בכיתוב הזעיר שבתחתית תמונות הלוויין של שדה התעופה הצבאי הסורי א־שעארת, שהופצץ בשבוע שעבר בטילי שיוט אמריקאיים, מופיע הקרדיט: צולם על ידי לוויין של חברת ISI) IMAGESAT INTERNATIONAL). בתמונות נראים בבירור המסלולים והמתקנים לפני התקיפה ואחריה.
מדובר בלוויין ישראלי שמפעילה חברה ישראלית־בינלאומית, המספקת צילומי לוויין בתשלום לכל דורש. התמונות הללו, שפורסמו בכלי התקשורת בכל העולם, מספקות הצצה ליכולות הביון של מדינת ישראל מן החלל.
החברה, שהוקמה על ידי התעשייה האווירית, אלביט מערכות ומשקיעים שונים, רשומה באנטילים ההולנדיים ומפעילה שני לווייני תצפית המכונים "ארוס A" ו"ארוס B". ה"ארוס" הוא האח התאום האזרחי של ה"אופק" הצבאי בגרסתו האופטית. אפשר להניח שהרזולוציות של התמונות האזרחיות שונות מאלה של הצבאיות. אם ה"ארוס B" יכול להבחין מגובה של 4,000 ק"מ בעצם בגודל של חצי מטר על פני הקרקע, אפשר רק לדמיין מה יכול לראות הלוויין הצבאי.
התאומים הללו – "אופק" ו"ארוס" – מיוצרים שניהם במפעל מב"ט של התעשייה האווירית. הלוויין האזרחי נועד להרוויח כסף, מה שאמור לאפשר לישראל להמשיך לפתח, לייצר ולהגיע לעצמאות בתחום ניצול החלל לצורכי ביטחון. תעשיית החלל הישראלית, שהייתה פורצת דרך בתחום של מיני־לווייני תצפית כמו ה"אופק", צריכה הייתה להמריא כמו הסייבר וכמו המל"טים, שהפכו לתעשייה של מיליארדים.
אבל זה לא קרה.
בשבוע שעבר אמור היה שר המדע הטכנולוגיה והחלל, אופיר אקוניס, לבקש בישיבת הממשלה להסיר משמו של המשרד את המילה "חלל". נמאס להם שם במשרד שלועגים להם. "אסטרונאוטים", קוראים להם בזלזול, שכן תרומתו של המשרד לתחומים האמיתיים והחשובים של החלל הישראלי היא שולית. אין תקציבים, אין תוכנית אב, אין אפילו יומרות. מדובר בתואר חלול לנושא החלל.
המשרד הזה נבנה ב־1982 סביב איש אחד: פרופ' יובל נאמן ז"ל, שהיה מגדולי המדענים בישראל בתחומים האסטרטגיים הרגישים ביותר – חלל וגרעין. בישראל, כמו במדינות אחרות שעוסקות בתחום, אין הבדל מהותי בין תעשיות החלל הצבאי והאזרחי. אותו לוויין המשוגר לחלל יכול לצלם את תוואי הקרקע עבור לקוחות אזרחיים, ויכול לצלם מתקנים סודיים עבור גופי ביטחון. משרד המדע והחלל הוקם בעידן שבו העיסוק בחלל הצבאי הישראלי היה סוד כמוס, והמשרד היווה בעצם כיסוי לעיסוקים הצבאיים של מדינת ישראל בתחומים כמו משגרים, לוויינים, שדות שיגור ועוד. יובל נאמן חי את ליבת הסוד הישראלי, אבל מרבית השרים שבאו אחריו לא היו שותפי סוד, והמשרד האזרחי הלך והתרוקן מתוכן.
כשהשר אופיר אקוניס התבקש לבדוק איך מחלצים את תעשיית החלל הישראלית מהמשבר אליו נקלעה אחרי התרסקות לוויין התקשורת עמוס 6 על כן השיגור בקייפ קנוורל שבפלורידה, הוא הקים ועדת מומחים. כבר שנים מוקמות במשרד הזה ועדות המנסות לגבש תוכנית אב לפרויקט החלל האזרחי־ישראלי, אבל לא יוצא מזה כלום. נראה שהיחידים במשרד שמבינים על מה מדברים שם הם חברי הוועדות עצמן, שמגיעים מתחומים שמשרד המדע הטכנולוגיה והחלל אפילו לא מתקרב אליהם. אגב, המילה "חלל" לא הוסרה בינתיים משמו של המשרד. לא שזה משנה משהו.
ההרתעה הישראלית בנויה על ארבע רגליים: צה"ל, סייבר, לוויינות ועל פי פרסומים זרים – גם יכולות "המכה השנייה". כל אחת מהרגליים הללו תלויה באחרות. בלי הלוויינות, חלק ניכר מהיכולות הצבאיות של מדינת ישראל הן לא יותר מברזלים מתוחכמים. בלי לוויינות אין לישראל עצמאות בתחום הביטחון, ובמצב של קטסטרופה ביטחונית לא תהיה לה יתירות בתחומים קריטיים כמו תקשורת ומודיעין. אז השר אופיר אקוניס, עם כל הכבוד, הוא זה שצריך להחליט איך מחזקים את הלוויינות, שהיא הרגל האסטרטגית החלשה ביותר? זו אפילו לא בדיחה מוצלחת.
בחודש שעבר קיבלה הלוויינות הישראלית עוד מכה קטנה וסמלית בכנף. על פרס ישראל למפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה – התמודדו כמה אישים. אחד מהם היה תת־אלוף בדימוס פרופ' חיים אשד, אבי הלוויינות הישראלית. אשד, שבאמתחתו כבר שלושה פרסי ביטחון ישראל, שייך לקבוצה קטנה מאוד של חלוצים בתחום הביטחון, כמו אלוף ישראל טל ז"ל, אבי טנק המרכבה, אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן־ישראל, המנוע של תעשיית הסייבר הישראלית, דב רביב, מאבות הטילאות, וממשיך דרכו יאיר רמתי. פרופ' אשד הוא האיש שבזכותו יש היום למדינת ישראל לוויינים. נקודה. אלא שאשד, באופן לא מפתיע, לא זכה בפרס ישראל. הוועדה מטעם משרד החינוך העדיפה להעניק את הפרס למנכ"ל עמותת אלע"ד, האחראית על ייהוד מזרח ירושלים. זוהי אמירה פוליטית ואלה פניה של החברה הישראלית ב־2017. כך מעודדת המדינה את תחום הלוויינות באחת מתקופות המשבר הקשות ביותר שלו וכך, אגב, מקדם משרד החינוך את קמפיין 5 יחידות המתמטיקה שהוא עצמו יזם.
כישלון השיגור של עמוס 6 הוא לא הכישלון הראשון בשיגור לוויינים ישראליים. כישלונות הם חלק מן התעשייה הזו. אז למה צריך פתאום ועדות והחלטות דרמטיות, אנחנו שואלים את פרופ' חיים אשד.
"כי אף אחד לא העז עד היום לצאת ולזעוק שהמלך הוא עירום", הוא משיב. "בתחום החלל הצבאי אנחנו עדיין אלופים. אבל צריך להבין: בלי חלל אזרחי אי־אפשר לפתח את החלל הצבאי. זו אותה תשתית, זה אותו מאגר כוח אדם, אלה אותן פלטפורמות. הפרויקט האזרחי מממן את הפרויקטים הצבאיים. כל העולם עושה שימוש דואלי במערכות הצבאיות והאזרחיות. כל העולם מסבסד את החלל: ההודים, הרוסים, הסינים, שלא לדבר על טראמפ. אנחנו נמצאים היום בצומת של קבלת החלטות. הממשלה חייבת להיות מעורבת, להזרים כסף. כואב לי הלב לראות איך משחקים במגרש הזה במשחקים פוליטיים שעה שבחלל הצבאי עושים דברים נפלאים. החלל הוא לא רק עניין אסטרטגי. הוא גם עניין עסקי, ואנחנו היום בצרות. אם לא יזרימו כסף לחלל האזרחי, האנשים שיש בתעשייה הזו היום לא יהיו שם. בלי חלל ישראל תהיה במצב קשה. הכל יקרוס".
אתה אומר שתחום הלוויינות הוא בעצם יתום?
"כן. הממשלה לא תומכת בחלל. כשאנחנו רוצים להמיר את היכולות שלנו בחלל הצבאי לחלל האזרחי, אנחנו נתקלים בקיר. היכולת שלנו להעביר את הידע מתחום הסייבר הצבאי לסייבר האזרחי הכניסה למדינה שמונה מיליארד דולר. היום אנחנו מספר שתיים בעולם בתחום יצוא הסייבר. זהו החמצן של תעשיית הסייבר הצבאית. והכל בזכות אדם אחד: פרופ' יצחק בן־ישראל, שהצליח להבקיע את המערכת הממשלתית. תחום החלל, לעומת זאת, הוא ממזר למרות שמבחינת הפוטנציאל הכלכלי הוא לא פחות מהסייבר. באים ואומרים לנו: חסר לכם תקציב? תלכו למערכת הביטחון, הם עשירים. אז משרד הביטחון דואג לנישה שלו, את משרד האוצר זה לא מעניין, משרד המדע חלש, משרד החינוך עוד לא תורם לחינוך המדעי, והתחום כולו במשבר. פעם הובלנו בתחומים מסוימים בחלל הצבאי. היום כבר אומרים לנו בפיקוד החלל האמריקאי ובדרפ"א (הסוכנות למחקר מתקדם של משרד ההגנה): 'כולם בונים ואתם מתחילים לפגר'".
השנה ימלאו 40 שנה ללוויינות הישראלית, אבל סיפורו של החלל הישראלי הוא הרבה יותר ותיק, ומתחיל ביחסים האסטרטגיים המיוחדים ששררו בין ישראל לצרפת בשנות ה־60. "טיל הבחירות" שביט 2, ששיגרה ממשלת מפא"י ביולי 1961 (ושיגורו נכשל), היה חלק מן הרומן הישראלי־צרפתי הזה. על רקע אותו רומן נולדו כנראה בעולם הרחב גם האגדות סביב קיומו של טיל בליסטי ישראלי בשם "יריחו".
בראשית שנות ה־70 זיהו בישראל את הצורך בתצלומי לוויין. האמריקאים איפשרו אז לישראל להציץ באותם תצלומים שהיה להם עניין שישראל תציץ בהם. מחשבות מעשיות על לוויין ישראלי התחילו כאן בשנת 1977, אחרי ביקורו של נשיא מצרים סאדאת בישראל. השאלה שעמדה אז על הפרק הייתה איך תפקח ישראל על הסכמי הפירוז בסיני אחרי שתיסוג מחצי האי. המל"טים מתוצרת ישראל היו עדיין בשלב העוברי שלהם. קצין מודיעין ראשי, תת־אלוף צבי שילר ז"ל, חשב אז שיוכל לקבל מהאמריקאים מל"טים לאיסוף מודיעין מדגם "פייר B". במקביל החל העיסוק של צה"ל בתחום הבלונים הענקיים לאיסוף מודיעין. היה זה ראש המו"פ (מחקר ופיתוח) של חיל המודיעין, אל"מ חיים אשד, שבא אז עם הרעיון לבנות לוויין ישראלי עצמאי. באותם ימים זה נתפס כרעיון מטורף שכמעט עלה לו במשרתו בצבא, כי אשד לא ידע לקבל תשובה שלילית, ואחרי שמפקדיו במודיעין לא התלהבו מהרעיון הוא עקף אותם ורץ לראשי הצבא כדי לשכנע אותם.
שיגור לוויינים באותה תקופה היה נחלתן של מעצמות בלבד, שכן היו אלה לוויינים כבדים, במשקל של ארבעה טון, ששוגרו ממשגרי ענק שרק הם היו מסוגלים להרים לחלל לוויינים במשקל כזה. ישראל יכולה הייתה לייצר אז משגר מאוד מוגבל ביכולת הנשיאה שלו, מה שחייב לוויין במשקל נמוך יותר. כשהציג אשד לממונים עליו תוכניות ל"מיני לוויין" במשקל 150 ק"ג, שיישא טלסקופ וישלח תמונות ברזולוציה קרובה לזו של לווייני התצפית הענקיים של המעצמות, הרעיון קוטלג בקהילה המדעית בארץ ובחו"ל תחת הקטגוריה של "אי־ייתכנות טכנולוגית".
אי־אפשר להבין את ההתעקשות של אשד ושל קבוצת המהנדסים שאסף סביבו באמ"ן מבלי להכיר את הקרקע עליה צמח. מי שקטף אותו היישר מספסלי הטכניון, ב־1965, היה אברהם ארנן ז"ל, מייסד סיירת מטכ"ל. ארנן חיפש אז קבוצה של מהנדסים מוכשרים במיוחד, בעלי רקע קרבי, ומצא שלושה כאלה בטכניון. "'בואו לשבוע, רק לנסות', הוא אמר לנו, 'והשבוע הזה נמשך שנים ארוכות'" מספר אשד. הוא החל את הקריירה הצבאית־מדעית שלו במחקר ופיתוח של אמצעים מיוחדים לסיירת מטכ"ל, מקום ללא גבולות של תקציב ודימיון. זו לא תהיה קלישאה אם נאמר שבשנות ה־60 הצמיחה היחידה הטכנולוגית של המבצעים המיוחדים באמ"ן את רקמת תאי הגזע של ההיי־טק הישראלי. נתנו להם להתפרע, ומשם זרם הידע גם לחממות טכנולוגיות אחרות שהחלו אז לפרוח כמו 8200 והיחידות הרלוונטיות במוסד ובשב"כ.
היחידה הטכנולוגית חיברה את הטכנולוגיה לאנשי המבצעים וסייעה להם בפעילות בשטח. אחרי שנה ביחידה הפך אשד לאחראי על המחקר והפיתוח, וזכה בפרס ביטחון ישראל הראשון מתוך שלושה שקיבל על פיתוחים פורצי דרך. ב־1967 הוענק לו גם צל"ש הרמטכ"ל בגין אירוע עלום. "רב"ט א.ח. גילה כושר טכני מעולה הראוי לשבח ותרם תרומה חשובה ביותר לכוננותו של צה"ל", נכתב בנימוקים לצל"ש.
"עשינו דברים מטורפים, בטופ של המדע", הוא מספר. "היינו לוקחים ליחידה מדענים שעשו דוקטורט בנושאים רגישים, עוד לא פירסמו אותם, ובאו אלינו כדי ליישם את אותן פריצות דרך. כך נולד ביחידה, ב־1969, המזל"ט המבצעי הראשון. חיל האוויר אמר שזה לא רציני, התעשייה לא רצתה את זה, אבל אצלנו היו תקציבים, לא פחדנו להיכשל, והיינו פתוחים לכל רעיון. זה המוטו. המל"ט נולד כצורך מודיעיני בסיירת מטכ"ל, ורק מאוחר יותר אומץ על ידי התעשיות והפך להיות כלי מרכזי בחיל האוויר ובמודיעין שאי־אפשר בלעדיו. היום יש מל"טים בסדר גודל של מטוסי בואינג מחד ושל חיפושיות מאידך".
גם הלוויינות, כמו המל"טים, לא צצה במוחו של אשד במקרה. הרעיונות האלה עלו במסגרת העבודה עם סיירת מטכ"ל ונועדו במקור לצרכים שונים בתכלית מאלה שנעשה בהם שימוש היום. והמסורת של אין גבולות ליצירתיות נמשכת. אם נדלג לרגע לימינו אלה, הרי שהטכנולוגיות של סיירת מטכ"ל הן אלה שאיפשרו בסופו של דבר לאתר את המנהרות במהלך מבצע צוק איתן.
ב־1969 נשלח אשד מטעם אמ"ן ללמוד אווירונאוטיקה בארה"ב. כשחזר מונה לראש מחלקת הפיתוח בחיל המודיעין. ב־1977, כשהציג לראש אמ"ן דאז שלמה גזית את רעיון לוויין התצפית שיעקוב אחרי המתרחש בסיני, הוא לא זכה למחיאות כפיים, בלשון המעטה. שלחו אותו להכין ניירות עבודה. הוא ריכז קבוצת מדענים ויחד הם הכינו רעיון מסודר ללוויין ריגול, אבל קצין המודיעין הראשי רק הציץ ושאל את אשד אם הוא נורמלי.
התפנית החלה כשהתחלף ראש אמ"ן, ובמקום גזית מונה יהושע שגיא. "שגיא האמין ברעיון", מספר אשד. "הוא הכיר היטב את היחידה וידע שאין דבר כזה, 'אי־אפשר'. אז שלחו אותי לראות מה עושים בעולם. ראיתי מפלצות ששירתו את המעצמות במלחמה הקרה. אז לא היה לנו אפילו משגר, שלא לדבר על טלסקופ ללוויין. התחלנו טכנולוגיה חדשה מאפס. האמריקאים צחקו עלינו. לוויין קטן, הם אמרו, זה בניגוד לחוקי הפיזיקה. חוצפה ישראלית".
הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ושר הביטחון עזר ויצמן דרשו מאשד לגייס שותף חיצוני – לפחות מדינה זרה אחת - שיביא כסף. המדינה נמצאה. לימים, ב־1994, הביך שר ההגנה של דרום־אפריקה את מדינת ישראל כשסיפר על שיתוף פעולה בין שתי המדינות בתחום המשגרים והחלל.
התעשיות הביטחוניות – רפא"ל והתעשייה האווירית – הגישו הצעות לפרויקט "אביר" לפיתוח ושיגור הלוויין הצבאי. את ההכרעה קיבל ביולי 1981 ראש הממשלה מנחם בגין. הוא לקח את הסיכון המדיני הכרוך בשותפות עם אותה מדינה זרה ואישר לתעשייה האווירית, שנבחרה על ידי שר הביטחון דאז משה ארנס, לייצר את הלוויין. המומחים שישבו סביב השולחן אצל בגין, כולל הרמטכ"ל, התנגדו לפרויקט שקידמו ראש אמ"ן יהושע שגיא וחיים אשד. ההסתייגויות היו טכנולוגיות, אבל בגין השיב: "על זה יתגבר הגניוס היהודי". חודש קודם לכן הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק, פעולה שהמחישה עוד יותר את הצורך במערכת שיכולה לתת תמונת מודיעין בזמן אמת בטווחים שבהם פעלו מטוסי חיל האוויר.
כאן החל המרוץ. אשד השתחרר מהצבא בדרגת תת־אלוף והקים את מינהלת פרויקט הלוויין במשרד הביטחון, מת"א (מינהלת תוכנית אתגר). הוקם גם מפא"ת – המינהל לפיתוח מחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון, שריכז את המינהלות המיוחדות שעדיין היו אז חשאיות: פרויקט החץ, מל"טים ולוויינים. מפא"ת הכתיב את סדרי העדיפויות, ובחלוף שש שנים, בספטמבר 1988, שוגר לוויין הניסוי הישראלי הראשון. באותן שש שנים נבנתה לא רק תשתית תעשייתית, אלא גם התשתית האקדמית של הלוויינות בישראל. משהו בשיגור הבתולי, הראשון, רימז על גורלו של הפרויקט. המשגר שנשא עליו את לוויין הביון "עוז 1", שהפך לימים ל"אופק 1", התנהג באופן עצמוני לחלוטין. כשהספירה הגיעה לשלוש עף המשגר מן הכן ללא אזהרה מוקדמת. למזלו של הפרויקט, קצין הבטיחות שאמור היה לפוצץ את המשגר הסורר הבין שהוא נמצא במסלול הנכון, החליט לקחת יוזמה ואיפשר לו להמשיך במעופו. הלוויין שוחרר בנקודה הנכונה והעולם גילה שעוד מדינה – שביעית במספר – נכנסה למועדון האקסקלוסיבי של מדינות שיש להן יכולת עצמאית להציב לוויינים בחלל. פתאום התברר שיש לישראל משגר בליסטי, תלת־שלבי, ולוויין ביון קטן ממדים, ראשון מסוגו בעולם.
ב־1990 שוגר לוויין הניסוי השני, ושנתיים לאחר מכן תוכנן שיגורו של "אופק 3" שאמור היה להיות לוויין הביון המבצעי הישראלי הראשון בחלל.
אז החלו מפחי הנפש. בין 1990 ל־1995 שיגרה ישראל שני לוויינים מבצעיים, מצוידים בטלסקופ מתקדם, שאמורים היו לשדר תמונות מרחבי הגלובוס. שני הלוויינים, ברווח של שנתיים זה מזה, נפלו לים. הכישלונות האלה כמעט שמו קץ לתוכנית החלל הישראלית. כל מתנגדי הפרויקט חגגו. למזלו של אשד, נמצאו לו בעלי ברית כמו עוזי רובין, שהיה ראש מינהלת פיתוח הטילים במשרד הביטחון, מנכ"ל המשרד אלוף (מיל') דוד עברי, וראש הממשלה יצחק רבין. רבין זימן את אשד ואנשיו לפגישה והודיע להם שהוא מוכן לתת להם עוד הזדמנות בתקציב מוקטן. הכסף הזר הפסיק לזרום ולפרויקט הלוויינות לא נותר כסף. היה ברור שזה הצ'אנס האחרון, מה שמזכיר מאוד את רוח הנכאים שאחזה באנשי החלל הישראלי אחרי אובדן "עמוס 6", ב־1 בספטמבר 2016, ואחרי התקלה בלוויין "אופק 11", ששוגר כשבועיים לאחר מכן. כל הנפילות הללו, שגרמו למשברים בתעשיות החלל ולהיסוסים בהחלטות הממשלה מלמדים עד כמה פרויקט הלוויינות הישראלי הוא שברירי. במציאות פוליטית־פרסונלית שונה, הפרויקט הזה היה נסגר כבר מזמן. מה גם שהיו עוד שני שיגורים שנכשלו. ב־1998 נפל "אופק 4" לים, ובספטמבר 2004 נפל לים "אופק 6". אז עמדו בראש מפא"ת אנשים כמו האלוף יצחק בן־ישראל, ששמר על הפרויקט כעל בבת עינו.
בשיגור המוצלח הראשון שבוצע ב־1995 היה אמור להישלח לחלל הלוויין "אופק 5". אבל מכיוון ששני הכישלונות הקודמים לא זכו לפרסום, הלוויין ששוגר בהצלחה נקרא בעצם "אופק 3". זמן קצר לאחר שיגורו ראו המהנדסים בעמדת הפיקוח את מגרש החניה של התעשייה האווירית מגובה של כמה מאות ק"מ באופן בהיר, וברזולוציות שהדהימו אותם. ישראל נכנסה באופן מעשי לעסקי הביון בחלל עם "מיני לוויינים", שהפכו בהמשך לנחלתן של מדינות אחרות בעולם. לימים מכרה ישראל את הגרסה האזרחית של לוויין הביון לאיטליה, להודו ולמדינות נוספות.
במקביל ללווייני הצילום הייתה זקוקה ישראל ללוויין תקשורת. אלא שמשקלם של לווייני התקשורת, המשייטים בגבהים של 36 אלף ק"מ, הוא כמה טונות. לישראל אין משגר שיכול לשאת אותם לחלל. לכן עברה לוויינות התקשורת הסבה אזרחית שמאפשרת למדינות שיש להן משגרי ענק לשגר אותן עבור ישראל.
ישראל ייצרה את מרבית לווייני התקשורת שלה, הנקראים "עמוס", למעט "עמוס 5", שהוזמן ברוסיה. על אף שה"עמוס" הוא פרויקט אזרחי המוכר את יכולותיו באמצעות חברה פרטית הנקראת "חלל" לעשרות לקוחות בתחום התקשורת בעולם, הוא לא רווחי. התעשייה האווירית הרי לא יכולה להתחרות בחברה כמו בואינג מבחינת כמות הלוויינים שהיא מייצרת. אבל ישראל לא יכולה לוותר על היכולת הזו ולהיות תלויה אך ורק בלווייני תקשורת זרים.
ב־2011 סיים חיים אשד את תפקידו במשרד הביטחון, במסגרתו היה אחראי לשיגורם של 20 לווייני ביון ומדע מסוגים שונים. בזכות האיש הזה יש היום לישראל עיניים כמעט בכל מקום ביום ובלילה, והוא חרד לעתידן של העיניים הללו.
היום הוא באקדמיה, מרצה בארץ ובעולם בנושאי החלל. אבל הבייבי שלו הוא הדור הבא של מדעני החלל: תלמידי התיכון. הוא משמש כיועץ אקדמי בשישה מרכזים מדעיים בתחום החלל והסייבר שהקים ד"ר מאיר אריאל ברחבי הארץ, כולל בפזורה הבדואית. במרכזים המדעיים באופקים, בעפרה, בירוחם, בשער הנגב, בעיירה חורה ובהרצליה יש 800 תלמידים העוסקים בבנייה ושיגור של לוויינים זעירים, "ננו־לוויינים", בסדר גודל של סנטימטרים. בשנה הבאה – שנת ה־70 למדינה – ייחלו התלמידים לשגר באופן הדרגתי להקה של 70 ננו־לווינים לחלל. אשד ושותפיו לפרויקט לא מחכים למשרד החינוך. הם משיגים את הכסף ממימון חיצוני. "זה העתיד של הלוויינות", הוא אומר. "האמריקאים כבר שם והם עושים שימוש בנחילי ננו־לוויינים למשימות ביטחוניות. הם הולכים לכסות את החלל בלהקות של לוויינים שיודעים לעשות מה שעשו לוווייני הענק. אבל אצלנו התעשייה שמרנית. אנחנו בפיגור". ¿
