WhatsApp FaceBook send e mail
המוסף לשבת

שבט אוויר

האב והאח מטיסים אף–16, האחות מדריכת סימולטור, ארבעה מהדודים הם טייסי קרב ותובלה, שלוש מהדודות נשואות לאנשי צוות אוויר, והשבוע סיים הבן הצעיר, יותם, את קורס הטיס בהצטיינות וזכה להצטרף לשושלת המפוארת. אז על מה מדברים שם בארוחות שישי? האם יש מצב שהבת הצעירה תתגייס לירוקים? ואיך האמא ישנה בלילות? ראיון עם משפחה שזורם בעורקיה דם כחול

ענת מידן | צילום: חיים הורנשטיין
30.12.16

כשסגן יותם נכנס ביום שלישי השבוע לחדר בבסיס חצרים כשדרגות קצונה על כתפיו, קמו הוריו ושלושת אחיו, מחאו לו כפיים, חיבקו אותו והתקשו להתנתק. דקות ארוכות לא הצליחו לדבר מרוב התרגשות. גם יותם עצמו היה נרגש מאוד מסיום קורס הטיס ומהצטרפותו לשושלת המשפחתית המפוארת של אנשי חיל האוויר. אביו, תא"ל א', ואחיו, רס"ן א', הם טייסי אף־16; אחותו, סגן מור, שירתה כמדריכת סימולטור על אף־16 וכקצינת סימולטור על עפרוני; ארבעה מדודיו הם טייסי קרב ותובלה; ושלוש מדודותיו נשואות לטייסים. למסדר הכנפיים, שנערך אתמול, הגיעו 75 מבני משפחתו המורחבת, לא פחות.

 

בני המשפחה רגילים שמטיחים בהם אמירות כמו "אתם משתלטים על חיל האוויר", "יש לכם דם כחול" או "אתם משפחת אצולה חיל־אווירית". הם ממש לא מחבבים אותן, אבל למדו לחיות איתן. "אנחנו לא איזו משפחת אצולה עם דם כחול, מקסימום עם עיניים כחולות ומדים כחולים", אומרת מור. אמה סלעית, שהכירה את בעלה א' כששירתה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, מוסיפה: "אם כבר דם כחול, אז הוא בא מהצד של א'. אני לא נחשבת: המשפחה שלי מגולני ומהשריון. כשהבן הבכור שלנו הלך לקורס טיס, היו בני משפחה שאמרו לי: 'עכשיו נראה אם קילקלת את הגנים או לא'. עניתי להם שאני רק השבחתי אותם. הזכרתי מי גידל את הילדים".

 

סגן יותם מתעקש לא לעשות עניין מהיחוס המיוחד. "אני חושב שגדלתי בבית רגיל", הוא אומר, "אבל בבית הספר בנהלל שבו למדתי, החברים חשבו שיש במשפחה שלי משהו חריג: הרי אין הרבה משפחות עם כל כך הרבה טייסים. אבל זו המשפחה שאליה נולדתי, ולי זה ממש טבעי. בקורס הטיס לא דיברתי על זה עם אף אחד; הרגשתי שזה לא רלוונטי, אבל אחרי שנה התחיל אחי להדריך בבית הספר לטיסה, והחברים סיפרו לי שהם טסו איתו. השתדלתי לא להתעסק בזה יותר מדי. לא שזה הביך אותי, אבל ניסיתי להתרחק מהבדיחות על הדם הכחול. רציתי שיתפסו אותי יותר כיותם ופחות כבן למשפחה המסוימת שלי".

 

 

המשפחה ב־ 1995 בבסיס רמון. מימין: האם סלעית, הילדים א', יותם ומור והאב א'. "בבית הספר חשבו שיש במשפחה שלי משהו חריג", אומר יותם

 

ובכל זאת, איך זה לגדול במשפחה כזו?

 

"גם אני וגם אחי מאוד מושפעים מהבית שבו גדלנו, מהערכים שספגנו ומהשיחות שהתנהלו. למשל, אני זוכר שבטיול בכיתה ד' הכובע שלי עף מחלון האוטובוס, וכשהגעתי הביתה, סיפרתי לאבא, והוא שאל: 'נו, ומה עשית ברגע שהוא עף?' עניתי שהמשכתי לשבת במקום. את אבא התשובה הזו לא סיפקה, והוא אמר: 'היום אני אלמד אותך מה זה להיות אקטיבי. היית צריך ללכת לנהג, להגיד לו שהכובע עף לך מהחלון ולדרוש ממנו לעצור את האוטובוס כדי שתרד ותביא את הכובע'. אחר כך נכנסנו לאוטו ונסענו בעצמנו להביא אותו מהמקום שאליו נפל. השיעור הזה נחרת לי בראש, ואני לא שוכח אותו עד היום".

 

יותם מבין היום שלאביו הייתה כוונה מיוחדת בדרך שבה התייחס לפרשת הכובע. "אבא ידע מה הוא עושה. בהמשך הבנתי שאקטיביות היא תכונה מאוד משמעותית לאנשי צוות אוויר בכלל ולנווטים בפרט. בהכשרה במגמת ניווט דיברו איתנו הרבה על כך שאסור לנו להיגרר למקום השקט בקוקפיט, ושאנחנו צריכים להיות אקטיביים בטיסה. אני למדתי את זה כבר בכיתה ד', הרבה לפני שחשבתי על קורס טיס".

 

איזה שיחות מנהלים אצלכם בארוחות שישי?

 

יותם: "לפעמים ענייני חיל האוויר מככבים טיפה יותר".

 

סלעית: "מאז שהילדים היו קטנים, יש לנו מנהג שבארוחת שישי כל אחד מספר משהו שעבר עליו השבוע. לפעמים עולים דברים שקשורים לחיל האוויר — בכל זאת, הרוב אצלנו מחובר לחיל — ולפעמים מדברים על נושאים אישיים או על פוליטיקה".

 

האב: "כשהבנים מעלים עניינים שקשורים בעשייה שלהם בחיל — דילמות פיקודיות ומבצעיות או אירועים שמטרידים אותם — אנחנו מדברים על זה. אני אף פעם לא מושך אותם בלשונם. כיף לי לשמוע עם מה הם מתמודדים. כשהשיחה מתארכת, קורה שתמר, שעדיין לא התגייסה, מתעצבנת מזה, ואז אנחנו עוצרים. כשמור שירתה בחיל האוויר, היו לי איתה המון שיחות בימי ראשון בבוקר בדרך לאוטובוס. היא פיקדה על 15 חיילות והיו לה שאלות והתלבטויות פיקודיות, אז כל פעם ביקשתי שתבחר יעדים לשבוע הקרוב, ואחר כך דנו בהם".

 

להיות טוב כמו אבא

 

א', תא"ל במיל', בן 55, הוא האב המייסד של השושלת הכחולה. "הייתי הראשון מבני הקיבוץ שלי שהלך לקורס טיס, והראשון שסיים. זה מאוד הפתיע אותי, מכיוון שהטיס נראה לי כל השנים כדבר בלתי מושג. גם לא הכרתי אף טייס. האחים שלי הלכו בעקבותיי למרות שלא דחפתי ולא כיוונתי אותם. אני מניח שהעובדה שיש להם אח טייס הקלה על הבחירה שלהם".

 

בימים אלה נמצא בקורס אחד מאחייניו. את הקורס הבא יתחילו שלושה בני משפחה נוספים. "זאת חתיכת היסטוריה", אומר א'.

 

בנו יותם (22) מודה שבתחילת כיתה י"ב עברה בראשו מחשבה להתגייס דווקא לשייטת. "הייתה תקופה ששיחקתי כדור־מים, וכל מה שעושים שם זה לדבר על השייטת ולדחוף אותך להתגייס לשם. יחד עם החברים שלי הלכתי לגיבוש לשייטת וראיתי בזה חוויה מעניינת. היו לי יכולות טובות במים ורציתי להתנסות בעמידה בקשיים פיזיים. בסוף לא עברתי, אבל לא עשיתי מזה עניין כי היה לי רצון להגיע לחיל האוויר. כששנים גרים בבסיסים ורואים מטוסים עוברים נמוך מעל הבית, ואבא חוזר מטיסות אימונים ומספר כמה הוא נהנה — גם אתה רוצה להיות שם".

 

בבית, הוא אומר, לא דחקו בו להמשיך את המסורת. "מעולם לא כיוונו אותי לטיס, רק שאעשה מה שאני רוצה ומה שטוב לי. בחרתי בקורס טיס כי זה נראה לי מקום מאתגר שבו בן אדם יכול למצות את הפוטנציאל שלו, לעשות שירות משמעותי וללכת על דרך חיים מעניינת שאותה ראיתי בבית".

 

אחיו א' (28) ידע כבר בילדותו שיתגייס לחיל האוויר ולא בחן שום אפשרות אחרת. "אני הבן של אבא שלי, ורציתי להיות טוב כמוהו ואפילו יותר. רציתי לטוס על הפלטפורמה הכי מתקדמת בחיל והכי רלוונטית בזירה, וכמו אבא אני טס על אף־16. כשהתגייסתי לקורס טיס, הייתי מאוד לחוץ מהתוצאה הסופית. אני הבן הבכור של הוריי והנכד הבכור של סבא וסבתא, ואיכשהו העיניים היו נשואות אליי".

 

איזה ציפיות נתלו בך?

 

"לא נאמר לי אף פעם שמצפים ממני לסיים את הקורס, אבל הרצון להצליח היה באוויר. גם היה מאוד חשוב לי איזה טייס אהיה. לא הסתפקתי בטוב: היה לי חשוב להיות מצוין. שיתפתי בזה את אבא, והוא נתן לי עצות שלפעמים לא כל כך הבנתי, ויצא שעשיתי דברים בדרך העקומה. למשל, אם בספר התדריכים היה כתוב שצריך לעשות א', אני ניסיתי קודם את ב' וג' שמופיעים שם. ניסיתי דברים בצורה יצירתית מדי, אבל מעולם לא חרגתי מנוהלי הבטיחות".

 

בשלב מסוים התברר לו שהעצות שנתן לו אביו לא תמיד רלוונטיות, משום שאביו טס על אף־16 והוא טס בקורס על סקייהוק, "ואופן הטיסה שונה לגמרי". כשאחיו יותם התגייס לקורס הטיס, נמנע מלחלק לו עצות. "מאוד תמכתי בו והייתי קשוב לו, אבל אף פעם לא נתתי לו טיפים".

 

תמשיך עם הראש למעלה

 

יותם נבחר לחניך המצטיין של מגמת הקרב בקורס שהסתיים אתמול. "כשמפקד הקורס הודיע לי שאני מצטיין, מיד התקשרתי לאבא", הוא מספר. "אמרתי לו שאני לא מאמין שזה קרה, וביקשתי שלא יגלה לאף אחד כי אני רוצה להודיע אישית לאמא ולאחים. האמת, לא ציפיתי שאהיה מצטיין, כי באף שלב לא יצא לי לזכות בהצטיינות".

 

אביו אומר שלא הופתע מההצטיינות, "כי אני מכיר את התכונות ואת היכולות שלו. מצד שני, זכרתי שהתחרות בקורס היא בין מצוינים, כך שהייתי מאוד גאה בו. בעצם, המילה 'גאה' לא נכונה, כי היא משדרת גאוותנות ואני לא אוהב את זה. אגיד ששמחתי מאוד. לדעתי, יש לו פוטנציאל מאוד טוב לתפקידי פיקוד מאוד בכירים. אני לא רוצה להגיד מח"א, אבל מי יודע? עוד בתחילת הקורס אמרתי לו שהוא קורץ מחומר של מפקדים".

 

גם עליך דיברו בזמנו כמועמד לתפקיד בכיר בחיל האוויר, והפסדת אותו לטובת קרוב משפחתך שגם הוא היה קצין בכיר בחיל.

 

"נכון. הכרתי אותו בקורס הטיס, היינו חברים, ומשם זה התפתח לקשר משפחתי. שנינו טייסי אף־16, והיחסים בינינו מצוינים למרות שהתחרינו על אותם תפקידים. במקרה הזה מפקד חיל האוויר בחר בו, ואמרתי למפקד שהוא עשה נכון, ואילו הייתי במקומו, הייתי מחליט כמוהו. נשארנו חברים טובים מאוד, וכשאני צריך להתייעץ עם מישהו, זה תמיד איתו. ודאי שהיה לי קשה שלא נבחרתי אחרי כל כך הרבה שנים בחיל, אבל ברגע שזה קרה, השתחררתי משירות הקבע, סגרתי דלתות והלכתי קדימה".

 

גם בנו יותם כבר נחל אכזבה, כשלא שובץ בקורס למגמת קרב. "כל החניכים רוצים להיות טייסי קרב, חוץ מכמה יחידים שרוצים להיות מסוקאים", הוא מסביר. "כשהודיעו לי שאני לא הולך למגמת קרב אלא למסוקים, הייתי מבואס. אחרי שנה בקורס, עם רצף של הצלחות, פתאום אומרים לך שאתה לא מתאים לקרב. זה קשה, אתה בהלם, אבל אתה גם יודע שצריך לשנס מותניים ולהיכנס בכל הכוח למבחנים הבאים שהקורס מציב בפניך.

 

"הטלפון הראשון שלי היה לאבא, שאמר: 'תמשיך עם הראש למעלה. גם מסוקים זה מעולה'. הוא שאל אם אני רוצה להמשיך בקורס או להדיח את עצמי, ואחרי שאמרתי שאני ממשיך, הוא אמר שיש לי פוטנציאל מצוין להיות איש צוות אוויר. אחרי כמה זמן במגמת מסוקים הודיעו לי שאני עובר למגמת ניווט, ואז נשברתי.

 

"התגובה הקשה שלי נבעה ממידה מסוימת של בורות לגבי מקצוע הניווט. בקורס הטיס מדברים על הכשרה של טייס קרב ולא של הנווט. כשהודיעו לי שאני הולך לניווט, אמרתי לעצמי שבאתי לקורס כדי להטיס מטוס, כך שלא הייתי בטוח שאני רוצה להישאר".

 

יותם נכנס לדילמה לא קלה. "בעיקרון אני חושב שאדם צריך לשאול את עצמו שאלות", הוא אומר. "לא רציתי להיות מאלה שמתגלגלים הלאה מכוח האנרציה. היה לי חשוב לבחון מה אני באמת רוצה, ומה יעשה אותי מרוצה. העצירה הזאת והשאלות שהצבתי לעצמי נתנו לי כוחות להמשיך קדימה. הן גם ליוו אותי במשך כחודש וחצי בתחילת ההכשרה שלי כנווט. לאט־לאט הבנתי כמה אני מאושר מההחלטה להישאר. אני זוכר שלפני שנכנסתי למגמת הניווט, אבא אמר לי: 'תדע שגבר צריך אומץ לקום וללכת ומנגד, אם אתה מחליט להישאר, אל תעשה את זה בחצי כוח'".

 

האב מעיר שזה משפט ממש יפה, ומעלה עוד זיכרונות מאותה תקופה. "ליותם ולי היו אז שיחות ממושכות. יותם פחד שיחליט להמשיך בקורס רק מתוך רצון להישאר באזור הנוחות, וחשב ברצינות להפסיק. הסברתי לו שההחלטה היא שלו, ולא אני ולא אמא ולא אחיו נחליט במקומו. ביקשתי שייקח את כל הנתונים ויבחן עם עצמו אם אלה החיים שהוא רוצה שיהיו לו. אם התשובה שלו תהיה שלילית, שיעזוב, אבל אם הוא חושב שהוא כן רוצה חיים של נווט בחיל האוויר, אז שימשיך, ואני בטוח שהוא יהיה נווט מעולה. לשמחתי, הוא החליט להישאר".

 

גם האח א' היה שותף בהתלבטויות של יותם. "ניסיתי לא להיכנס להחלטה שלו", נזכר א'. "נתתי לו לדבר עם שני נווטים צעירים מהטייסת שלי — אחד שמאוד מרוצה מהתפקיד ואחר שקצת פחות מרוצה. רציתי שיקבל מבט אמיתי ויגיע להחלטה שתהיה לגמרי שלו".

 

כשיותם נשאל מה היה קורה אילו היה מחליט לעזוב את הקורס, האם היה מאכזב בכך את משפחתו, הוא אומר: "חס וחלילה. מהשיחות שלי עם אבא ועם א' באותה תקופה הייתה לי תחושה שהם יעמדו מאחורי כל החלטה שאקבל. אני זוכר שא' אמר לי, 'אם תחליט לקום וללכת, אני איתך. אם תלך לסיירת, תהיה מצוין, אני סומך עליך'".

 

לו"ז טיסות על המקרר

 

המשפחה גרה ביישוב קהילתי בעמק יזרעאל שבו גרים עוד אנשים מחיל האוויר, וביתה מהווה מרכז חברתי תוסס. אם המשפחה, סלעית, מסרבת לאפשר לפחדים ולחרדות לחלחל לתוכה: היא משכנעת את עצמה שכבישי ישראל מסוכנים הרבה יותר מתאי טייס.

 

"אני לא רוצה לפתוח פה לשטן", היא אומרת, "אבל אני מעריכה את הילדים שלי כמקצוענים: אני יודעת שהם עושים את העבודה שלהם הכי טוב שאפשר, ואני בעיקר סומכת עליהם. אני לא בלחץ; תומכת בהם כמה שיותר. עד לפני שנה וחצי, כשבעלי עדיין טס, היינו תולים על המקרר את לו"ז הטיסות שלו כדי שאדע מתי הוא באוויר. כך אני עושה עכשיו עם בני א': אני מתקשרת אליו במוצאי שבת, רושמת באיזה ימים הוא טס כדי להיות בתמונה, ולא מטרידה את עצמי במהלך השבוע בדאגות יתר".

 

בעלה מודה שהוא דווקא כן דואג. "למרות שאני חושב ששני הבנים שלי מקצוענים ואחראים, אני יודע שהמקצוע הזה מסוכן מאוד, ולא תמיד הכל תלוי רק בך. כשאני יודע שא' יוצא לטיסת לילה ומזג האוויר גרוע, או כשיש תרגיל חילי, אני חושב עליו ודואג לו. גם טיסה פשוטה יכולה להיגמר לא טוב".

 

אשתו, אדריכלית ובעלת תואר שני במינהל ציבורי, המנהלת שני יישובים בצפון, שולפת בתגובה ציטוט של הדלאי לאמה: "האם אתה יכול להשפיע על זה? לא. אז למה לדאוג? תניח לדאגה, אי־אפשר לחיות ככה".

 

יותם לא זוכר שדאג לאביו ולאחיו לפני שהצטרף לחיל. "אני ממש סומך עליהם", הוא אומר. הוא גם מכחיש שקיימים הבדלי יוקרה במשפחה על אף שהאב והאח מטיסים אף־16 והוא "רק" נווט. "העובדה ששניהם טסים עם נווטים בקוקפיט יוצרת שפה משותפת בינינו. יש עולם משותף שאני שמח לקחת בו חלק".

 

אביו מרגיש צורך לחזק את השוויוניות המשפחתית. "אחד הנושאים המרכזיים שדיברתי עליהם עם יותם הוא האחריות למשימה, שבה נושאים גם הטייס וגם הנווט. אין אחד שאחראי יותר או פחות. כשלא עומדים במשימה, שניהם נכשלים. בקוקפיט אין שום הבדל".

 

אתם מריצים סימולציות קרב במפגשים משפחתיים?

 

יותם: "יצא לי כמה פעמים לשבת עם א' בחצר ולדבר על מצבים באוויר ועל החלטות שאפשר לקבל, וזה מן הסתם עוזר".

 

אחותם, סגן מור (25), לא לקחה חלק בשיחות החצר הללו, אבל במהלך שירותה בחיל האוויר כמדריכה וכקצינת סימולטור, הוכיחה לגברים במשפחתה את מקצוענותה. "כשהתגייסתי, התחלתי להיות ממש בעניינים", היא מספרת. "עכשיו א' ויותם שואלים אותי שאלות, ואני נותנת חוות דעת בזכות הידע שלי ומרגישה מאוד מוערכת.

 

"פעם אבא בא לבקר אצלי בסימולטור; העברתי לו גיחה והוא היה מצוין. בהזדמנות אחרת העברתי סימולטור לא' אחרי שהוא סיים קורס טיס והיה בקורס אימון מבצעי. שמחתי שהוא הגיע: חשבתי שיהיה נחמד שהוא יראה מה אני עושה, ויהיה גאה בי. הבעיה הייתה שבמהלך הגיחה הוא לא הוריד גלגלים — והתרסק. זה לא פשוט לראות שאחיך לא עושה משהו מושלם, אז נורא נלחצתי ופרצתי בבכי. אחר כך דיברתי עם אבא, הבנו שזה לא היה במקום והוחלט שיותר לא אעביר סימולטור למישהו מהמשפחה".

 

איך זה שלא הלכת לטיס?

 

"אבא אמר לי מתישהו, 'או שתצאי לקצונה, או שתלכי לקורס טיס'. במזל, יצאתי לקצונה. כשנכנסתי לעולם הזה, קלטתי שממש לא מדבר אליי לשבת בתא הטייס. כמדריכת סימולטור עשיתי שלוש טיסות על עפרוני, מטוס אימונים של קורס טיס, וזה היה קשה: לא נהניתי, הקאתי נורא. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שזה לא בשבילי. הבנתי כמה זה מלחיץ; כמה ידע ומקצוענות צריך כדי להטיס מטוס. אמרתי שאני לא יודעת אם אוכל לסמוך על עצמי ולשלוף את כל הידע באוויר. העדפתי להישאר על הקרקע, להעביר גיחות ולעשות את הטייסים מקצועיים יותר.

 

"פעם אחד הטייסים היה אצלי בגיחת סימולטור, ואחר כך הוא פגש את אבא וסיפר שעבר גיחה עם הבת שלו. אבא סיפר לי את זה, והיה לי כיף שהוא שומע מאנשים שאני עושה עבודה טובה. פתאום הייתי בעולם שלו, וזה היה חדש, כי מעולם לא הייתי חלק מחיל האוויר. בניגוד לא', שמילדות זיהה כל מטוס ותמיד הסתכל לעבר השמים, אותי זה ממש לא עניין. המון שנים גרנו בשיכוני משפחות בבסיסים, ואף פעם לא התחברתי לעולם הזה. פתאום, כשהתגייסתי, הצלחתי להיות חלק מזה".

 

קוראים לי "דינוזאור"

 

עכשיו מופנות כל העיניים לאחות הצעירה, תמר (18), שנמצאת בימים אלה במכינה קדם־צבאית למנהיגות ברמת הגולן. היא תתגייס ביולי. האם גם היא תצליח להיות חלק מזה?

 

"אני רואה את כל המשפחה שלי, שכל כך מחוברת לחיל האוויר, אז כנראה שגם אני אהיה שם", היא אומרת. "אני בטוחה שההורים ממש ישמחו", מתערבת מור בדבריה. "חיל האוויר זה מה שאנחנו מכירים, ולשם אנחנו הולכים. מבחינתנו, החיל הוא בית. כשהייתי קטנה הייתי מבלה בטייסת של אבא, יושבת עם פקידות המבצעים ומכירה מקרוב את העולם הזה. בכלל לא עבר לי בראש ללכת לחיל אחר".

 

על העתיד אף אחד מהם לא מתחייב. א' משמש כיום כראש מדור לוחמת רשת בקריה וטס פעם בשבוע בטייסת שלו ברמון. "אין טייס שלא חולם לטוס על אף־35", הוא אומר, "אבל טוב לי בטייסת שלי, ואין לי בעיה להמשיך להזדקן שם. יש לי עוד שנתיים עד תום החתימה, ואז נראה מה יקרה איתי".

 

יותם, שנמצא בתחילת הדרך, מצטט את אביו שאמר לו ביום גיוסו לקורס הטיס: "'קח הכל בביסים קטנים, אל תבלע הכל במכה. כל פעם תסתכל קדימה על השלב הבא'. ככה אני מתנהל".

 

מור לומדת מדעי המחשב במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובפגישות אצל ההורים היא מגלגלת עם אחיה פנטזיה להקים סטארט־אפ משפחתי. "אמא תמנכ"ל. אבא, שמנהל עכשיו סטארט־אפ והיה ראש מטה בחברת בטר פלייס, ייתן עצות. אנחנו נריץ הכל", היא מתכננת. בשביל יותם, הנווט המצטיין, שבילדותו רצה להיות מדען והתלהב ממבחנות, הסטארט־אפ הזה נראה כרגע כמו מדע בדיוני.

 

דבר אחד הוא ואחיו יודעים בוודאות: את השיא של אביהם — 4,000 שעות טיסה על אף־16 בחיל האוויר הישראלי — הם לא יצליחו לשבור לעולם. "היום אי־אפשר להגיע למספר כזה, כי הרבה שעות אימון עוברות לסימולטור", מסביר א'. יותם מעריך שיצליח לאגור רק כמה מאות שעות. והאב אומר להם כשחיוך גדול על פניו: "לא במקרה קוראים לי בחיל האוויר 'דינוזאור'".

 




 
לקריאת הכתבה המלאה - היכנסו
לאפליקציית "ידיעות אחרונות"