לתמי מונטג אין אמא. אסתי וינשטיין התאבדה לפני פחות משנתיים. חיים דכאניים, למודי סבל, בחסידות גור הנוקשה, ונתק שנכפה עליה ממשפחתה לאחר שיצאה בשאלה, הובילו אותה לשקוע בדיכאון, ולשלוח יד בנפשה. גם עם אבא שלה אין לתמי קשר. היחסים נגדעו מאז שגם היא יצאה בשאלה, לפני שמונה וחצי שנים. ואין לה שום שיג ושיח עם שש האחיות שלה, שנותרו מנותקות, בצד השני. אבל עכשיו לפחות יש לה אח גדול.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אנחנו נפגשים שעות ספורות לפני כניסתה אל בית התוכנית של רשת 13. מונטג היא בחורה מעוררת אמפתיה, חייכנית, אנרגטית, אסרטיבית. גם עבור מי שהתוכנית הזו היא לא כוס התה שלו - בלשון המעטה - הנה האחת שיהיה נחמד מאוד אם תזכה בפרס הגדול, מתוך שלל דמויות־הקצה שבית 'האח' אוהב לאכסן. והרהור מעט עגום: איך דווקא מי שברחה באומץ מבית כלא אחד, מוצאת לבסוף את מקומה בבית כלא אחר. או שבעצם, יהיה לה קל יותר להסתדר גם שם.
שישי בבוקר, והמתחרים נעולים בחדרים שלהם במלון בנווה אילן. סופשבוע של בדידות וניתוק מהעולם ומאמצעי תקשורת כלשהם. מעין טיפול בהלם לקראת הדבר האמיתי. רגע לפני הספיקה מונטג להעלות בפייסבוק תמונה משותפת אחרונה שלה עם הבן, שון. במקור זה היה "פנחס", על שם האדמו"ר מגור. בן תשע, תלמיד כיתה ג' בבית ספר אושה ברמת־גן, חילונים ודתיים יחד. לפני כמה שבועות הודיעה לו שהיא עוזבת לתקופה.
"שון בהתחלה התלהב. לקח זמן עד שהוא הפנים שהוא נפרד ממני לארבעה חודשים, וזה הולך להיות לו לא פשוט", היא מספרת. באין משפחה שתטפל בו בהיעדרה, הקימה קבוצת ווטסאפ לאנשים שישמרו עליו. "חודשיים חברה טובה שתעבור לגור אצלנו, עם ילד בגילו. ועוד חודשיים הוא יהיה אצל אמא של חברה אחרת".
שלושה־ארבעה חודשים אפילו לא תוכלי לדבר איתו.
"יודעת. כבר פה במלון אמרתי, קשה לו להירדם, מסכן. אבל הוא ילד חכם מאוד. והסברתי לו למה: אני עושה את זה בשביל העתיד שלנו. מבחינתי אנחנו עושים את זה ביחד".
העתיד שלכם?
"כן. מאמינה שזה יקדם אותי בצורה מטורפת בקריירה כסטייליסטית. אגרום לקהל וללקוחות העתידיים שלי להכיר אותי באמת ולסמוך עליי. יפתח לי דלתות. זה העתיד שלי ושל הבן שלי. וגם הפרס של מיליון, שיש לי סיכוי טוב לזכות בו. נקנה לנו בית נורמלי".
בטח תיאלצי לדבר הרבה בתוכנית על אמא שלך. בלי ספק סיבה מרכזית להגעה שלך לתוכנית.
"סליחה שאני חולקת עליך! אני פה בזכות עצמי. נכון, הסיפור של אמא פירסם אותי כביכול, אבל אני נמצאת פה בגלל מי שאני והאישיות שלי והחוזק שלי, ולא בגללה".
מבחוץ זה נראה די ציני. את מגיעה ממקום נורא טרגי, ספר מטלטל, והמאבק ההרואי שלך לקיים לוויה נאותה לאמך, עם שירים ופרחים כמו שהיא ביקשה. אז לקחת את כל זה ולמנף, סליחה, עבור 'האח הגדול'? קשקושים על כלום, מריבות במטבח, צהוב? מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?
"אם היה אכפת לי מה יגידו, בחיים לא הייתי יוצאת בשאלה. שיגידו מה שרוצים. אני מאוד אוהבת את התוכנית. לא חושבת שהיא צהובה ומגעילה, אלא מעניינת. אם האנשים יהיו על רמה, אז גם התוכנית תהיה.
"וגם אם יגידו 'למנף' - אז בסדר, זו זכותי המלאה. סבלתי מספיק בחיים. זה שאמא שלי לא נמצאת פה, זה הדבר הכי נורא שקרה לי. אבל אם היא לא נמצאת פה, ואני יכולה להשתמש בדברים מסוימים כדי לבנות לי ולבן שלי את החיים - למה שלא אעשה את זה? למה שאתחסד בפני מישהו?"
בכניסה לבית האח הגדול
× × ×
סיפורה הנורא של אסתי וינשטיין ז"ל ראה אור בספרה, 'עושה כדברו', שהועלה תחילה לרשת, ותוך ימים ספורים זכה לעשרות אלפי הורדות. בת למשפחה של חסידי גור, חיי משפחה מהוגנים לכאורה, וספקות שהחלו הולכים ומכרסמים את נשמתה. עברה ניסיון התאבדות אחד, שלאחריו כבר יצא לה שם של מועדת לפורענות. עם יציאתה בשאלה נאנסה לנתק קשר עם בנותיה שקראו לה, "רוח רפאים". עד שהדיכאון הכריע אותה, ולאחר שבוע חיפושים, גופתה נמצאה בתוך רכב, בחוף הים של אשדוד. את ספרה הקדישה לבת. "תמי אהובתי, את היית האור בחיי".
"אמא כנראה הבינה שבחיים לא תוכל להוציא את הספר. והגיעה להחלטה לסיים עם החיים ושהספר ייצא", אומרת עכשיו תמי. "מרוב שרצתה שלא נתפוס אותה, העלתה על עצמה ארשת שהכל טוב. עד שאי־אפשר היה להבין את זה".
ומאוד קשה לה עם ההיעלמות של אמא. במיוחד עכשיו, כשלהבדיל אלף אלפי הבדלות, זו היא שנעלמת. "לפחות שון יראה אותי 24/7 על המסך", היא מנחמת את עצמה, "כי הוא מאוד דואג לי. מבחינתו אמא שלי נפטרה אחרי שהייתה חולה, אז אם אני בבית חולים, הוא בהיסטריה שגם אני אמות".
את אומרת, "אמא נפטרה"?
"כן. קשה לי להגיד 'התאבדה'".
למרבה הצער היא התאבדה. ואם ללמוד ממה שהיא כתבה, אפילו נדחפה לכך. כתב אישום חריף מאוד נגד אביך.
"ולא רק הוא. כן, הביאו אותה להתאבד. אבל אני לא משתמשת ב'נרצחה'. אפילו 'נפטרה' קשה לי. עוד חודש יעברו רק שנתיים. עדיין קשה לי להשלים. תראה, הלכתי אתמול לקבר שלה. סוג של להגיד שלום. אמרתי לה, 'אני מאוד מקווה שאת גאה בי. מקווה שאת שמחה בצעד שאני עושה, ומאמינה שהיית רוצה שאעשה את הכניסה להאח הגדול'. ושתשמור עליי מלמעלה. מאוד אוהבת ומתגעגעת".
נשארת שומרת מצוות כלשהן? מאמינה באלוהים?
"לא מאמינה בזה בכלל. לא מאמינה במשהו בלי הוכחה. ולגבי מצוות, אף פעם לא קיימתי אותן מתוך אמונה. רק מתוך כפייה. היה לי פחד לא מובן בראש, עמוק בפנים. לא חזרתי בשאלה בגלל שאלות על אלוהים. אלא כי היה לי רע שם. שנאתי את המקום הזה. ביום שעזבתי שם, הפסקתי לקיים כל מצווה. כי פתאום אף אחד לא מכריח אותי. זהו: אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה!"
זוכרת את הרגע של השחרור?
"כן. תוך כדי תהליך הגירושים הגעתי בפעם הראשונה למרכז, עם שון בעגלה ומזוודה על גלגלים. באתי לסלון הבית שאמא גרה בו עם שותפה. והעזתי להוריד בפעם הראשונה את הפאה. כאילו הורדתי 20 קילו. ופשוט זרקתי אותה לפח. פאה של 2,000 דולר, שהייתי יכולה למכור באיזה 1,500, די חדשה! פשוט העפתי אותה לפח, מרוב גועל".
× × ×
עד כניסתה לתוכנית ואינשאללה הזכייה בפרס, מונטג, 28 וחצי, מתגוררת עם בנה ברמת־גן, בדירה שכורה מחולקת. מיד עם יציאתה בשאלה התגרשה מבעלה. "לפני שמונה שנים, כששון היה בן שמונה חודשים. הגרוש שלי ואבא שלו הבינו שאין טעם ואין להם סיכוי, ותוך שבועיים התגרשנו", היא מספרת. "לפני שנתיים הוא הפסיק לראות את שון. חצי שנה אחרי שהתגרשנו הוא התחתן עם מישהי מהסמינר שלי, גרושה עם ילד. הילדים לא הסתדרו, לדבריו, אז הוא אמר, בואי נעשה הפסקה ומאז לא שמעתי ממנו. למרות שניסיתי לדבר".
גם עם אבא שלה, שלמה, אין לה קשר. כלום. מהיום שעזבה את הבית, לפני שמונה וחצי שנים. "הוא מכיר את שון עד גיל שמונה חודשים. שון יודע רק שיש לו סבא שלא מקבל אותנו כי אנחנו לא דתיים", היא מספרת. "כשיצאתי בשאלה זה לא עניין אותי. זה היה לברוח מכולם. היום, בגיל 28, זה חסר לי מאוד וכואב לי מאוד. הייתי מאוד רוצה לחדש איתו את הקשר בשנים הקרובות".
אבא שלך יראה את התוכנית?
"הוא לא יראה, כי אין לו בכלל טלוויזיה ואינטרנט. אבל יש לו חנות דגים בירושלים. כל בוקר באים אליו עובדים חילונים מתנובה להביא לו קפואים. מאמינה שהם ייתנו לו את הטלפון, 'תראה, תראה את הבת שלך'. מה, הוא לא יציץ? ברור שכן".
האב, היא מוסיפה, אפילו לא נכח בלוויית האם. "לדעתי הוא פחד. כי נורא כעסו עליו. תחשוב, זה היה שבוע אחרי שכולם קראו את הספר".
"אני רוצה שתמסרו לבעלי לשעבר שלעולם לא אסלח לו על שהרס את חיי", כתבה וינשטיין במכתב שהותירה, "בכך שאיפשר לילדות להאמין שאני אשמה, ולא עשה מאמצים לקרב אותי אליהן, כשהוא יודע איזו אשמה כבדה רובצת על צווארו. שיבין שבמשפט שלמה אני נהגתי כמו אמא אמיתית. הוא גזר את הילדים שלו לשניים, ואני שלחתי אותם שלמים אליו".
אבא שלך מסתובב עם רגשות אשם?
"נראה לי שכן".
אולי פעם תסלחי לו באיזשהי דרך? להקל על מצפונו?
"ברור שאני כועסת על דברים מסוימים שעשה. אבל אני יודעת שהוא לא בנאדם רע. שהוא עשה את זה מתוך הנסיבות של המקום שהוא נמצא בו. על מה אני כועסת? (משתהה) תראה, לזה ממש לא בא לי להיכנס. זה קצת יותר מדי עבורי".
מונטג היא השלישית מבין שבע אחיות, מגיל 32 עד 18. מאז מות האם, הנתק מוחלט. "ניסיתי ליזום בשבעה משהו. רוצה שנהיה בקשר. אמרו לי, 'זה לא תלוי בנו. צריכות לבדוק'. כאילו, אין להן דעה".
במקום זה, היא מספרת, יש לה כבר כמה חברות טובות, המשמשות לה כמשפחה שנייה. זוגיות? הלוואי. שנתיים בלי, אחרי חבר של שלוש שנים. "והייתי בטוחה שתוך שבוע אמצא את אביר חלומותיי. שמגיע לי כל העולם, וכולם ירצו אותי. אז וואלה, לא עבד", היא מספרת. "יצאתי הרבה לברים בתל־אביב. קרו הרבה דברים (צוחקת), אבל לא זוגיות".
אם מותר לשאול, איך את מתקיימת?
"עד לסטיילינג, עבדתי כמזכירה, מנהלת משרד. והייתה לנו דירה שההורים קנו, ומכרנו אותה. ביזבזתי את כל הכסף תוך שלוש שנים. כמו ילדה מטומטמת. על שטויות. ריהוט, אוטו, חופשות, בגדים, ניתוחים. חזה. הגדלה, ברור. אתם עוד תראו (צוחקת), אפילו יותר מדי, בטעות. היום הייתי לגמרי מקטינה. ואני עוד אקטין. חושבת שהוא פחות מתאים למי שאני היום".
אני משוכנע שהטוקבקיסט הישראלי ישמח לחוות את דעתו המנומקת.
"עם הבגד ים האדום זה יגיע!"
כמה בגדי ים הבאת לתוכנית?
(סופרת לעצמה) "יש את האדום, האדום השלם, השחור השלם, הוורוד השלם, הסט שחור־לבן, הבז', יש פול אנד בר, מנגו, פוראבר 21 - מה, הבאתי רק 10? זה קצת!"
קעקועים?
"21. עשיתי גם פרח, פה, כמו שאמא אוהבת. 21 קעקועים, ובביקיני יראו הכל. אין כאלה נסתרים".
× × ×
מונטג כאמור יצאה בשאלה בעקבות אמה. לפני תשע שנים נפגשו בסנטר, היא עדיין חרדית, האם בגופייה, ונפקחו לה העיניים. הן בעצם היו פקוחות עוד מגיל צעיר, היא תמיד הרגישה נטע זר, ילדה מרדנית, חוטאת בבריטני ספירס ובתוכנית של דידי הררי, שאולצה להינשא בשידוך, כמקובל בחסידות גור. החצר שבעולם החרדי נחשבת קיצונית במיוחד בהליכותיה, במיוחד בכל נושא השמירה על צניעות והיחסים האינטימיים. עולם הרמטי של ה'תאקונעס', התקנות האימתניות, השולטות בחיים עד מעבר לכל היגיון נורמלי. אין יחסי קרבה בין בני זוג, לא קוראים לאישה בשמה הפרטי, לא צועדים עימה יחד ברחוב, לא נוגעים בה, אפילו לא מעבירים חפץ מיד ליד. גם לא את הילד.
"הייתי רואה חילונים ונורא מקנאה. מסתכלת עליהם כמו על פנטזיה שלעולם לא תקרה", היא נזכרת עכשיו.
ואתם בגור מה? החדירו בכם גאוות יחידה?
"נימת הדיבור היא שגור היא האליטה של כולם, בצורה מאוד קיצונית. הכי טובים, הכי חכמים, הכי מוצלחים. זה אומר גם גזענים כלפי כל מי שאחר. ערבים, ב־רור, אבל גם ספרדים. אני גדלתי עם המשפט ש'ערבי טוב הוא ערבי מת'. ככה גדלתי. היום הדעות שלי ימניות, לא מאמינה שיהיה שלום, כי עד שלא נהיה פה, הם לא יירגעו. הם לא רוצים שלום".
את גם מגיעה ממשפחה אשכנזית טובה. זה אומר, ספרדים בחוץ?
"היום ברור שזה מגוחך. אבל ככה גדלתי. למדתי בבית ספר כלל־חסידי ולכל כיתה הכניסו איזה שתיים־שלוש ספרדיות, כדי שמבחוץ זה ייראה טוב. אבל אבא שלי ממש לא הרשה לי להתחבר איתן".
נזכרת בשידוך שלה, בגיל 17. "פגשתי לראשונה את החתן שלי ביום שהתארסנו, בסלון של סבא וסבתא, לחצי שעה. לפני שנפגשתי איתו כל הדודות והאחיות ידעו שהיום אני מתארסת. למזלי הוא היה מאוד חתיך. ואמא שלי אמרה לי, 'אל תדאגי'", היא צוחקת, "היה יכול להיות יותר גרוע".
יש סיפורי אימה, במיוחד בחסידות גור, על תגובות הכלות והחתנים שבדרך, לקראת מה שמצפה להם.
"החתנים, כמה ימים לפני החתונה, הולכים למדריך חתנים. ואלה שלא מבינים מה עומדים לעשות בליל הכלולות - וזה רובם - מקבלים כדור הרגעה. שלא יתעלפו. לי היה מושג מגיל 14. חברה ידעה ממישהי וסיפרה לי. בהתחלה לא האמנתי שההורים שלי עושים את זה. מה, ההורים שלי? הרעבע מגור עושה את זה?! אין דבר כזה! רק חילונים עושים את זה!
"לאט־לאט הבנתי שזו הדרך להביא ילדים לעולם. אבל כן, הלכתי למדריכת כלות, וכן, זה היה נורא הזוי לראות אותה מציירת לי על דף איך האיברים נראים ומה אמור להגיע לאיפה. נורא מפחיד. והמטרה היא להתעבר כמה שיותר מהר, ולהביא ילדים לעולם. הנאה? אין מושג כזה בגור. הם לא מכירים את המושג הנאה".
מהספר של האם, וההצגה בעקבותיו, יש למונטג גם קצת תמלוגים. בנוסף, היא אומרת, לאחרונה החלה להרצות על הסיפור האישי שלה, בפני חברות וארגונים שונים. ובכלל הפכה לכתובת מבוקשת להתייעצות אצל בני קהילתה לשעבר. "המון חרדים שרוצים לצאת בשאלה, בעיקר גברים, מתקשרים אליי. סתם ככה טלפון. ונורא קשה לי", היא מודה. "כי הם מתחילים לשאול שאלות שאין לי איך לענות עליהן. איך לעשות את זה. מה לעשות עם המשפחה. עם העבודה. כי זה באמת לצאת לבד לעולם הגדול.
"והתשובה שלי היא: אם אתה שלם עם עצמך, תעשה את זה. אבל אני לא מחפשת לגרום לאף אחד לצאת בשאלה. רק מפנה אותם לאגודת הלל. כי לי אין כל כך איך לעזור. אני לא בנאדם בעמדה שיכולה עכשיו לייעץ בענייני יציאה בשאלה".
היית יכולה לפתח קשר משמעותי עם חוזר בשאלה טרי?
"תראה, הם לא יודעים כלום. זה להתחיל מאפס. לצערי אני לא מסוגלת לצאת היום עם יוצאים בשאלה. כי קשה לי מאוד עם חוסר הידע והביטחון העצמי. הם מתרגשים ברמות... אוהבת אותם, זה לא בקטע רע. אבל הם יותר מדי תמימים בשבילי, לא מסוגלת" (צוחקת).
× × ×
בשנתיים האחרונות הפכה לסטייליסטית עצמאית. "כי במשך כל החיים, ולא כקלישאה, לבוש הוא האהבה שלי. ביטאתי את עצמי מאז שהייתי ילדה דרך הלבוש, גם כשהייתי כלואה. גם כשניסיתי להתמרד זה היה דרך הלבוש. הסנטימטר של החצאית. הכפתור. הגופייה מתחת לחולצה. חולצה בחוץ ולא בפנים. שבילים בשיער - ממש ריב, על כל דבר", היא מספרת.
"כשיצאתי בשאלה אמרתי לעצמי, אני רוצה לעבוד במה שאני אוהבת. לא היו לי אפילו בגרויות. אז מה, אתחיל מאפס? ישבתי עם אמא בקניון, ופתאום קלטתי שכל בנאדם שעובר, יש לי הערה. איך היא לא רואה שזה לא מחמיא לה? למה הוא נועל כאלה נעליים? ואמרתי לאמא, את יודעת, נראה לי שיש כזה מקצוע. לא ידענו שקוראים לזה 'סטיילינג', אבל הלכנו ומצאנו בגוגל".
החלה לעשות בעצמה למען עצמה. למדה בשנקר, הקימה עמוד פייסבוק, אתר, הכל לבדה. החלה לייעץ לחברים וליוצאים בשאלה בענייני טעם וסגנון, צברה לקוחות, ימי הולדת, בת מצווש. "התחלתי בחינם, ואז עבודות ב־300 שקל. והיום כבר יש לי לקוחות פרטיים, נשים וגברים", היא מוסיפה.
מה הסגנון שאת אוהבת אצל נשים?
"סקסי. והתעשייה מאוד מתרחקת מזה, רוצים סטייל־סטייל־סטייל, לא אוהבת את הגדול והמעושר. דמויות שאני אוהבת? למשל אנה ארונוב. יובל שרף. לפי מה שאני רואה, יש להן סטייל מיוחד, שלהן, וזה מגניב. וייב אישי".
ומה השאיפה המקצועית?
"תכלס, החלום הכי גדול שלי? להתחיל בטלוויזיה בשנה הקרובה פינה קבועה של סטיילינג. הסטייליסטים בטלוויזיה נתנו את שלהם במשך עשרות שנים. הגיע הזמן לפנים חדשות".
דורין אטיאס, תארזי את הדרקון.
"לא אומרת שמות. הגיע הזמן לפנים חדשות ולאנשים צעירים ומרעננים. זו המטרה".
'האח הגדול', מכרה הסמס והרייטינג של הטלוויזיה המסחרית, עבר השנה לידי 'רשת 13'. עוד סיבה לתכונה ההיסטרית מסביב. מיליון שקל לפרק, צבא עצום של מצלמות ואנשי הפקה, הוראות במכשירי קשר, מזוודות צבעוניות ששם המתמודד רק בראשי תיבות. במחסן הגרעין של איראן יכולים לקבל שיעורים בחשאיות.
מונטג מצידה מקפידה לשדר רעננות וביטחון עצמי. "אני מאמינה שאני מנצחת. במיליון אחוז", היא אומרת שוב ושוב. "אני גם אוהבת את התוכנית. ראיתי, בעיקר שתיים־שלוש עונות אחרונות. פייבוריט? שי חי. חוץ מזה שהוא חתיך, יש לו אישיות כובשת, כריזמה מטורפת. אוהבת ונמשכת לגברים עם ביטחון עצמי וישירות".
גם קצת עצבני. אפילו התפרצות אלימה אחת, שעלתה לו בתוכנית.
"זה היה מטומטם. והוא פשוט פגע בעצמו. אבל כל הקטע של הכנות והישירות, אני מעריכה. כי אני גם בנאדם כזה. אני כל כך שלמה עם עצמי, שאני מתכוונת להיות אני במאה אחוז. רוצה שיאהבו אותי, שיהיה כיף, להיות בחבר'ה".
אופציות רומנטיות בתוכנית?
"פתוחה לחלוטין. ולהיות סקסית, ברור. החלום הוא למצוא זוגיות, דווקא פה. אולי דווקא במקום הלא־הגיוני הזה, מישהו שיכיר את מי שאני באמת, ותצא זוגיות מיוחדת".
אמן. מוכנה להפתעות? לא נתפלא אם אנשי התוכנית יביאו לביקור, למשל, את אבא שלך, או אחת האחיות.
"אבא שלי בחיים לא יגיע. הלוואי, אין סיכוי בעולם, הוא מתרחק מכל מה שקשור לתקשורת. אחת האחיות? גם לא יקרה. אבל אני אשמח מאוד".
איפה תהיי ביום השנה למות אמא שלך?
"בבית האח. י"ח בסיוון, ה־1 ביוני, יום שישי. ויהיה לי מאוד קשה. מאמינה שאדבר עליה ואחשוב עליה. לדבר איתה? מאוד קשה לי. זה כמעט לא קורה. קשה לי בכלל להתמודד עם זה שהיא לא פה".
כעס?
"לא כעס. אכזבה. מאוד מאכזב אותי שהיא התייאשה. חבל לי. אני יודעת מה היא עברה, ועדיין, כואב לי שהיא הרימה ידיים".
