יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, שושנה שחם פתחה את הפה וסיפרה משהו שמעולם לא סיפרה קודם.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
זה קרה לפני חמש שנים, כשהמשפחה כולה התכנסה בבית שבכפר יחזקאל לכבוד יום הולדתה ה־80. הנכדה מאיה הכינה מצגת צילומים. באחד מהם נראתה שושנה, במדי אחות, כשהיא מרימה בזרועותיה תינוק שחור שיער (ראו בכתבה). צילום שחור־לבן, מזכרת מקורס לטיפול בתינוקות שבו למדה בצעירותה.
"אמא ישבה קרוב לטלוויזיה", מספרת הבת אורה. "אני לא שמתי לב, אבל אחותי יערה זוכרת שהיא אמרה פתאום: 'הסיפור של ילדי תימן אמיתי. אני עדה'. לא קלטתי".
"אני חושבת שאולי החלפנו מבטים בינינו, אבל המשכנו הלאה", מספרת הבת יערה, המתגוררת בחו"ל. "יש לאמא לפעמים הכרזות אאוט אוף דה בלו, ולא תמיד אנחנו יודעים איך להתייחס לזה. בשנים האחרונות, כשהנושא התחיל לצוף והמודעות גברה, התחלתי לשאול את עצמי אם זה רציני".
לקח זמן לדברים לשקוע. הבנות, יערה ואורה, לא דיברו ביניהן על הנושא. עד שיום אחד, בתחילת השנה הנוכחית, שושנה העלתה אותו שוב. נדמה שהפעם הקרקע הייתה בשלה יותר, הרבה בזכות הפעילים בני הדור השלישי מעמר"ם, העמותה העוסקת במחקר ואיסוף עדויות על פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן – שהצטרפו בשנים האחרונות לקודמיהם בני הדור השני, ושבו והעלו את הפרשה לתודעה הציבורית.
"באחת הפעמים כשבאתי לבקר את אמא, היא סיפרה פתאום שהיא הייתה עדה לחטיפות", מספרת אורה. "צחקתי. אמרתי לה שהיא הוזה. אבל אז היא התחילה לדבר וקלטתי שיש שם סיפור אמיתי. התחלתי לספר במשפחה, ואז אחותי יערה אמרה שגם לה היא סיפרה. אמרתי: רגע, צריך לעשות משהו, זה לא יכול להישאר ככה. כשיערה הגיעה לביקור, אמרתי לה שזה יושב לי מאוד חזק. ואז היא התיישבה והקליטה את אמא ושלחה לי את זה. חצי שנה לא יכולתי לגעת בהקלטה. הייתי בהלם. יום אחד אמרתי זהו, והקשבתי. כאילו הגיע זמנו של הסוד לצאת".
אחר כך הדברים תפסו תאוצה. אורה ויערה יצרו קשר עם פעילי עמר"ם. זמן קצר לאחר מכן התקשר אליי שלומי חתוכה מהעמותה. "אני שולח לך משהו למייל. הקלטה. תקשיבי".
"היינו קבוצת תלמידות לטיפול בתינוקות", אומרת שושנה בהקלטה. "הביאו אותנו למחנה ראש־העין במסגרת הלימודים. ידענו שזה מחנה של עלייה מתימן.
"לכל שתיים־שלוש תלמידות הייתה אחראית, שהייתה גם אחראית על חלק מהילדים. אמרו לנו איך לטפל בהם, איך לרחוץ אותם, מה להאכיל אותם. הם היו מיובשים משלשולים, אז היינו צריכות להכניס בהם נוזלים. נתנו לנו מזרקים ושקיות ואמרו לנו תשאבו עם המזרק את החומר מהשקיות ותכניסו מתחת לעור שלהם – ובאמת זה עזר. אחרי יום־יומיים ראינו שהם התאוששו. שימח אותנו שהם התעוררו לחיים.
"אחרי כמה זמן ראינו אמהות... נשים מוזרות, שלא כל כך ידענו מי הן. הן באו ואמרו שהן רוצות את התינוקות שלהן. אמרנו: אלה התינוקות שיש, אנחנו לא יודעות על מקום אחר. הן הסתכלו על התינוקות ואמרו: לא, התינוקת שלי לא פה. או, התינוק שלי לא פה.
"אנחנו ראינו שבאו אנשים אחרים לפני זה, לבושים יפה, ולקחו תינוק או תינוקת. עטפו אותם, לקחו אותם ונסעו איתם במכוניות. מכוניות יפות. הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? לא הייתה לנו שום סמכות להתערב. היינו בסך הכל עוזרות.
"שאלתי את האחיות: למה לוקחים את התינוקות? יש הורים שאומרים שהם ההורים שלהם. אז הן אמרו: לוקחים אותם כדי לשפר את המצב שלהם, לתת להם תנאים יותר טובים, אפשרות להישאר בחיים. טוב, זה שיכנע אותנו.
"אני זוכרת שאמרו שהם מתו. נדמה לי שההורים עצמם לא כל כך האמינו. היו שם כמה תקריות של בכי וצעקות. כמובן שלא התערבנו בזה.
"בדיעבד, כשהתחילו להתפשט שמועות בארץ, התחלתי להבין מה זה היה. כמובן שזה מאוד בילבל אותי רגשית. אמרתי לעצמי: אני הייתי שותפה לדבר כזה כשיש פה הורים שבוכים על הילדים שנעלמו להם ואין להם כל סיכוי למצוא אותם".
בשיחה עם שושנה, היום בת 85, בביתה שבכפר יחזקאל, אני שואלת אותה למה שתקה כל השנים. "היה לי קשה לדבר", היא אומרת. "הרגשתי כאילו יש לי חלק בזה. רגש אשמה, שאני הייתי מעורבת. אני טיפלתי בתינוקות האלה. למרות שזו כאילו הרגשה לא הגיונית, כי מה עשיתי שם? הייתי באמת רק תלמידה. אבל הייתי שם, הייתי שם. ראיתי".
שושנה שחם נולדה כרגינה גרונד בסוחובולה, כפר קטן ליד לבוב שבמזרח גליציה (היום באוקראינה), על קו התפר שבין 1932 ל־1933. "נולדתי בבית, לא ממש רשמו", היא מחייכת בעיניים תכולות ועמוקות, עיוורות כמעט לחלוטין. "אחי לושיק סיפר שירד שלג ביום שנולדתי, אז כשבאתי ארצה בחרתי לי תאריך: 7 בינואר 1933".
אביה איזק היה סוחר בקר ואמה פייגה הייתה בעלת פונדק. מאוחר יותר עקרו לעיירה הסמוכה ז'ימנבודה. "אמא הייתה מסורתית", זוכרת שושנה. "מתפללת, מדליקה נרות ביום שישי ומברכת... מסורתית. יהודייה, פולנייה, שאחת הייתה דתה: להיות ירויה".
עם הכיבוש הגרמני ב־1941, הפך רחוב אחד בז'ימנבודה למחנה עבודה, והגברים והנערים יצאו ממנו לעבוד. יום אחד התלוותה אליהם רגינה הקטנה, שהספיקה עד לתחילת המלחמה להשלים כיתה א'. "באותו יום אספו את הנשים והילדים והרגו אותם", היא מספרת.
53 נשים וילדים יהודים, ובהם האם פייגה, נרצחו ונקברו בקבר אחים באותו יום. בדיעבד ייוודע שזה היה ב־18 ביוני 1943. בדיוק עשר שנים מאוחר יותר תלד שושנה את בתה הבכורה אורה.
לאחר מות האם נמלט האב עם ילדיו והתחבר לפרטיזנים. האח לושיק החל לנדוד בין חוות ורגינה נמסרה למשפחה פולנית בזהות בדויה. האב, שנשאר עם הפרטיזנים, נפצע בפשיטה גרמנית ונשבה. גורלו לא נודע.
בתום המלחמה לושיק הגיע לאסוף את אחותו בת ה־12. "הוא אמר: אני רוצה להראות לך איפה אמא קבורה", מספרת שושנה. "הוא לקח אותי לחלקת יער והתחיל לחפור באדמה, אולי ימצא איזו עצם. התחלתי לצרוח בהיסטריה, ‘לא, לא’, בפולנית, נייֶה, נייה. מאוד כעסתי עליו".
במארס 1946 עלתה לבדה על סיפון האונייה "שמפוליון", שהובילה ילדים ובני נוער ניצולי שואה לישראל. "הגיעו אלינו חבר'ה ישראלים להקים קבוצת נוער. אחד מהם הראה לי תמונה של הילד שלו מטייל בגן. ראיתי את השמש – שמש ישראלית כזאת – ואמרתי: או! כזה אני רוצה. עד היום אני אוהבת את השמש הזאת".
כחודש מאוחר יותר עגנה האונייה בישראל. "ירדתי מסיפון אונייה מתנדנדת, כמו שכתב אלתרמן", היא מחייכת. "אני זוכרת שאהבתי את האוויר שהיה. היה ריח... עצי ההדר פרחו והייתה שמש חמימה. אמרתי: פה אני הולכת להקים משפחה. את השבט שנכחד בפולין. וזה מה שעשיתי".
שמה הוחלף לשושנה ("לא יודעת למה, רגינה זה בכלל מלכה"), והיא נשלחה לפנימיית מוסינזון במגדיאל. "היינו שם בשבת השחורה (ביוני 1946 – ת"ק) כשהבריטים חיפשו בבתים. מאוד פחדתי. כולנו היינו בטראומה מהמלחמה. המדריכים לא ידעו להתמודד איתנו. היינו מתוסבכים עד העצם. לאט־לאט פיזרו אותנו. אותי ואת חברתי דנקה שלחו לכפר גליקסון, משם נדדנו לכפר סירקין ובסוף הגענו למסדה. כשסוריה כבשה את מסדה הגעתי לכפר יחזקאל".
בכפר יחזקאל החלה שושנה בת ה־15 לעבוד. "רציתי שיהיו לי כמה גרושים, לקנות סבון עדין לרחצה. היה בכפר מעון שהביאו אליו ילדים מהעליות, אז הלכתי והתקבלתי לעבודה. היו שם ילדים קטנים שעלו מפולניה והיה להם מאוד נוח שיכולתי לתקשר איתם. הרגשתי מאוד קרובה לילדים, כי ראיתי בהם את עצמי בגילם. להם לא היה אף אחד וגם לי לא היה אף אחד. הייתי חולמת שמישהו יאמץ אותי. כאן התחיל אצלי הרעיון של לעבוד עם תינוקות".
זמן מה לאחר מכן הכירה את אהרון, בן הכפר המבוגר ממנה בשנתיים.
"הבחורים מהכפר היו תמיד באים לבדוק במעון, אם יש סחורה חדשה", היא מחייכת. "הרבה זוגות נישאו ככה. אהרון אמר לי שהוא יודע לקרוא בכף היד, 'בואי, אני אגיד לך את העתיד שלך'".
קנית את זה?
"קניתי, קניתי. אני לא זוכרת מה הוא אמר. התרגשתי כל כך מעצם זה שהוא לקח לי את היד, שכבר ידעתי שזה אבוד לי. למרות שאמרתי לו: 'אני לא יכולה להיות חברה שלך. על מה אדבר איתך? אתה עולם אחר ואני עולם אחר'. הוא אמר, 'אין דבר, ספרי מה שאת יכולה'. סיפרתי מה שאני יכולה, והוא דווקא הבין. הוא ידע להקשיב. אחר כך היינו זוג. הוא התגייס להגנה המרחבית ואני הלכתי ללמוד. אמרתי, אני צריכה להיות בעלת תעודה, כי המקצוע הזה קוסם לי.
"הלכתי ללשכה הסוציאלית וביקשתי ללמוד להיות אחות. הם אמרו שצריך בגרות. אמרתי: אין סיכוי. אז אני רוצה לפחות ללמוד טיפול בתינוקות, שזה גם כן בבית חולים, בית יולדות. שלחו אותי לוויצו ברחוב קינג ג'ורג' בתל־אביב. לידו היה 'בית החלוצות', אבל אמרו שאני ותיקה מדי בארץ ולא יוכלו לתת לי מיטה. במקום זה ישנתי בבניין מאחורי שוק הכרמל, שגם היה שייך לוויצו, ומשם הלכתי ללימודים בכל יום".
המוסד שעליו שושנה מדברת הוא "מעון אם וילד" של ויצו, שניצב באותו המקום גם 70 שנה אחרי האירועים. שם התקיים קורס המטפלות, שנמשך כשנה. "הייתי צריכה לכתוב להם מכתב, כדי לראות איך אני מסתדרת בעברית, אם יש לי סיכוי להצליח ללמוד. כתבתי להם קורות חיים מפה עד להודעה חדשה. האחות שם אמרה לי: היי, מה את כותבת כל כך הרבה? בקיצור, התקבלתי".
משם הגעת למחנה ראש־העין?
"שלחו אותנו להכשרה מעשית. למדנו על התינוקות שבמעון בתל־אביב ואחר כך עברנו לראש־העין, ללמוד על תינוקות חולים. היה אוהל גדול ששימש כמרפאת תינוקות ושמה עבדנו. הם היו צריכים ידיים עובדות".
אנחנו נפגשות בביתה, שם היא מתגוררת בשנים האחרונות עם מטפלת. גם הבת אורה, שהגיעה מביתה שבערבה, יושבת איתנו. בחוץ מיליון מעלות ושמש יוקדת של עמק יזרעאל. בפנים מזגן ומים קרים. על הקירות תמונות משפחתיות. ארבעה ילדים – בת, בן, בן, בת – עשרה נכדים, 11 נינים. שבט.
אבי המשפחה אהרון נפטר לפני קרוב ל־20 שנה מסרטן. בארבע השנים שבהן שושנה סעדה אותו לפני מותו, היא חלתה בעצמה בסרטן שממנו החלימה, וראייתה אבדה לה. אותות הגיל אמנם ניכרים בה – היא מרותקת לכיסא גלגלים ולעיתים נדמית פזורת מחשבות באשר לאירועי היומיום, אבל כמו אצל אנשים מבוגרים רבים, העבר חי בזיכרונה בדיוק מפתיע. ובניגוד לחשש שהביעו בנותיה, ושגרם להן ברגע הראשון לפקפק בדבריה, אני עתידה לגלות שהדברים שאשמע ממנה נתמכים בעדויות רבות המופיעות בארכיונים.
"זה היה נורא ואיום", היא מספרת על מחנה ראש־העין. "היו שם ילדים חולים מאוד ששילשלו והתייבשו והיו זקוקים לעזרה ראשונה. לימדו אותנו להכניס נוזלים מתחת לעור, לתת להם עירוי ידני. היה להם עור רפוי כזה, גדול עליהם קצת. הם היו מעונים".
מי לימד אתכן?
"האחיות. היינו שם הילדים ואנחנו ואחיות".
ישראליות?
"לא, היו שם אנגלוסקסים. כי זה ויצו, הם שמו שמה חבר'ה משלהם. הייתה האחות קיש, מאנגליה, ועוד מישהי בריטית. קיש – אני לא זוכרת שם פרטי. הייתה גדולה כזו, מטילת אימה. אמרנו את שמה ביראת כבוד: 'האחות קיש'. כשהיא עברה, רעדנו. היא הייתה האחות הראשית של הקורס".
בחיטוט מאוחר יותר בתיקים שבארכיון המדינה, שמה של האחות קיש יעלה שוב ושוב, הן בתכתובות ובדו"חות משרד הסעד והן בעדויות של חניכות מהקורסים: אסתר קיש, מנהלת מעון ויצו בקינג ג'ורג' ואחראית על הקורס. "ידענו כי יש בית תינוקות ויצו בראש־העין במחנה העולים... וגב' קיש מילאה איזה תפקיד שם. היא אירגנה מי שינהל את זה מבחינה רפואית", העידה ב־1997 טובה פודור, חניכה אחרת בקורס.
דיווח מתחילת 1951 על ביקור במוסד מטעם משרד הסעד יגלה בין השאר ששושנה צדקה: נכתב בו כי בסוף הלימודים המטפלות מתגייסות לצבא ואינן מעוניינות לעבוד במעברות, ולכן יש בבתי התינוקות שם מחסור בכוח אדם, במיוחד בראש־העין.
עוד נכתב בדו"ח כי האחות קיש עומדת לנסוע לשליחות, ואת מקומה ב”מעון אם וילד” ובבית התינוקות בראש־העין תמלא "האחות רלי" – רלה (עליזה) בן יעקב, ששמה חוזר ומופיע בפרוטוקולים ושנחקרה בוועדה ב־1997.
רלה, עולה מאנגליה, אמנם עבדה במוסד מ־1948, ולאחר פרישתה של קיש ב־1953 אף ניהלה אותו עד לסגירתו ב־1981 – אך מול הוועדה טענה בתוקף שאינה זוכרת דבר ואיש, למעט מי שכבר לא היה באותה שעה בין החיים. עוד טענה שאינה זוכרת אימוצים מראש העין ולא שינתה את גרסתה גם כשעומתה עם סתירות בדבריה.
אני מתקשרת לשושנה.
הכרת אולי גם אחות בשם רלה?
"בוודאי! רלה זו השנייה, הבריטית. קטנה יותר מקיש, עדינה כזאת, חמודה. היא זאת שכשכתבתי את הקורות חיים, אמרה לי לא לכתוב כל כך הרבה".
במחנה ראש־העין – למעשה קומפלקס של שלושה מחנות שבשלב מסוים שיכן למעלה מ־7,000 עולים, רובם ככולם תימנים, בתנאים מחפירים (לפי עיתונות ודו"חות מהתקופה) – עבדו התלמידות תחת השגחת האחיות.
"על כל דבר אמרו לנו: זה את צריכה לעשות, אחרת לא תהיי מטפלת תינוקות", היא נזכרת. "למשל, אם הם לא אוכלים, תסגרו להם את האף ותכניסו את האוכל. והם היו נחנקים ומשתעלים. זה היה נורא. או שאמרו, אל תיגשי בכל פעם שהם בוכים. אל תחליפו לכל תינוק שמצייץ, אין מספיק חיתולים – צריך היה אז לכבס, לא כמו היום. ואהבנו את התינוקות. אמרתי מה, רחמנות, הילד כואב לו, צורב לו, אז בלי שירגישו הייתי מחליפה.
"לימדו אותנו גם איך לטפל בהורים. איך לדבר איתם, להרגיע אותם".
מאיזו בחינה להרגיע?
"היו לנו גם שמה מקרים לא קלים. מקרים ממש קשים של היסטריה, של צעקות. ההורים היו באים, געוואלד – לא געוואלד, אצלם זה נשמע אחרת. פולנים זה געוואלד – בוכים וצורחים. הם קצת פחדו גם מהעסק הזה, אז הם לימדו אותנו איך להרגיע את ההורים".
ראית בעצמך שבאו הורים?
"כן. צעקות, היסטריה. 'איפה יא וולדי ("הילד שלי" בתימנית – ת"ק), איפה התינוק שלי?' – 'הוא מת. לא הצלחנו לרפא אותו'. 'איפה הוא קבור, איפה הוא קבור?' איזה בכי. אנחנו נקרענו מהסצנות האלה".
כשאת אומרת "אנחנו", הכוונה לתלמידות?
"אנחנו, הילדות, כן. ידענו שהולכת שם רמאות".
מה זאת אומרת רמאות? שהתינוקות...
"ראינו שהגיעו מכוניות ומהמכוניות היו יוצאים אנשים, לבושים כמו בני אדם, לבושים עירוני. דיברו בשפה זרה. איזו שפה אין לי מושג כי לא הקשבתי ולא עניין אותי וגם לא נתנו לי להתקרב אליהם".
מה פירוש לא נתנו להתקרב?
"האחיות היו מתעסקות איתם. ראינו שהאנשים האלה מכניסים את התינוקות למכוניות. אז אמרתי: רגע, לאן לוקחים אותם? אז הם אמרו: אנחנו משפרים את המצב שלהם. הם הולכים להיות במשפחה אחרת, שלא יקרה להם עוד פעם מצב רפואי... התייבשות, כמו שאנחנו ידענו שזה נקרא. שלא יתייבשו. שייתנו להם נוזלים, שייתנו להם אוכל".
אבל ההורים שלהם היו...
"הם לא ידעו על זה. הם לא היו נוכחים".
אבל ההורים שלהם בחיים, ידעו שיש להם הורים?
"כן. אני אמרתי לעצמי, טוב, אם מצבם ישתפר... בסדר. משהו בי הסכים עם זה. משהו התמרד, יחד עם זה, כי לוקחים אותם מההורים..."
ידעת שלוקחים אותם מההורים?
"כן!"
לא היה ספק בזה?
"לא היה ספק. זה היה ברור לגמרי. הם גם אמרו: אנחנו מעבירים אותם למשפחה, ששמה יש להם סיכוי להישאר בחיים. הבנו את זה פשוטו כמשמעו. אמרו: לוקחים אותם לבתים יותר טובים, שיהיה להם טיפול יותר טוב והם יישארו בחיים. אז זה סיפק אותי. אמרתי, יופי. מגיע להם. האמת היא שאחד החלומות שלי עצמי היה שאותי יאמצו. כי לא הייתה לי משפחה. חשבתי לי: משפחה כזאת, מסודרת, עם אוטו ותלבושת מערבית – שיאמצו גם אותי. זו מחשבה של ילד. הם היו תינוקות חמודים. הייתי מחבקת אותם ומנשקת אותם. כמו ילדה. תינוקות חמודים".
ראיתן בעצמכן שלוקחים אותם?
"כן. ואז כשבאו ההורים הביולוגיים, שיקרו להם. שהילדים מתו. היינו עדות לזה. אבל לא היה טעם להגיד אחרת, מפני שזה מה שאמרו המנהלות של המקום, שהילדים מתו, קברנו אותם".
ואתן ידעתן שזו לא אמת?
"אנחנו ידענו איפה הילדים! שהם לקחו אותם במכוניות יפות ובבגדים מערביים".
לא היו שם תינוקות נטושים, לא תינוקות נטושים שנתנו אותם?
"לא. לא. לא. זה כאב לנו מאוד. אנחנו נקשרנו לתינוקות האלה".
כאב לכן שהילדים הלכו או שכאב על ההורים?
"גם וגם. גם וגם. הכרנו את כל כאבי העולם".
כמה מקרים כאלה ראית, של הורים שבאים ובוכים ככה?
"לא ספרתי. נגיד חמישה".
של הורים שבאים, ומחפשים את הילד ואומרים להם קברנו ואת יודעת שזה לא ילד שמת?
"אני יודעת. אבל אני ידעתי שאנחנו חייבים איכשהו..."
מה, לרפא את הילדים?
"לא, להרגיע את ההורים כי אחרת זה יהיה פה בלגן. יש פה עוד ילדים, עוד תינוקות. אי־אפשר להפוך את המקום הזה למקום של צרחות ובכי. לא היה לנו נעים לשמוע את כל זה, זה לא היה קל".
דיברתן על זה ביניכן? נגיד לא ליד האחיות, אבל בערב, דיברתן על זה?
"כמה שפחות".
למה?
"מפני שזה היה נושא די כאוב. ולא היה כל כך בא לנו לדבר דברים כאלה. לא שאנחנו הגענו מאיזה מי יודע מה פינוקים. הגענו מהתופת עצמה".
את חושבת שכל הבנות שהיו שם כמוך הבינו ש...
"כל אחת לפי הרגישות שלה. לא דיברנו על זה מחוץ לעבודה, מכיוון שזה הספיק לנו גם ביומיום. לא יכולנו יותר. בסך הכל היינו בחורות צעירות ורצינו גם קצת ליהנות. לפעמים לצאת, לפעמים ללכת לסרט".
אחרי הקורס נשארת בקשר עם מישהי?
"אף אחת. הרי לא היו לנו טלפונים. אפילו לא הזמנתי אף אחת משם לחתונה".
התחתנת בסוף הקורס?
"אחרי הלימודים עבדתי קצת במרפאת הדסה בבלפור בתל־אביב ואז בבית יולדות בכפר־סבא, ואז הגיע צו גיוס. הייתי מאוד גאה בצבא שלנו. אנחנו לא הולכים כצאן לטבח. התגייסתי, עשיתי טירונות – למרות שהייתי כ"ל, כושר לקוי, בגלל שהייתי קצרת רואי – והציבו אותי בתל נוף, במרפאה. ואז אהרון אמר: אנחנו צריכים זוג ידיים נוסף במשק. זו הייתה הצעת הנישואים שלו".
רצית להתחתן?
"אני, הייתה לי משימה: להקים את השבט. במקום המשפחה שהלכה לי. ונורא רציתי תינוק. השתגעתי לילד. אז התחתנו בכפר. זה היה ב־7 באפריל 1952. אהרון היה בן 21. אני בת 19".
כמו שולמית מליק, שהתראיינה למוסף זה לפני מעט יותר משנה וסיפרה על החטיפות שלטענתה הייתה עדה להן כשעבדה כמטפלת בבית תינוקות בשנות ה־50, גם לשושנה לקח זמן ארוך לשבור שתיקה.
אבל בניגוד למליק, שתיארה אירועים שהתרחשו על פי עדותה במעברת קדימה, שאין היום כמעט מסמכים נגישים שיעידו על קיומה, על מחנה ראש־העין בכלל, ובפרט על בית התינוקות שהוקם בו, שלוחת "מעון אם וילד" של ויצו בתל־אביב – ישנן עדויות רבות בתיקי ועדות החקירה שבארכיון המדינה, שהותרו לפרסום לפני כשנתיים. בראש ובראשונה עדויות של הורים על התינוקות שנלקחו מהם, אבל גם מסמכים רבים ודו"חות חקירה, לצד לא מעט עדויות מקיפות של אנשי צוות, שגם כשהם מכחישים או לא זוכרים או אפילו נשמעים מבולבלים – עולה מדבריהם תמונה רחבת היקף, שעדותה של שושנה משתלבת בה להפליא.
ואף ששושנה היא היחידה והראשונה שמעידה מפורשות על חטיפה ממחנה ראש־העין – מסירת תינוקות בריאים שהוריהם חיים ורוצים לטפל בהם, ואז הצגת שווא כאילו התינוקות מתו ונקברו – הארכיון מלא עדויות תומכות על מעבר של תינוקות מראש־העין למעון ויצו בתל־אביב, על תלונות בזמן אמת של הורים על חטיפות, על אימוצים (שהוכחשו מאוחר יותר) מתוך בתי התינוקות של ויצו בתל־אביב ובראש־העין – ועוד.
“עדותה של שושנה שחם עולה בקנה אחד עם עדותה של שולמית מליק. עדותה של שולמית עולה בקנה אחד עם עדותה של רוזה קוצ׳ינסקי, שהעידה על אירועים בעין שמר”, אומר שלומי חתוכה מעמר”ם. “כל אחת מהן עבדה בבית תינוקות אחר ושלושתן מתארות את אותה שיטה: מבקרים המשוחחים בשפות זרות מבקרים בבתי התינוקות. תינוקות בריאים מוצאים משם. להורים נמסר שהילדים מתו.
“שושנה שחם הייתה רק תלמידה צעירה, חניכה בקורס מטפלות. שולמית מליק הייתה מטפלת זוטרה. שתיהן קיבלו החלטה אמיצה, בין השאר כדי לעשות חסד וצדק עם המשפחות. עדויותיהן, עדויות ברורות מיד ראשונה, משנות לחלוטין את עמדת החברה הישראלית כלפי הפרשה, ומאירות באור חסר רחמים גם את עמדתה של מדינת ישראל ובכיריה, המסרבים גם היום להכיר באופן מוסרי ומשפטי בפרשה ולהביא מזור לקורבנותיה”.
כמו שולמית, שושנה המשיכה בחייה. הקשר עם חברותיה לקורס ניתק. היא התחתנה, הביאה לעולם ארבעה ילדים. לא סיפרה מילה.
"ידעתי כל הזמן שזה היה, אבל אמרתי לעצמי, קרו כל כך דברים נוראיים במלחמה הזאת, אז מה זה עוד דבר", אומרת שושנה. "הבנתי מה היה שם כבר אז, אבל האמת לאמיתה – לא הבנתי. אמרתי, הילדים האלה הולכים לקבל תנאים מאוד טובים. בית וטיפול טוב. לא בדיוק הבנתי לעומק. ממרחק הזמן הכל נראה אחרת.
"כשהתחילו לדבר על זה, מהר מאוד קלטתי. אמרתי: אלוהים אדירים, איך הייתי מעורבת בדבר כזה? מה אני עושה עכשיו? התלבטתי קצת. לא ידעתי גם למי לפנות. אמרתי: וואו, וואו, עדיף שאני אשתוק. סיפור מלוכלך. משהו לא תקין, לא תקין. אז שתקתי".
כשהייתה פרשת משולם וועדת החקירה, מה חשבת?
"אמרתי: שהחבר'ה הגדולים יתעסקו עם זה. אני קטנה. אני ידעתי שזה היה. ידעתי שזה היה. אבל לא הרגשתי... חשבתי, יש דברים שקורים באופן אוטומטי ואין לי יד בזה".
חשבת שיפנו אלייך מהוועדה? פנו אלייך?
"לא. אני גם לא יודעת אם ידעו בכלל שעבדתי שם.
"את יודעת, אני מכירה מישהו מהאזור, ד’, בחור תימני (השם המלא במערכת ‑ ת”ק), שתמיד הוא מתרגז כשעולה הנושא. כועס, שזה היה, זה היה. האשכנזים חטפו לי אחות – או אח, אני לא זוכרת בדיוק".
וכשהוא אומר ככה, את מספרת לו?
"לא, אני שותקת. זה לא נעים לי. כן אמרתי לו באחת הפעמים שאני יודעת את זה, שזה נכון".
את יודעת שעד היום משפחות שזה קרה להן נלחמות על הכרה, שהמלחמה שלהן היא...
"תודו! תודו בזה, תודו! כן. אבל אני לא דיברתי. אני חושבת שדברים כאלה אסור להחזיק. שמחתי שמתחילים לדבר על זה. הייתה לי מין הקלה כזו".
"אבל למה את לא סיפרת?" שואלת פתאום אורה.
"כי אני פחדנית".
ועכשיו את לא מפחדת?
"לא. עכשיו, מכיוון שזה נפתח, אפשר ללכת הלאה. רק בזכות הבנות שלי דיברתי. הן שמעו מילה פה, מילה שם. אני, אולי בגלל הרקע שלי, לא דיברתי. אולי היה לי פחות אכפת. אבל ראיתי שהן כל כך אכפתיות והתחלתי להלקות את עצמי. איך אני לא אומרת.
"כל השנים לא דיברתי עם אף אחד. אף אחת מאיתנו לא קלטה פתאום מה קורה פה".
את מתכוונת מהחניכות בקורס?
"כן. היינו בורג מאוד קטן בכל העסק. אולי עכשיו, אם העניין מתעורר בארץ, אם מדברים על זה, אם כותבים בעיתונים על זה, אולי זה נותן גם לַשאר זיכרון, להבין. ככה זה קרה אצלי. דיברו על זה ואמרתי: או! זה מוכר לי, זה ידוע לי, אני הייתי שם. הייתי עדה. עדה לסיפור רע – רע זו לא מילה. נורא ואיום. אחד הפשעים שלנו בדרך לעצמאות".
את יודעת שגם היום המדינה לא מכירה באופן רשמי בפרשה, ומהאנשים שהיו שם, כמוך, כמעט אף אחד לא מדבר.
"למה?"
למה את חושבת?
"אולי לא רוצים לשלם כסף. אני חושבת שמפחדים גם שזה ילכלך לנו את כל העסק, של הציונות. אני בטוחה שיש הרבה מאוד אנשים שכועסים מאוד. אבל מה שאני סיפרתי לך – זה הכל מה שהיה, מה שאני ראיתי".
