גם הבוקר הגיעה אורנה בן־עמי לסטודיו שלה, בקריית המלאכה שבדרום תל־אביב, "המקום היחיד שבו מותר לי לרתך ולהרעיש מבלי לחשוש מהשכנים". אבל בימים אלה, בניגוד לתמיד, הסטודיו שלה ריק והיא כבר מתגעגעת לתינוקות שלה — 25 פסלי ברזל שהועברו לבטנה של אונייה. היא תתאחד איתם ב־27 בפברואר, בתערוכת היחיד שלה, "חיים שלמים באריזה", שעוסקת בנושא הפליטים ושתוצג בלובי המרכזי של בניין האו"ם בניו־יורק.
"זיכרונות וחפצים מעסיקים אותי כבר שנים", היא מספרת. "לפני כחצי שנה הסתכלתי על קופסת הניירות שנשארה בבית הוריי, אחרי מותם, אמרתי לעצמי 'חיים שלמים בתוך קופסה' והמשפט הזה זרק אותי מיד לנושא הפליטים שכולנו מחוברים אליו. בשנתיים האחרונות אי־אפשר שלא לראות את התמונות המזעזעות של אנשים שחייבים לארוז בתוך דקות פריטים שמייצגים את עברם, שמעידים על הזהות והשייכות שלהם, שמסמלים את חלומותיהם לעתיד, ופשוט לקום וללכת".
בניגוד לפסלים שיוצרים תבנית ומוסרים אותה ליציקה, בן־עמי עוטה על פניה מסכת מגן ומתמכרת לחומר, חותכת ומרתכת והמציאה טכניקה ייחודית המשלבת בין פיסול לברזל. "כיוון שאין ברשותי צילומים של פליטים התחלתי לפנות לסוכנויות ידיעות", היא משחזרת, "והגעתי לרויטרס. הנציגה הישראלית חיברה אותי לשיחת ועידה עם הבוסית שלה בניו־יורק, שהזדהתה כבוגרת לימודי אמנות. היא לא הכירה את העבודות שלי, אבל שלחתי לה צילומים, הסברתי לה שאני באה ממקום של אכפתיות והבטחתי לה שלא אגע בפן הפוליטי של הבעיה, רק בפן האנושי. היא נתנה לי קוד כניסה לאתר של הסוכנות, וברגע שהקלדתי את המילה 'רפיוג'יס' עלו למסך יותר מ־73 אלף צילומים של פליטים מכל רחבי העולם".
איך בחרת?
"החלטתי להתמקד במאה הנוכחית, בצילומים שמתעדים את מה שקורה עכשיו, ובחרתי באלה שנראו לי נכונים מבחינת היצירה האמנותית. בשלב הראשון הגדלתי את הצילום על חומר קשיח ואחר כך התחלתי לפסל בברזל את החפצים של הפליטים. לילדה הסורית, לדוגמה, הוספתי פסל של בובה. זה כל מה שנשאר לה מחייה הקודמים. את הפסל אני מחברת לצילום באמצעות ברגים שנכנסים מאחור לחורים שקדחתי בו. לצילום של פליט שיושב הוספתי פסל של ארגז ולאחר הוספתי תרמיל שמכביד על כתפיו. הברזל לא משקר, הוא משדר תחושה של כובד ומועקה".
העיתונאי עודד בן־עמי, בעלה זה 42 שנה ("פלוס שלושה ילדים וחמישה נכדים") כבר התרגל לעובדה שבגלריות הנחשבות ביותר בעולם הוא מוצג כ"בעלה של". בפעם הראשונה שעזר לה להציב את פסלי הברזל שלה בגלריה, הוא ניגב את אגלי הזיעה ממצחו ושאל: "תגידי, למה ברזל? קיפולי נייר זה לא אמנות?"
"והשאר היסטוריה", היא מסכמת. "כבר 23 שנה אני מפסלת. הצגתי 28 תערוכות יחיד בארץ וגם במקסיקו, לונדון, פריז, טאיוואן וארצות־הברית. כשהתחלתי לעבוד עם צילומי הפליטים ידעתי שהתערוכה הזו חייבת להיות מוצגת במקום שממנו היא תגיע לכל העולם, אבל נאמר לי שרק משלחת יכולה להגיש בקשה להציג באו"ם. אז פניתי לדני דנון, שגריר ישראל, והוא הרים מיד את הכפפה. גם מי שלא אוהב את ישראל באו"ם יאהב את ההתייחסות הישראלית לבעיה".
אחרי שבועיים בלובי המרכזי של בניין האו"ם תעבור התערוכה ל"ווטרפול מנשן גלרי" בניו־יורק, ממנו תמשיך לארמון האו"ם בז'נבה ולמוזיאון בגרמניה, "ואני אסע בעקבותיה בכל רחבי הגלובוס", אומרת בן־עמי. "עודד יגיע רק לפתיחות".
בפתיחה החגיגית בבניין האו"ם גם תינתן לך זכות הדיבור?
"אין לי מושג. אני לא חיה פוליטית, אני אמנית. אם יאפשרו לי לדבר אגיד שהאמנים הם אלה שצריכים לשלוט בעולם. כי אנחנו יוצרים, לא הורסים".
