקה לגילוי רעלים לא איתרה דבר.
התיק נגד קופר נסגר תחילה מחוסר אשמה, אך נפתח מחדש בעקבות תחקיר של העיתונאי עמרי אסנהיים ששודר בתוכנית "עובדה" בחודש מארס 2010. בעקבות החקירה המחודשת הוחלט להגיש נגד קופר כתב אישום על רצח אשתו השלישית בלבד. ואז נכנסה לתמונה טולדנו־יהודה. תוך כדי הדיונים היא יצאה לחופשת לידה, ילדה את בנה יונתן והעבירה את המושכות לאבישר־אבלס. האחרונה כבר טיפלה בתיקים קשים, כמו רצח הילדה רוז פיזם.
לישורת האחרונה הגיעו כבר שתיהן ביחד, ועכשיו, זמן קצר לאחר גזר הדין, הן יושבות מולי וחשות הקלה, לא ניצחון. העובדה שגם המשטרה וגם פרקליטים מנוסים אחרים לא הצליחו לאבחן שמדובר ברצח כפול לא מעסיקה אותן. "אני לא יודעת על אחרים", אומרת טולדנו־יהודה. "אני יכולה להגיד מה אני ראיתי, ולי היה ברור שצריך לעשות עוד בדיקות ויש סיכוי גבוה שזה יבשיל לאישום נוסף. זה לקח כמה שיחות עם פרקליטת המחוז, וממנה עליתי לפרקליט המדינה דאז משה לדור, ולזכותו ייאמר שהייתה שיחה נהדרת. הוא האזין לי בקשב רב ובסוף אמר: 'לכי על זה'".
טולדנו־יהודה קיבלה אישור לבצע השלמת חקירה, ויצאה לדרך. "איתרתי חברים של בני הזוג לפני 20 שנה והגעתי לחברה שהייתה עם אורית מספר ימים לפני הרצח", היא ממשיכה. "היא סיפרה לי שהייתה אמורה להיות מסיבה להורים של אורית והן הכינו יחד עוגיות, ואורית הייתה במצב רוח מרומם. מצאנו עוד חברה שסיפרה שזמן קצר לפני מותה אורית הייתה במצב רוח נהדר כי הבן יצא מחונן והיא התקבלה לעבודה בקופת חולים. היום בדיעבד זה נראה לגמרי מובן מאליו וברור, אבל אז הגיע מד"א לדירה, ראו כדורים פזורים סביב מיטתה והוריה שבכו מרה כי שמעון סיפר להם שהבת שלהם התאבדה. אורית שכבה על ספה בסלון, לא פגועה וחבולה, אז הם מאמינים.
"הייתה בעיה לעשות את הקשר בין חוות הדעת שהתקבלה מיהודה היס, שקבעה שלא ניתן לקבוע את סיבת המוות, לבין הזירה. חשוב לציין שלי לא היה את התיק המקורי, כי במשך השנים הוא נסגר והושמד. מה שהיה לי זה את דוח הנתיחה, את עדות הבנים ומספר עדים נוספים".
אחד הסיפורים המרתקים הוא העדות של בני, בנם של בני הזוג, שהיה אז ילד בן שמונה. "הוא בכלל לא רצה להגיע איתי לפגישת הכנה לעדות, אלא הגיע ישירות לבית המשפט במטרה להגן על אביו, ותוך כדי עדותו את מסתכלת עליו ורואה את התהליך שהוא עובר", מתארת טולדנו־יהודה. "פתאום הוא הבין את ההכחשה שבה הוא חי. בעדותו הוא סיפר שבאותו יום, באופן חריג, אבא העיר אותו ואת אחיו בן הארבע עדי, ולא אמא, ששכבה על הספה בסלון. שאלתי אותו אם היה סביבה משהו והוא ענה שלא".
אולי הוא לא זוכר? בכל זאת, ילד בן שמונה.
"כן, אבל כל ההתנהלות הייתה חשודה. אדם נורמלי שחושב שאשתו מתה היה נזעק. אולי באמת מפנה את הילדים מהבית כמה שיותר מהר, מזמין מד"א. אבל קופר לא. הוא מעיר את הילדים, מכין כריכים, מתקשר להוריה. הכדורים לא היו לפני שמד"א הגיעו, ולפני שאורית מתה כבר הייתה לו מאהבת, שהוא התחייב לה לקנות בית ולהעביר 40 אלף דולר לאביה. וימים ספורים לפני כן הוא אמר לאחותו שהוא רוצה להתגרש ודיבר על סידורי משמורת. ולנו הוא סיפר שהוא היה בן זוג מושלם. אז בניתי פסיפס של עוד ראיה ועוד סיפור והכל התכנס למסקנה אחת: שהוא רצח אותה".
ועדיין אין לך ראיית זהב.
"נכון, אבל קופר הורשע ברצח הזה על יסוד רעיון משפטי של שיטת ביצוע. במקרה של ג'ני, מריה הרופאה פיצחה לי את התיק אחרי שסיפרה שכמרדימה היא נתנה לו חומר הורג שלא משאיר סימנים, אחרי שהסביר לה שהוא איש מוסד וצריך לרצוח מחבל בחו"ל. אז הבנתי איך הוא רצח את ג'ני, ומזה הבנתי שכנראה הוא יודע איך לרצוח מבלי להותיר סימנים. אנחנו לא יודעים ולא נדרשים לדעת לפי החוק מה בדיוק קרה. מה שצריך להראות שהוא רצח אותה בדרך שאינה מותירה סימן, ואת זה הוכחנו. לא היו לו הסברים לדברים בסיסיים, בגלל שהוא שיקר על המובן מאליו. התיק של ג'ני השפיע ראייתית על אורית. אם הוא היה עוצר באורית, האדם הזה לא היה נעצר".
בכנות, אלמלא התחקיר ב"עובדה", זה היה קורה?
אבישר־אבלס: "אני רוצה להאמין שכן. היה הליך של ערר על סגירת התיק. לתחקיר היה חלק משמעותי בפיצוח, אבל אנחנו רוצות לקוות שזה היה קורה גם בדרך אחרת".
עובדה שזה לא קרה. והמסקנה מטרידה: מי יודע כמה רוצחים כאלו מסתובבים בקרבנו, חיים כרגיל?
"זו שאלה קשה שאת מפנה כלפי המשטרה, ועוד ייתנו עליה את הדעת. הראיות הן תולדה של התחקיר העיתונאי והמשטרתי שהובל על ידי חוקרת, טל בן־אבן, שלקחה את התיק כמשימת חייה. אבל יש הבדל תהומי בין תחקיר עיתונאי לחקירת משטרה שמסתיימת בתיק בבית המשפט. בטלוויזיה אפשר לספר סיפור מעורר חשד, שיטיל זרקור, אבל מכאן ועד להרשיע ברצח כפול ולהטיל שני מאסרי עולם המרחק גדול, כי בבית משפט צריך ראיות מעל לכל ספק סביר. התחקיר של עמרי אסנהיים הניע את גלגלי החקירה שהגיעה למבוי סתום אבל לא היה לו את מריה, הרופאה המרדימה".
אבישר־אבלס: "פרופ' היס אמר שהוא לוקח בחשבון שיש מספר מקרים שמתפספסים. להגיד שזה לא מדאיג? בוודאי שזה מדאיג. גם כשיודעים שזה רצח אין מאה אחוז הרשעות או פענוחים. עושים את המקסימום".
שתיהן בשנות הארבעים לחייהן. אבישר־אבלס, נשואה פלוס שלוש בנות, התמחתה ועובדת בפרקליטות מחוז מרכז כבר 20 שנה. בעלה, היא אומרת, בכלל לא מבין מה מעניין בתחום הפלילי. טולדנו־יהודה התמחתה בפרקליטות בחיפה ולפני 15 שנה עברה לפרקליטות מרכז. בעלה ואבי שני בניה הוא מהנדס, אבל בכל תיק שהיא מעורבת הוא מעורב בפרטים.
"ברגע שהתיק הגיע אליי נכנסתי למרתון ובעלי זוכר את המטבח שלנו מרוצף בקלסרים, ואותי יושבת באמצע הלילה מעשנת בשרשרת – היום כבר הפסקתי – קוראת את ספר המתח הזה ואומרת לו: אתה לא מאמין", היא אומרת. "רגע משמעותי היה כשנסעתי לקיבוץ לראיין את העדים ופגשתי את רינת ושרית, הבנות של אורית, ומחוץ לבית היה כד עם אפר והבנות אמרו שזה הכד ששמעון שרף את המסמכים והתמונות ואת כל מה שהיה להם מאמא שלהם. זה היה בשעת לילה. הבית נשאר כפי שנעזב, אף אחד לא גר בו. הכרתי כל פינה בו מהראיות, והחדר, והמיטה ששכבה עליה. זה היה מוחשי".
שתיהן מעידות שבשעות הפנאי הן רואות סדרות מתח. אבישר־אבלס אוהבת את "המפענחת", טולדנו־אבישר מחבבת את "האישה הטובה" ו"הג'ינקס". "ההשראה שאני שואבת זה מהבגדים שהפרקליטות לובשות", היא צוחקת. "תמיד מתוקתקות כאלו".
במארס 2014 הגישה טולדנו־יהודה את כתב האישום המתוקן, שכלל גם את רצח אורית, ואז יצאה לחופשת לידה. "הרגשתי שאני מוסרת את הבייבי שלי במצב טוב לידיה האמונות של רחל", היא אומרת ומיד מוסיפה: "עזבתי משהו שהוא פרויקט חיים אבל לקחתי החלטה, לטובת הבייבי הפרטי שלי".
"אני קיבלתי חודשיים לסיכומים עם 6,000 עמודי פרוטוקול", מחייכת אבישר־אבלס. "לשם השוואה, להגנה לקח חצי שנה לכתוב סיכומים. במשך חודשיים המחשב הנייד ליווה אותי כל שעה, כל הזמן. זה הגיע למצב שהמשפחה כבר לא הייתה יכולה לראות את המחשב פתוח בבית. אתה מתעורר עם זה, מתקלח, הולך לישון. אני זוכרת שאמרתי לבעלי, 'איזה באסה לנאוה, היא לא תזכה לחקור את הנאשם', כי לרובנו זה הדובדבן שבקצפת. ובעלי, שהוא עורך דין בעצמו אם כי בענייני נדל"ן, הסתכל עליי במבט של: 'למה את אומרת את זה?' כמה פעמים, ניסיתי להסביר, יוצא לך לעמוד מול רוצח ראש בראש, לנהל איתו דו־שיח, לחקור, לשאול שאלות? זה רגע שאני מחכה לו כל התיק והוא לא הבין אותי. אני נהנית להסתכל לרוצחים בעיניים".
ואכן, במהלך יולי 2014 היא חקרה את קופר מעל דוכן העדים. "זו החקירה הכי ארוכה שעשיתי, ואני תובעת 20 שנה", היא אומרת. "הוא היה המרתק ביותר שיצא לי לחקור, וגם המעצבן ביותר, שהעיד על עצמו שהוא שקרן ובחר בזה כקו הגנה. מה שאומר שהייתי צריכה להתמודד עם ים גרסאות. הוא הוציא אותי מהכלים. קרא לי שקרנית, העליב אותי שאני לא מספיק חכמה או מבינה. אבל איך שהתחלתי לחקור היה ברור שאשאר בשלוותי".
חוץ מרגע אחד. "פעם אחת", מספרת אבישר־אבלס, "הוא שאל אותי שאלה רטורית שבה הזכיר את שלוש בנותיי, ואז הבנתי שהוא יודע שיש לי שלוש בנות. לרגע שאלתי את עצמי מאיפה הוא יודע. מה, הוא עושה בדיקות? עד היום אני לא יודעת. יכול להיות שהוא קשוב ושמע משהו, כי הוא ערני וחד. זה היה רגע שנשמתי עמוק. האיש לא הטריד אותי, או הפחיד. הוא סיקרן".
כמי שעמדה מולו, מה הסיפור של שמעון קופר?
"אני לא פסיכולוגית אבל בלשון העם הוא לא סופר אף אחד אחר חוץ מאשר את עצמו".
את מתחברת לקורבנות שאת מייצגת בשם המדינה?
"פעמיים בעשרים שנות הקריירה שלי הזלתי דמעה ותמיד זה היה בהקשר של ילדים. במקרה של רוז פיזם זה היה תיק ראשון שלי שילד נרצח על ידי בני משפחתו. היינו בשלושה שבועות שלא היה ברור אם נמצא גופה, וזה ליווה אותנו כל החקירה. כשזה קרה, והוציאו את התיק האדום מהירקון, הייתה התפרקות. אני זו שהגשתי שם את כתב האישום. בפעם השניה זה קרה בתיק של תאונת דרכים בה נהרג ילד, והאמא ביקשה לראות את תמונת בנה אחרי הנתיחה הפתולוגית".
היה רגע שפחדתן שלא תהיה הרשעה?
טולדנו־יהודה: "בשום רגע לא נתפסנו לשאננות. אנחנו גם לא מהמרות על תוצאות התיק. רק בהכרעת הדין הבנו שזהו".
גם אחרי שניתן גזר הדין, אין בהן שמחה לגורלו של שמעון קופר. שתיהן חושבות קודם כל על הטרגדיה, על הנשים שנרצחו. "אין בי שמחה לראות אותו נכנס לכלא", אומרת טולדנו־יהודה. "התחושה שהצלחנו להביא את הסיפור לבית המשפט נותנת סיפוק, אבל בסופו של יום זה סיפור אנושי טרגי לכל מי שנגע בו, וכזה הוא יישאר". אבישר־אבלס ממשיכה אותה: "שמחה זה לא רגש נכון של משהו שהתחיל ברצח. יצא הצדק לאור והנאשם נותן את הדין. הדברים הקשים כבר התרחשו, אז לפחות אתה יכול להגיד לעצמך שמבחינה משפטית זה הסתיים בדרך הטובה".
יכול להיות שלקחו אתכן להיות התובעות בגלל שאתן נשים?
אבישר־אבלס: "לא. לקחו אותנו כי אנחנו מתאימות לתיק הזה. אנחנו אוהבות תיקים קשים ומאתגרים".
ובכל זאת, כנשים, היה חיבור אישי לתיק?
אבישר־אבלס: "ניסיתי לחשוב על עצמי, האם אני הייתי הולכת שולל אחריו או מישהו כמותו. רציתי לענות שכנראה שלא, אבל השתדלתי לא להיות שיפוטית. איך שקיבלנו אותו כעצור ונאשם, זה לא אותו דבר כפי שחוו אותו האנשים. צריך להבין שאם הוא הצליח להוליך שולל כנראה שיש משהו בכריזמה שלו, לא כפי שהוא נראה היום על ספסל הנאשמים".
איזה דמות מהמשפט תיקחו איתכם לחיים?
טולדנו־יהודה: "לא פעם יוצא לי לחשוב על אורית, שיכלה לשכב בקבר שלא הרבה פקדו אותו לאורך השנים, בלי שאף אחד יידע שזה מה שקרה. בעניין ג'ני די מהר הקיבוץ העלה חשדות. אבל אורית הייתה מאוד בודדה במוות הזה, וליבי יצא אליה. זה שהובאה אל הפרונט, ובית המשפט הסביר את נסיבות מותה, אולי ייתן לה מנוחה, אם יש מנוחה למת".
רחל, יש לך שלוש בנות. איפה זה פוגש אותך?
אבישר־אבלס: "אנחנו הפרקליטים עם חשדן ומעבירים את זה הלאה במידה מסוימת. הבנות שלי מכירות את התיקים שאני מטפלת בהם, וקצת מהזהירות הן לוקחות. אני מנחילה להן את אותה חשדנות שכדאי שתהיה לכל אחד שמתחיל את חייו. אני מודעת לזה שהכל יכול לקרות לכל אחד בנקודת זמן מסוימת בחיים, ואנחנו משתדלים לספק להן הגנות".
בימים אלה משמשת אבישר־אבלס בתיק אחר בפרופיל גבוה, זה של הפיגוע בדומא. בדיוק השבוע שוחרר מבית החולים תל השומר אחמד דוואבשה, שאיבד את הוריו ואחיו בפיגוע, בזמן שהמשפט נגד עמירם בן־עוליאל ושותפו הקטין עדיין מתנהל. "התיק של דומא מאוד מורכב מהרבה בחינות: משפחה שנשרפת, זוג הורים ותינוק", מודה אבישר־אבלס. "אני מניחה שזה אחד התיקים היותר נוראיים שלי בקריירה. כשאתה מטפל ברצח של ילד מול אדם בוגר, התחושות שונות. בשני המקרים זה כואב ויש חמלה, וכדי לטפל בצורה מקצועית אתה צריך קצת להתנתק ולהרגיש ריחוק. כשילד, תינוק, נרצח זה עושה לך משהו אחר, כי אני גם אמא, וכשאתה מנסה להעלות בדעתך משהו שקורה לתינוק זעיר זה קשה. אבל גם למשפחת קופר מאוד התחברתי. שתי הסיטואציות קשות". •
