במהלך הימים הקשים והדחוסים של מבצע צוק איתן לכדה את תשומת הלב הציבורית הכלבה קימבה שנפצעה בקרב. קימבה, כלבה מסוג רועה בלגי ולוחמת ביחידת "עוקץ", נפצעה מאש צלפים שנורתה מאחד הגגות ברצועת עזה במהלך מרדף אחר מבוקשים. את קימבה ליווה לאורך המבצע הלוחם בן, שקיבל אותה כפרטנרית עם גיוסו ליחידה. בן וקימבה השתתפו יחד במספר פעילויות שהובילו ללכידת מבוקשים, היו קשורים מאוד ואף נהגו לישון יחד בתוך שק השינה של בן בשטחי הכינוס. לאחר שהשניים נפצעו, בן השתטח על כלבתו וניסה לגונן עליה תחת אש, ולא עזב את השטח עד שלא השתכנע שקימבה בידיים בטוחות. כאשר פינו אותו לקבלת טיפול בבית החולים הדסה, ואת קימבה לבית החולים הווטרינרי של יחידת עוקץ בבית דגן — הייתה זו הפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שהשניים נפרדו. אלפי ישראלים ליוו בדאגה את תהליך ההחלמה של הלוחם ושל כלבתו האהובה. קימבה חזרה לשטח בסופו של דבר, ובן אף היה אמור לקבל אותה לרשותו עם שחרורו, כפי שנהוג ביחידה, אבל היא לא שרדה ומתה זמן קצר לאחר מכן, כתוצאה מהפציעה ומהמאמץ באימונים הקשים ביחידה.
בן וקימבה הם רק חלק מהמערך המדהים של עוקץ — יחידת הכלבים והלוחמים, שלאורך השנים הצילו את חייהם של אלפי חיילים ואזרחים. הם זיהו מטעני חבלה ואיתרו מחבלים שהסתתרו מתחת לאדמה, סייעו בחקירות ביטחוניות ולקחו חלק במשימות רגישות ומורכבות עוד מהזמנים של לפני קום המדינה, ועד שנות ה־80 עשו זאת בסודיות גמורה.
למרות זאת, הקמת היחידה ופעילותה לא הייתה דבר של מה בכך, ולאורך השנים נדרשו הרבה מאוד שיחות שכנוע כדי לגרום לקברניטי הצבא להבין שמדובר ביחידה נחוצה, שמובילה להישגים ביטחוניים חשובים.
את סיפור היחידה אפשר לקרוא בספר שמתפרסם בימים אלה, "לחשוב בשש רגליים" (מאת מאירה גונט), שגם חושף את סיפור הקמת היחידה, שכאמור בתחילת דרכה הייתה בכלל יחידה סודית. את הצעד הראשון במסע של הקמת עוקץ עשתה עוד לפני קום המדינה ובלי ידיעתה פרופ' רודלפינה מנצל, שברחה מגרמניה והגיעה לישראל ב־1938.
מנצל, שהייתה מומחית עולמית לאילוף כלבים, קיבלה הוראה להצטרף לצבא הרייך לצורך מחקר ואימון כלבים למטרות צבאיות. "היא החלה לאלף כלבים בבית הספר שלה לאילוף בווינה, וכיהודייה וכציונית היא העניקה לכלבים שאילפה שמות עבריים", מסבירה גונט. "גם הוראות האילוף לכלבים ניתנו על ידה בעברית. ב־1938 היא עזבה את גרמניה ועלתה יחד עם בעלה לישראל כשהיא מותירה מאחור הכלבים שאילפה ושחלקם סופחו לצבא הגרמני. האבסורד הוא שהמאמנים הנאצים נאלצו לתת לכלבים את הפקודות בעברית, כיוון שזו שפת האילוף שהכלבים הבינו", חושפת גונט את העובדה ההיסטורית המצמררת.
עפ עלייתה לארץ המשיכה רודלפינה לעסוק בתחום אילוף הכלבים ואת הידע הרב שברשותה השקיעה עם קום המדינה בהקמת יחידת הכלבנים של צה"ל. היחידה המקורית, שהייתה בעצם הבסיס להקמת עוקץ, פעלה עד 1954 ונסגרה בהוראת מטכ"ל. הסיבות לסגירת היחידה, אגב, נעוצות גם הן בזיכרונות מימי המלחמה ההיא, שכן השימוש בכלבים בצמידות ללובשי מדים הזכירה לרבים מדי בישראל את הנוהל שהיה קיים בצבא הנאצי, ודי היה בפצע המדמם הזה כדי לסגור את היחידה. "וכך, במשך עשור, הצבא נמנע מלעשות שימוש בכלבים, למעט לצורכי שמירה בבסיסי חיל האוויר", אומרת גונט.
גיבור ספרה של גונט, המביא כאמור את סיפורה של יחידת עוקץ, הוא יוסי לבוק, מי שהחזיר את הכלבים ל"שירות" בצה"ל. לבוק, 79, היה תלמידה המסור של פרופ' מנצל, אותה הכיר באגודת חובבי הכלב באמצע שנות ה־60'. "הייתי מאלף ראשי באגודה והגעתי בקביעות להרצאות שלה", מתאר לבוק. "היא הייתה אז בת 80 ובעלת ידע עצום בפסיכולוגיה ובנוסף גם בגנטיקה של כלבים. רציתי ללמוד ממנה את כל מה שידעה, ובנוסף להרצאות הייתי מגיע לביתה ורושם כל פיסת מידע שהעבירה לי. היא זו שהשפיעה עלי ונתנה לי את הרעיונות לניצול תכונותיו של הכלב להגנה וללחימה בטרור. 'עוקץ' הוקמה, ללא ספק, בהשראתה".
הפעולה הצבאית הראשונה של כלבי עוקץ הייתה שילובם במערך אבטחת בסיסי יחידת 8200 של חיל המודיעין. היחידה מנתה אז כ־15 חיילים מיחידות המודיעין, וכלבים שהועברו לרשות היחידה על ידי בעליהם. כעבור שנה גויסו ליחידה יוסף ליאון (פיקו) ושלמה רוזן, שלקחו חלק במבצעים רבים וסייעו להקמתה. אבל רק שרשרת האירועים הביטחוניים שאירעו בחודשים הקשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים — ובראשם פיגוע הטרור ביישוב מעלות שבו נרצחו 22 ילדים — היוו נקודת מפנה בשילובם של כלבי היחידה בפעילות ההתקפית של הצבא.
החיילים שניסו להשתלט על המבנה בו שהו המחבלים יחד עם הילדים שנלקחו כבני ערובה, טעו בזיהוי הקומה שבה הוחזקו בני הערובה. הם טיפסו לקומה השלישית במקום לקומה השנייה, וכתוצאה מכך זוהו על ידי אחד המחבלים.
"כשקראתי את תחקיר האירוע והבנתי שרימון העשן שנזרק לכיוון חדר המדרגות שיבש את טווח הראות של החיילים, אמרתי לבכירים בצה"ל באופן חד־משמעי: 'כלבים לא היו טועים'", נזכר לבוק. "אמרתי שאם היו משתפים כלבים בפעולה, האסון יכול היה להימנע, כי הם היו מסתמכים על חוש הריח שלהם ולא טועים בקומה. בעקבות האירוע קיבלנו מהצבא שלושה חודשים להעמיד על הרגליים את יחידת עוקץ".
לבוק נלחם שנים על הקמת היחידה, היה הרוח הפעילה בה בשנותיה הראשונות והסודיות, ודווקא לאחר שזכתה להכרה פומבית הוא החליט לפרוש.
ומה באשר לאמירות כי בצה"ל שולחים כלבים אל מותם?
"חוץ ממקרה אחד מצער ב־1988, בפעולה בעומק לבנון שבמסגרתה נשלחו כלבים מתאבדים במודע אל מותם, לא נעשה יותר שימוש בכלבים מתאבדים. אירוע זה אף העמיד בספק את המשך קיומה של היחידה, שהייתה עד אז סודית ובעקבות המקרה נחשפה לעין הציבור. היחס לכלבי עוקץ הומניטרי להפליא. הם נמצאים תחת פיקוח וטרינרי צמוד, מתאמנים בחדר כושר, מסורקים מדי יום ומוצאים לטיול פעמיים ביום. הקשר שבין הכלבים למאלפים שלהם כל כך עמוק, עד שפעמים רבות גילינו כלבי תקיפה שישנים עם אנשי הצוות בתוך שקי השינה, או חיילים שישנים על רצפת הכלבייה ליד הכלבים. ההתייחסות לכלבים וללוחמים היא כאל גוף אחד. זה לא סתם כלב ששולחים אותו לבד לתקיפה, אלא שהשימוש הוא בחושים של הכלב בשילוב עם הוראות האילוף של החייל, שנמצא יחד איתו בחזית, ויחד הם עושים את ההבדל".
