WhatsApp FaceBook send e mail
גבריאל בהרליה

מה שיותר עמוק

איך להקה שפעלה במשך פחות משנתיים והתפרקה אחרי אלבום אחד בלבד הפכה לכזו מיתולוגית? להקת "תמוז" תעלה הערב למופע איחוד חד פעמי: שלושה כותבים שלנו מנסים להסביר את סוד הקסם של החמישייה הלא שגרתית

רז שכניק, עינב שיף ומרב בטיטו
15.09.16

עצמאים בשטח

כשבישראל היו עדיין מורגלים ללהקות צבאיות, ב"תמוז" ידעו שיש צלילים שאסור להתפשר עליהם. רז שכניק על הלהקה שלא צריכה טובות

בסופו של דבר היה זה "רוצי שמוליק" שהנחית את מכת הפירוק הסופית על להקת תמוז. אריאל זילבר הציע את השיר ללהקה, ארבעת החברים לא התלהבו וזילבר המשיך עם שמוליק ואלף הנשיקות להמראת סולו מרהיבה.

 

ןעוט...

סוף עונת התפוזים

 

זהו עצם העניין, כמו שכתבו בלהקה המתחרה והיותר מצליחה באותם ימים של אמצע הסבנטיז. שלום חנוך, מאיר ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר ידעו בוודאי ש"רוצי שמוליק" הוא מניה בטוחה בדרך לכיבוש הרדיו מידי כוורת – קשה שלא להתאהב בשיר כזה משמיעה ראשונה - אבל הם היו משוכנעים שהיצירה פשוט לא מתאימה לקו המוזיקלי של תמוז, ולכן בחירתם ראויה להערכה. ברור שהיו שם גם ענייני אגו, כמו בכל להקה. אבל הגונג הסופי התקבל בכל זאת על בסיס מקצועי, ענייני, קונספטואלי. אין הוכחה מדויקת מזו לאמת הצרופה שפיעפעה בתוך הליבה המוזיקלית של תמוז והכניסה אותה לפנתיאון התרבות הישראלי למרות אלבום אחד בלבד, שלא הצליח כל כך בזמן אמת, ובקושי שנתיים של פעילות.

 

הקלישאה תטען שתמוז הקדימה את זמנה, אבל זה לא יהיה נכון. הלהקה הוקמה על רקע אחד מתורי הזהב של הרוק העולמי, העידן שבו בהקו לד זפלין, פינק פלויד ורולינג סטונס. ותמוז כן הייתה אחת היחידות בישראל שניסתה אז להרגיל את האוזניים - המורגלות בסאונד של להקות צבאיות - ליסודות רוק ג'ימי פייג'יים, אחרים, לא מתחנפים, כשלואי להב מייבא לראשונה סטנדרטים של הפקה אמריקאית. נצחיותה הושגה בזכות השילוב של כל אלה עם חוסר רצונה להתפשר, שבא לידי ביטוי למשל בעבודה מייאשת של חודשים ארוכים על שיר אחד, "מה שיותר עמוק יותר כחול", ובזכות ההחלטה לא ליישר קו עם שום דבר, פרט לקו של תמוז. עצמאים בשטח, לא צריכים טובות.

 

ומי שלא יבוא, חבל. / רז שכניק

 

 

אז תאמר שאתה אוהב

דווקא הקביעה שמילים לא אומרות מאום מוכיחה שאין להן תחליף. עינב שיף על השיר הפשוט והגאוני שכתב שלום חנוך.

יוצר זקוק להרבה אומץ - או לכמויות קטלניות של חוסר מודעות – כדי להודות שאין לו ערך. וזה בדיוק מה ששלום חנוך עושה ב"לא יודע איך לומר לך". "מילים לא אומרות מאום", הוא שר שם וחוזר על כך עוד פעמיים בהמשך. "אני סתם בחור ששר לך/שירים לא יגידו כלום", הוא מוסיף מיד. תראו מה זה: אדם יושב, כותב, מלחין ומאמץ את מיתרי הקול רק כדי להכריז שכל הפעולות האלה חסרות משמעות. אז מה בכלל הטעם?

 

אבל זה מה שכל כך יפה בשיר הזה, עם כל הכבוד לתפקידי הגיטרה הנהדרים של יהודה עדר ולתיפוף המלודרמטי של מאיר ישראל. דווקא בתוך אלבום גרנדיוזי ויומרני – במובן הכי חיובי שישנו – חנוך תופס רגע של צניעות ומינוריות יחסית. דווקא כשהוא בשיא אונו היצירתי והווקאלי הוא מכיר במגבלות הכוח של ה"מילים" שלא אומרות מאום וה"שירים" שלא יגידו כלום.

 

האמת היא, טוען חנוך, שכדי להביע רגש מזוקק וטהור אין צורך באמנות כמתווכת. כשאתה אוהב, תאמר שאתה אוהב. כשאתה לבד ורע לך, תגיד שאתה לבד ורע לך. זיקוקי די־נור לא מבטיחים לך יתרון כלשהו ברגע המכריע. הם בטח לא יעשו אותך חכם יותר. זו גם פריזמה שאפשר להסתכל דרכה על הקריירה הענפה של חנוך: כשגילה נאמנות לכללי הפשטות והישירות שניסח כאן - הוא פרח. כשניסה לצעוק במקום לדבר - היה בלתי אפשרי להאזין לו.

 

"לא יודע איך לומר לך" מהדהד בתוך "סוף עונת התפוזים", כי על אף היותו יצירה מורכבת הוא נשמע כקטע של התגלות והתעלות מזוקקת. הוא משתלב היטב במכלול השירים של האלבום, אבל לחלוטין עומד בפני עצמו, גאה וזקוף בבשורה הגדולה שהוא נושא עימו: דווקא הקביעה כי "מילים לא אומרות מאום" מוכיחה שאין להן תחליף / עינב שיף

 

שידורי המהפכה

הרבה לפני היוטיוב, מרב בטיטו חיכתה ליד הרדיו עם עט ונייר כדי ללכוד את השירים של הלהקה שנותרה הכי רלוונטית גם שנים לאחר שהתפרקה.

את ההבלחה החד־פעמית של להקת תמוז, זו שאירעה באמצע 1975 והולידה תקליט בודד וסיבוב הופעות בלתי נשכח, החמצתי מטעמים שהזמן גרמם. אמנם קלטתי בזמן אמת את "לא יודע איך לומר לך" ואת "סוף עונת התפוזים" שנוגנו אז במשורה. כאילו שהאנרגיה של הצלילים ידעה למצוא את הדרך אלי, אבל לא באמת הבנתי למה. בכל זאת, הייתי בקושי בת חמש – גובה מטר ורפרטואר מוזיקלי מוגבל - אבל עם אוזן כרויה לרדיו שהיה פתוח תמידית רק על שירים עבריים (מטעמים עקרוניים ואידיאולוגיים ההורים לא הרשו מוזיקה לועזית בבית).

 

כמו ריח מוכר מהילדות שתופס אותך לשבריר שנייה ומשליך ישר לאחור, חטפתי את תמוז לפרצוף דווקא במלחמת לבנון הראשונה. תלמידת כיתה ז' בפנימייה דתית שישנה עם רדיו פתוח כי היו שידורים רצופים כל הלילה עם המון שירים ישראליים לחיזוק המורל הלאומי. הצליל העצל והבלוזי של "לא יודע איך לומר לך" תפס לי את האוזן באחד הלילות ההם וגרם לי להתאהב לנצח באגדת רוק מבלי לדעת בכלל שהיא כזו.

 

טרום עידן השזאם והיוטיוב, עמדתי הכן בבוקר שאחרי עם עט ונייר במטרה ללכוד את ההשמעה הבאה של השיר ברדיו. כדי לגלות שהחבר'ה האלה יודעים גם לטפל בטקסטים ולהשתמש בכתיבה הכי אישית, אינטימית ורכה תוך שמירה על מגניבות מקסימלית. גם באיחור של עשר שנים נראתה תמוז כמו המהפכה הכי רלוונטית של המוזיקה הישראלית. משהו שהתאים בול לאג'נדה האידיאליסטית שלי והקל עליי להעריץ אותם גם בעולם בו חייתי, שסלד עמוקות מכוכבי רוק כמותם.

 

המעקב אחרי חברי הלהקה נמשך כל שנות התיכון, וכך גילית אותם אחד־אחד, אבל בעיקר את שלום חנוך שכבר חרך במות עם "מחכים למשיח" ונראה לי פתאום כמו המשיח בכבודו. רק בשביעית השגתי את הקסטה של "סוף עונת התפוזים", ומאז היא איתי - לתמיד / מרב בטיטו