במכתב ששיגרו למסגנאו מנגיסטו אחיו ואחיותיו במהלך צילומי "הישרדות", הם כתבו: "אנחנו יודעים שיש לך הכל בשביל לנצח את 'הישרדות', כי אל תשכח שבסופו של דבר עברת ואתה עדיין נמצא בהישרדות של החיים. כבר ניצחת כל כך הרבה דברים, אז מה זה כבר 'הישרדות' בשבילך?"
החיים של מנגיסטו הם ללא ספק בית ספר אחד גדול ל"הישרדות", מאבק אינסופי בחושך. העובדה שהוא לא מפסיק לחייך גם ברגעים הקשים ויודע איך להמריא גם כשאבנים מכבידות על הכנפיים שלו, היא הניצחון הגדול שלו. בגיל 13, שנתיים וחצי אחרי שעלה עם משפחתו מאתיופיה, איבד את הוריו. "אני לא מאחל אפילו לשונאים שלי את הטראומה הקשה שעברתי", הוא אומר, מתאמץ לשמור על איפוק. "אחי הגדול, נגאטו, המנטור שלי, התעשת מהר מאוד ולקח את האחריות על כל המשפחה. אני לא יודע איך היינו מצליחים להתאושש בלעדיו. הוא היה סוג של אבא ואמא לי ולחמשת האחים הנוספים שלנו.
"איך עוברים טראומה כזאת? עם המון עזרה. עד היום. אם זה פסיכולוגים, עזרה בלימודים, ייעוץ. פשוט צריך לדעת לקחת אותה נכון, לא להתבייש. אנחנו משפחה דואגת, מלוכדת מאוד. משפחה של שורדים. אנשים שלא רוצים ליפול. כל אחד מאיתנו היה מוגבל, כל אחד מאיתנו היה בשוק מהטראומה שעבר, ולא ידע לאיזה כיוון ללכת. אלמלא היינו כולנו ביחד, לא הייתי יושב פה איתך. הייתי נופל בדרך כבר מזמן. אני גם חייב תודה להרבה אנשים טובים באמצע הדרך שהושיטו לנו יד, לפעמים אפילו מעבר לזה, ביניהם סבא וסבתא שלנו, שנתנו לנו את הלב והגוף. אתה חייב לאהוב את העזרה שמציעים לך, להבין שעוזרים לך לא כי מרחמים עליך אלא כי רוצים לשקם אותך. מעולם לא הרגשתי מסכן, וזה רק שיחק לטובתי".
איך בכלל מצליחים לשרוד אחרי טראומה כזאת?
"עזרו לי אנשים מכל העדות והגזעים, אבל גם אני לא נתתי לעצמי להישבר. היינו אז עולים חדשים, בקושי שנתיים וחצי בארץ, עם מנטליות אחרת. ופתאום נעלם לך הדבר שאתה רגיל אליו ואוהב אותו כל כך. אתה קם בבוקר בלי הורים, בלי הדבר הכי יקר בעולם, אבל לומד עם הזמן שעם כמה שזה קשה, זה לא סוף העולם, ויש חיים אחרי. עובדה — אני בנאדם בוגר, מוצלח, אח לשישה אחים מוצלחים".
עם מי באת להתייעץ כשהיה לך קשה, על הכתף של מי הנחת את הראש כשרצית לבכות?
"הייתי בוכה לאחותי מיכל. אני יכול לשים חומה בפני כל אחד, לא בפניה", הוא אומר, ומבקש עוד טישו לנגב את הדמעות. "שחקן הפוקר הכי טוב בעולם לא יוכל לקרוא את המחשבות שלי. מיכל כן, ובקלות. היא פחות או יותר בת גילי. צעירה ממני בשנה וחצי, ומכירה אותי כמו את כף היד שלה. בעיניה אני שקוף כמו כוס יין לבן. היא רואה לי ללב. מזהה לפי טון הדיבור שלי כשאני מתקשר אליה מה אני מרגיש. אם אני עצבני, שמח או בדיכאון. אצלה אני בוכה, אצלה אני מתפרק. היא היועצת הפסיכולוגית שלי. היא כמו אמא שלי".
ושאר האחים? גם בפניהם אתה נשבר?
"לא נראה לי שהאחים שלי ראו אותי בוכה. הפעם הראשונה שבה הם ראו אותי בוכה הייתה ב'הישרדות'. אם אני בוכה, אני בוכה מאחורי הקלעים. אני אף פעם לא מראה חולשה בפני בנאדם. אני חייב להיות חזק ודומיננטי כדי להצליח. בתור נער, ברגעים הקשים, הייתי לרוב סוגר את הדלת ובוכה לעצמי, מתפרק, ואז קם, שוטף את הפנים, יוצא החוצה ומחייך כאילו כלום. לא רציתי שירחמו עליי. עכשיו אני איש חזק אבל היו הרבה ימים שעמדתי להישבר".
למה לא שיתפת אחרים במה שעברת?
"כדי לא להפגין חולשה, כדי לא להדאיג. רציתי להראות שאני חזק, שאני גבר, שאני לא נשבר, לא להעיק. לאחים שלי היו גם דאגות משלהם. גם הם עברו טראומה בדיוק כמוני והיו צריכים לגדל את עצמם. גם להם לא היה פשוט. ההישרדות על האי היא כסף קטן, משחק ילדים, לעומת ההישרדות הפרטית שלי".
ומה למדת ממנה להמשך החיים?
"להיות חזק ולעזור לאחרים. אני עוזר לילדים בסיכון, כי אני, כאחד שעבר חיים לא פשוטים, יכול להסתכל להם בגובה העיניים. איך אומרים בסלנג של הכלא? כולם חפים מפשע. והם באמת מדהימים. בפגישה איתם הצלחתי לגעת להם בנקודות שהם לא ציפו בכלל שמישהו יצליח לגעת. להושיב ילדים היפראקטיביים במשך שעתיים כדי שיקשיבו לי".
ימי הולדת מנגיסטו מעולם לא חגג לצערו. "תאריך יום ההולדת שלי לא ידוע, ככה זה באתיופיה, לא רושמים מתי נולדת", הוא אומר. "אני יודע רק מה השנה שבה נולדתי — 1986. אני אומר לכולם שנולדתי ב־1 לינואר, אבל זה לא נכון. אף פעם לא עשיתי מסיבת יום הולדת ולא עשו לי", הוא אומר, מנגב עוד דמעה סוררת.
מסגנאו וששת אחיו — נגאטו, גטהון, מיכל, פנטנש, אלמז ודסה נולדו בכפר קטן באזור דמביה, בצפון מערב אתיופיה. "היו לנו פרות, שוורים וסוסים, וכבר בגיל 5 הייתי הולך איתם למרעה וחוזר לקראת החשכה. הייתי קטן, בגודל של הבקבוק הזה שעל השולחן", הוא אומר ואוחז בבקבוק בידו, "וכבר יצאתי לרעות. ילד גבר. הייתה לי ילדות מאוד כיפית, אבל תמיד הייתי הילד הבעייתי במשפחה. שטותניק, מופרע, ברדקיסט, זה שתמיד חושב מעבר לקופסה. אלמלא האחים שלי, הייתי יוצא מופרע. הם המלאך ואני הדיאבלו — השטן".
כשמלאו למסגנאו עשר, עלתה המשפחה לישראל. המקום הראשון שבו נחתו היה אתר הקראוונים בחיפה, במקום שבו שוכן כיום אצטדיון סמי עופר המפואר. אתר שההזנחה בו זעקה לשמיים. "עכשיו, כשגדלתי וכבר ראיתי עולם, אני מתבייש בממשלה שלנו שהביאה אותנו למקום כזה", אומר מנגיסטו. "להביא אנשים לשם ועוד לשים אותם שבעה־שמונה בכוך, בלי מזגן, בחום אימים — זה פשוט נורא. ישנו על הרצפה כשבחוץ היו ערמות זבל. פשוט גועל נפש. לאף אחד לא היה אכפת מכלום. לא לעירייה ולא לממשלה. פשוט שמו אותנו בגטו. אז למה אתם מצפים? שנהיה בשקט?! שנגיד לכם תודה רבה?!".
אז למה שתקתם? אתה היית ילד קטן, אבל מה עם האחרים?
"הבעיה היא איתנו, האתיופים. אנחנו אלו ששותקים, אלה שמכבדים את כולם. אנחנו צריכים לשאוף להיות ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ולשנות את המצב. הכל כאן משחקי כוח, ומי נפגע בסופו של דבר? האדם הפשוט".
אתה מצטער לפעמים שעלית לארץ ולא היגרת למשל לארצות־הברית?
"בתוך תוכי, אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה", הוא מתלבט רגע אחד ארוך, "לא הייתי מחזיר את הגלגל אחורה. הגענו לאן שהגענו ומשם צמחנו. כל אחד מהאחים שלי גאה בעצמו. אני בהם והם בי. אם אני חושב על זה — פשוט ניצחנו בגדול, אז למה להצטער".
נגאטו, בכור האחים, כבן 40, אב לחמישה, גר בבית־שמש ועובד כנהג אוטובוס. אחריו נולדו גטהון, 35, מנהל חנות ספורט בירושלים, פנטנש, שסיימה לא מזמן לימודי ממשל, אסטרטגיה וייעוץ במרכז הבינתחומי בהרצליה ("היא הגאון של המשפחה"), אלמזוור (אלמז, כתבת טלוויזיה), מיכל (מעצבת אופנה) ודסה בן ה־24. "אלמז תהיה תותחית, ואני לא אומר את זה בגלל שהיא אחותי. פירוש השם שלה הוא יהלום מלוטש והיא באמת כזאת", אומר מנגיסטו. "גם בארוחת חג, כשהיא יושבת אצלנו בבית, היא לא מפסיקה לעבוד. לא מעניין אותה לעשות כתבות רק על האתיופים. היא רוצה לסקר הכל, בכל תחום, ולהצליח בגדול. אם צריך להסתנן לאיזו כת כדי להוציא כתבה — היא תהיה שם. כשהיא סיפרה לי על זה, הייתי המום. אמרתי לה, 'איך צמחת, אחותי הקטנה? הזמן עובר כל כך מהר. לפני 17 שנים היינו כל כך קטנים ואבודים, ותראי איפה אנחנו עכשיו'. היא באמת יהלום. היא גם שרה מדהים, ברמות שאין לתאר. היא יכלה להיות אחת הזמרות המדהימות בארץ. היא שילוב של מריה קארי וויטני יוסטון, אבל היא לא רצתה ללכת לכיוון המוזיקלי. היא הצליחה להיכנס לגל"צ והתאהבה בתחום התקשורת. גם אני חולה אופרה ומוצרט ברמות הכי קשות שיש. כשאני עצבני, אני יושב ושומע מוצרט. זה פותח בי דברים שאנשים אפילו לא חולמים. הם שואלים, 'מה לך ולזה בכלל?' חושבים שהיפ־הופ מעניין אותי. והוא לא מעניין אותי בכלל". אלמז מצידה אומרת: "ממנו למדתי שעבודה קשה בסוף משתלמת, להציב מטרות ולהילחם עד הסוף".
לדברי מיכל, מנגיסטו צריך להיזהר שלא להיפגע בגלל אופיו הטוב. "לא משנה מה הוא עובר הוא תמיד מחייך ומאמין באהבה תמימה ושהכל יהיה בסדר. האמת שאני קצת מקנאה".
גם הקשרים בין מנגיסטו ודסה, האח הקטן ("פירוש השם שלו הוא 'שמחה'"), שהגיע לבקר אותו באי ב"הישרדות", קרובים במיוחד. "הוא הזהב שלנו", הוא אומר. "אני סוג של אבא עבורו. כמו שאחי הגדול היה הכוח המניע בשבילי, ככה אני בשבילו". "תמיד הסתכלתי עליו כדוגמה איך להיות בן אדם חזק, עצמאי ואהוב", מסכים דסה, "כל אחד היה רוצה אח כזה".
מנגיסטו, בוגר לימודי חינוך גופני בווינגייט, עובד לפרנסתו כטבח במתחם הסינמה סיטי. הוא אמנם לא זכה ב"הישרדות", אבל מאושר שהשתתף בתוכנית. "החלטתי להשתתף בתוכנית כי השתעממתי בחיים", הוא אומר. "אני אוהב את העבודה שלי במטבח, אבל רציתי לגלות את עצמי מחדש. הרגשתי שהלהבה שלי דועכת. לא היה לי את החשק ליזום, לעוף, ו'הישרדות' הייתה בשבילי הרפתקה שמאוד רציתי בה. רציתי לגלות מאיזה חומר אני עשוי. איך אני מצליח להתמודד עם כל מיני סוגים של אנשים ולהוכיח להם שאני חכם מהם. הריגוש הזה היה חסר לי. עכשיו, כשאני קם בבוקר, אני קודם כל אומר 'מודה אני', ואחר כך תודה ל'הישרדות' ו'לרשת'. אלמלא 'הישרדות' ורשת הייתי בנאדם מאוד נמוך. לא הייתי הולך עם ראש מורם וחזה זקוף, אלא עם גוף שפוף. הנפש שלי פשוט צעקה 'הצילו'".
החודש בו שהה באי המתים, "מנגו איילנד", עשה למנגיסטו רק טוב. זאת לא רק העובדה שהגיע בזכות השהות שם לגמר אלא הרבה מעבר לזה. "זה היה הדבר הכי נפלא שיכולתי לצפות לו", הוא אומר. "אני אומר לאמיר תודה שבגד בי וגרם לי להגיע לשם. הבאתי לו את הלב שלי, והוא תקע בי סכין, אבל רק הרווחתי מזה.
"היה לי את האי המקסים לתת בו דרור למוח שלי. ראיתי שם את החיים שלי כמו בסרט — מגיל אפס ועד אז. למה לא הצלחתי, מה אני עושה עם החיים האלה, למה אני הולך שלושה צעדים קדימה ועשרה אחורה כל הזמן. בעיקר, למה אני מצליח בגדול ושנייה אחרי זה נופל. החודש שם היה הוויפאסנה הכי טובה שהייתי בה. הוא הראה לי מה אני עושה בעולם הזה ולמה אני מתמודד עם כל כך הרבה קשיים. הרגשתי שם שאני שליח".
שליח?
"יכולתי להיות הדמות הכי משוגעת שיש, לשים את כולם בכיס הקטן מבחינת הבלאגן והרעש, לעשות שואו, רייטינג, לשבור את המודחים שהגיעו לאי כמו קיסם, ולא עשיתי את זה. הם הרי הגיעו לאי שבורים, מרוסקים. בהתחלה אולי הייתי עבורם האתיופי שהגיע לתוכנית ריאליטי, ופתאום הם ראו שאני לא פראייר, שאני בנאדם חכם. לא לקחתי מקום ראשון כי אנשים לא רשמו את השם שלי על הפתק מאגו ומקנאה, אבל כן זכיתי ובגדול — באהבת הקהל, באהבת כל עם ישראל. זכיתי גם להכיר את עצמי מחדש. בכל מקום שאני הולך אליו — בעבודה, ברחוב, בבית קפה — אנשים אומרים לי, 'אנחנו גאים בך. אתה מייצג אותנו ברמה הכי טובה שיש'".
מנגיסטו, אין ספק, זוכה לחיבוק גדול. את השיחה שלנו קטעו לא פעם בקשות לסלפי מיושבי בית הקפה, ומנגיסטו נענה לכל אחת מהן בשמחה. "נשארתי מי שאני", הוא אומר. "אני תמיד מנסה לענות לכל בקשה. אני מאחל לעצמי שבחיים לא אשתנה ואמשיך לענות לכל ילד שמבקש ממני להצטלם איתו או לשלוח לו סרטון. אני עושה קרוב למאה סרטוני ווידיאו ביום — ימי הולדת, שנה טובה. לי לא היה את זה בילדותי. אני לא יכולתי להתקשר ולשאול, 'אמא, מה העניינים?' רק להתגעגע. זה הניצחון שלי בחיים — לתת אהבה לכל מי שמבקש".
את כולם אתה אוהב, רק לא את רז זהבי. למה בעצם?
"הוא תקע לי סכין בגב. זה לא שהוא פגע בי. הוא זילזל בי בגמר, במועצה האחרונה, וגם הרבה קודם. הוא אמר שאנשים חושבים שלא הייתי צריך להיות בגמר, שאני כלומניק, שאני אפס. האמירה הזאת מלמדת יותר מהכל עליו. זה לא אני הרוח רפאים, זה הוא".
ומה עם מעיין אדם?
"אני יודע שיש הרבה אנשים שלא אוהבים אותה. אני מעריך אותה. אפילו התקשרתי אליה לפני שבוע. היא ידעה למה היא חותרת. היא כיוונה גבוה בתוכנית וכל מהלך שלה היה מחושב. וזה הכי לגיטימי במשחק הזה. אני לא אהיה צבוע ואהיה בקשר עם כולם. אני לא דו־פרצופי. אני בקשר טוב רק עם יוסי, טניטה ואלון. יוסי הוא אחד הדוברים הכי טובים ששמעתי בחיים שלי. תותח על. פשוט וואו".
האהבה הגדולה לה מנגיסטו זוכה לא מצליחה להשכיח ממנו גם את היחס המקומם כלפי העדה האתיופית. "אני לא מתייחס לאמירות גזעניות, מקסימום משתיק מהר מאוד את מי שאמר", הוא אומר. "אני אגיד לו, 'מי אתה שתדבר ככה? למה, כי אתה לבן ואני שחור?' הייתי סמנכ"ל בחברת קייטרינג ברשפון. כשהייתי מגיע לאירועים, הייתי אומר להם, 'נעים מאוד, שמי מנגיסטו'. ואז הם היו מסתכלים עליי, ושואלים: 'איתך דיברתי בטלפון? זה אתה?' עניתי להם: 'מה אמרתי לך? שאני משפחת אשכנזי? כן, אמרתי לך, מדבר מנגיסטו. ומנגיסטו זה אתיופי. בסדר, לא אתיופי, אמריקאי.
"כן, יש עדיין אנשים שמופתעים שאתיופי מגיע לתפקיד סמנכ"ל של קייטרינג ומדבר אליהם. הם לא מסוגלים לחשוב מעבר לקופסה. אנחנו אתיופים ואני הכי גאה בזה בעולם. זה לא שאנחנו שקופים. אנחנו עם שקט, עם מחבק, מכבד, לפעמים מכבדים יותר מדי, וחבל שמנצלים את זה".
עד כמה זה מרגיז אותך?
"פעם באה מישהי למטבח בסינמה סיטי שבו אני עובד ואמרה לי, 'אתה הבאת לי ראייה אחרת על האתיופים'. זאת הערה הכי גזענית ששמעתי בחיים שלי. זה כאילו 'אתה לא נראה אתיופי'. מה זאת אומרת, 'אתה הבאת הסתכלות אחרת?' למה לא באת ואמרת דבר כזה לבר זומר, לרז זהבי או לענבר? אני בדיוק ישראלי כמוך. סליחה על הביטוי, אבל רציתי להקיא עליה, הרגשתי גועל מהדברים שלה. מה שהעציב אותי יותר מהכל הוא שהיא לא הייתה מודעת למה שאמרה".
בינתיים מנגיסטו עובד לפרנסתו במטבח ואוהב את העבודה. האחים אדרי, בעלי המתחם, מפרגנים לו בגדול. מחינוך גופני עדיין קשה לו להתפרנס. "אני רוצה לעבוד עם ילדים, לעבוד בחינוך, אבל מבחינה כלכלית זה כמעט בלתי אפשרי", אומר מנגיסטו. "אני הגב הכלכלי של עצמי. במטבח אני מרוויח הרבה יותר מאשר ארוויח בחינוך גופני. צר לי, כי אני רוצה להיות מורה, אבל אני לא יכול להתקיים ממשכורת של 5,000־6,000 שקל. אתה יודע מה החלום האמיתי שלי? להתקבל לערוץ הילדים. ילדים זו האהבה הכי גדולה שלי, הדבר הכי טהור שיש, ושם אני מרגיש שאוכל להשפיע עליהם".
על מה אתה עוד חולם?
"אני מרגיש שאני לא עוד אחד בעולם. אני מנגיסטו. בגדול, אני חולם להתמודד לראשות הממשלה. אם זה אומר שאני צריך להוריד את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, את הרסטות שלי, אני אוריד אותן. חושבים שרסטות זה לא ייצוגי. בנאדם שרואה אותי עכשיו עם רסטות, אומר, 'הוא בטח ג'יפה, מעשן, נרקומן, סטלן'. ואני אפילו לא מעשן. אני מקסימום יכול לשבת בבית אחרי יום עבודה עם הכוסית שלי. זה לא אומר שאם יש לך רסטות, אתה נראה מלוכלך. אנשים מסתכלים עליי בתור שטותניק, בתור אחד לא יציב, מוזר, כי הם לא מכירים אותי. לאחר חמש דקות שאני מדבר עם בנאדם, הוא אומר, מופתע, 'וואו, זה לא מה שחשבנו עליך'. יאללה, מספיק עם הדעות הקדומות. בנאדם הוא בנאדם בלי שום קשר לאיך שהוא נראה". •
