WhatsApp FaceBook send e mail
צילום: יובל חן

ובחזרה לאולפן

סמלת סמדר פרי חזרה למקום שבו התאהבה באמת ולעומק בשפה ובתרבות המצריות: האולפן ללימודי ערבית של חיל המודיעין. היא פגשה שם את דור החיילים החדש שבשבילו, להכיר את השכנים ולהשתלב בשכונה הסוערת שבה אנחנו חיים — זה הדבר הכי נכון בעולם

סמדר פרי
20.04.18

אז היינו, אם מסכימים לדבר דוגרי, ישר ולעניין, חבורה של תימהונים. 42 בוגרים ובוגרות (מצטיינים!) של המגמה המזרחנית בעשרה תיכונים ברחבי הארץ. אבל בבית, בשכונה, אפילו בחדרי המורים, לא הבינו מה יש לנו עם השפה הערבית, מה מדביק אותנו לחמשת עקרונות דת האיסלאם, ומה עושים לנו, החנונים־אשכנזים־כולל־כמה־דתיים, השירים המסתלסלים כאורך הגלות של אום כולתום ועבד אל־ווהאב.

 

גם כאשר צדו אותנו בחצר בית הספר והחתימו אותנו, כל אחד ואחת, על שישה חודשי שירות נוספים בהתנדבות מלאה, על חשבוננו, לא התווכחנו. למי היה בכלל אומץ להתווכח עם חיל המודיעין? תקבלו קורס ברמה הכי גבוהה, עם המרצים הכי טובים, ותלמדו את האויב. כך תוכלו, דפקו לנו בראש, לשרת את המולדת בשוּשוּ, ואף אחד לא יידע מה אתם עושים בחדרים הסגורים.

 

מי חלם אז שיבוא יום (שבת בשבע בערב, 19 בנובמבר 1977) והראיס של המדינה הערבית הכי גדולה ינחת בנמל התעופה בן־גוריון? כשהגיע אנואר סאדאת והשמיים רעדו, אנחנו (או לפחות, אני) היינו מוכנים לקראתו.

 

***

 

לגמרי במקרה שלחו אותי למגמה המצרית של האולפן החשאי ועתיר היוקרה ללימודי ערבית, ב"בית הספר למדעי המדינה" באזור ירושלים. משמונה בבוקר ועד עשר בלילה חטפתי מנות ענקיות של מילים, פתגמים, מכמני תרבות, מנהגים — וגם כל מה שצריכים במודיעין ואסור לדבר עליו עד היום. פרופ' אריה לוין (אביו של שר התיירות יריב לוין) לימד דקדוק מצרי. פרופ' יצחק חסון (אחיו של סגן ראש השב"כ לשעבר, ח"כ ישראל חסון) הכניס אותנו לעולם פענוח כתבי יד מסובכים. המדריכה אלה הכריחה אותנו לכתוב יומני קריאה על ספרי נגיב מחפוז. מנהל האולפן שמעון חורש לימד מה מותר ומה אסור (לשלב רגל על רגל, למשל) כשמתארחים בבית ערבי. הגישו לנו אוכל מזרחי (כשר ותפל) ושלחו אותנו למשימות מחוץ למחנה הסודי שלנו, שכבר הלך מאז לעולם טוב יותר.

 

כשהרמנו את העיניים מהמחברות, גם סיפורי אהבה ליבלבו בין הצריפים. עמי נשא את אסתי ופיני את נאוה, והם חיים באושר, אולי גם בעושר (לא בטוח), עד עצם היום הזה. ומי שהיה לו כוח אחרי שעות על גבי שעות של שיעורי בית, היה בא, כמוני, לחדר של אסתי המדריכה לצפות בסרטי הקולנוע המצריים — בלי תרגום, כמובן, רק למיטיבי דרך עם אוצרות הלשון. אחרי ארבעה או חמישה סרטים כאלה כבר יכולתי לנחש שתמיד יהיה רומן נפתל של אהבה אסורה, שהצנזור בקהיר יחתוך ממנו באכזריות את הנשיקות, ושאחרי מבול הדמעות יגיע סוף שמח. מחמוד יתחתן עם פַרידה, ונוּהַא תלווה במבטים מצועפים את עבדאללה שנוסע לחפש פרנסה במחוזות רחוקים, ותישבע להישאר נאמנה לו לנצח נצחים. וגם למדתי ללחשש, בלהג המצרי, את המילים המתוקות שלחש הגיבור החתיך שלי, נור א־שריף סופרסטאר, על אוזן אהובותיו המתחלפות.

 

עכשיו נקפוץ הרבה שנים קדימה, לאחד ממאות (!) ביקוריי במצרים, אי שם בעשור הקודם. המיקום: בית פרטי מרווח בשכונת מוהנדיסין. הנסיבות: ארוחת ערב עטורת סלבריטאים מקומיים. שפת הדיאלוג: ערבית מצרית מדוברת. באחת וחצי בלילה נפתחה הדלת, והגיבור שלי מסרטי הלילה באולפן למודיעין, נור א־שריף, נכנס ותפס מקום דווקא בכיסא הפנוי לידי. בתוך דקה התברר שהוא ידע בדיוק מי אני ומאיפה הגעתי.

 

פרי כחיילת

 

מספרים לי, אמר שריף בלי לבזבז זמן, שיש לכם בישראל ליקר מצוין בשם "סברה". אישרתי את העניין אבל הודיתי שמעולם לא טעמתי. אז תוכלי, המשיך באותה נשימה, להביא לי בקבוק? מא פי מושכילה, אין בעיה, השבתי והבטחתי לשריף שבקשתו — המשונה במקצת, בינינו — היא בבחינת פקודה עבורי, ואז פצחתי בהסבר על שיח הצבר והסימבוליות שלו, המדמה את הישראלי יליד הארץ: קוצני ודוקר מבחוץ, אבל רך ומתוק מבפנים.

 

הבטחתי וקיימתי. שלושה שבועות מאוחר יותר, נפגשנו באותו המקום. כשהנחתי את הבקבוק העטוף בשקית של הדיוטי פרי מנתב"ג, נור א־שריף בחן את הכתובת "מייד אין איזראל" ועל פניו התפשט חיוך של שביעות רצון. הוא הדף בתקיפות את הפצרותיהם של יושבי השולחן, לפתוח את הבקבוק ולתת לג'מאעה להחליט מה כל כך מיוחד בליקר הזה.

 

כעבור חודשיים הצצתי במקרה בסדרת הדגל של חודש הרמדאן בטלוויזיה המצרית — כמו תמיד, עלילת ריגול בכיכובם של קציני המוח'אבראת המצרי נגד ראשי המנגנונים שלנו. ברגע השיא נור א־שריף, בתפקיד ראש המוסד, מכנס ישיבת מטה של הסוכנים, ומה מונח במרכז השולחן? ניחשתם נכון. וכשהוא חולץ את פקק בקבוק ה"סברה" שתרמתי ושולח את סוכניו למשימה המבצעית נגד "האויב", הוא מזהיר שלא ייפלו למלכודת שיח הצבר הישראלי: קשה ודוקרני מבחוץ, הוא מדקלם, אבל רך ומתוק מבפנים...

 

***

בעצם, לא השתחררתי מצה"ל. כשתמה מכסת השירות הצבאי גייסו אותי לעבודה יזומה: לתרגם את מאמרו השבועי של ענק התקשורת המצרי מוחמד חסניין הייכל. תחת הלוגו הקבוע "בגילוי לב", הוא היה שופך אלפי מילים על ענייני השעה, מנהמת נשימותיו של הראיס. הייכל ופטרוניו, ומדליפיו, ידעו שהמודיעין הישראלי שותה בצמא כל מאמר. הוא סיבך לי את החיים עם סגנון כתיבתו המתוחכם, ועד היום אני יכולה לצטט מתוך שינה את מאמר "השש־בש והשחמט", סוג של הלקאה עצמית נוסח הייכל על הפער העצום בין הכמות הערבית, לבין האיכות המנצחת שמפגין "האויב הציוני".

 

לימים, כשהגעתי לביקור במרכז האקדמי הישראלי בקהיר, על שפת הנילוס, נכנסתי למעלית ולחצתי על כפתור הקומה השלישית. עוד לא הספקנו לנוע והדלת נפתחה מחדש. למעלית נכנס חסניין הייכל בכבודו ובעצמו, שלח לעברי חיוך חסכני למען הנימוס, ולחץ על כפתור הקומה השישית, לדירת מגוריו. לא יכולתי להתאפק. מר הייכל, אמרתי לו באנגלית, כל כך הרבה שנים רציתי לפגוש אותך. והוא, שזיהה מיד את המבטא הישראלי, קטע אותי באכזריות: "יש לי עיקרון שאני לא מתכוון לסטות ממנו: אני לא מדבר עם ישראלים ולעולם לא אדבר אתכם, כי אין על מה לדבר".

 

אחרי האולפן לערבית והשירות בחיל המודיעין הלכתי כמו כולם ללמוד באוניברסיטה ונצמדתי למה שכבר התחלתי: שפה וספרות ערבית עם היסטוריה של המזרח התיכון. מצאתי עבודה במחלקת התוכניות בערבית בערוץ הראשון, שם, בין השאר, תירגמתי והכנתי כתוביות לסרטי יום שישי שהוברחו מקהיר. ועוד פעם נור א־שריף, עאדל אימאם, יוסרה ואימאן — את כולם הצלחתי לפגוש פנים אל פנים.

 

כעבור שנתיים שלפו אותי משם, כמעט בכוח, בחזרה לאולפן לערבית, הפעם כמורה. בחרתי ללמד את שלושת המקצועות שהתחבבו עליי: דקדוק למתקדמים, תרגום מערבית מודרנית לעברית מלוטשת, וקריאה ביצירותיהם של הכותבים הבולטים במצרים, אלה שהכריזו עלינו חרם בעקבות הסכמי השלום, המתנגדים המוצהרים לקשרים נורמליים ושיתופי פעולה.

 

בששת הקורסים שהעברתי גיליתי שוב ושוב שדבר לא השתנה: כל פעם מחדש, מדובר בחבורת תימהונים משוגעים לדבר, שלא צריך לאיים עליהם בריתוק למחנה כדי שיכינו שיעורי בית או שישקעו בתוך ים כותרות העיתונים. באחד הסיורים מחוץ למחנה, סוג של צ'ופר למשוגעי השפה, הגענו לביקור בממלכתו הקטנטונת של ביבר, או בשמו המלא: סא"ל זאב בר־לביא המנוח, ראש ענף ירדן. הוא היה מעריץ שרוף של הקליינט שלו, המלך חוסיין — עקב אחריו ואפילו גונן על חייו. בכל 14 בפברואר, לא אשכח לעולם, היה מביא לבסיס עוגת שוקולד, עוד לפני שפרץ השלום, לחגוג בסודי־סודות את יום הולדתו של "המלך שלי". ללמדכם שהשיגעון לדבר לא עובר אחרי גיל 20.

 

ועוד דבר לא השתנה: גם בסבב השני שלי בצה"ל, במתחם המודיעין בגלילות, מצאו התלמידים זמן להרים את העיניים מעל למחברות: המדריכה דפנה התחתנה עם עדו (האח של) נתניהו. סלי מרידור שם טבעת לנועה שישבה איתו באותה הכיתה. גם היום, מדי פעם, אני נתקלת בהוא או היא שנופלים עליי בשמחה כדי להודיע ש"את היית המורה שלי לספרות ערבית, הכי קשוחה". ואני מרימה קול, כמו אז, "טוב, נראה אותך, תגיד את מה שאמרת לי עכשיו בערבית, ובלי שגיאות בדקדוק".

 

***

השבוע חזרתי אל מחוזות האולפן לערבית במחנה גלילות. זו לא הפעם הראשונה: מפעם לפעם מזעיקים אותי "למילואים" — לחלוק חוויות על הדיווח לעיתון, על ניצול השפה במקומות שלא חלמתי להגיע אליהם, על דמויות ואישים מרתקים שפגשתי במדינות שמעבר לגבול.

 

אבל הפעם, כשהלכתי לחפש את חדר המורים, חדרי לשעבר, פגשתי את תלמידתי רונית, שנשארה ללמד את הלהג הפלסטיני ושגם בתה נועה, בדיוק כמו בתי מיכל, למדה באולפן. זר לא יבין את החיידק הזה, שנדבק אלינו ומסרב להרפות.

 

ואז שלפתי מכיתת הלימוד שלושה חניכים. רציתי לשמוע מה דוחף אותם היום להקדיש 20 שבועות ברצף, משמונה בבוקר עד עשר בלילה, ללימודי ערבית. חקרתי, לחצתי, הקשבתי, רשמתי. פתאום, ממרחק הזמן, השלושה האלה — אסור להזכיר שמות, אסור לצלם — כבר לא נראו לי תימהונים. רק כמה אנשים צעירים שרוצים לצלול לעומק השפה, להשתלב בתוך השכונה הסוערת שלנו, ללמוד לחיות עם השכנים. מה כל כך משונה בזה?