לפני ימים אחדים הגעתי למחנה קיץ של נוער יהודי במסצ'וסטס. למעלה מאלף משתתפים. גם בפרסומים על המחנה וגם בשלטים ובמושגים - לעברית ולישראל יש נוכחות מדהימה. לנערים קוראים "hanichim", לביתן המגורים - "tzrif" ולמדריכים - "madrichim". יש עוד. לכל קבוצה יש מדריך שהגיע מישראל. לכל הקבוצות יש שמות ישראליים למהדרין, ומדי יום מנסים ללמד מאה מילים חדשות בעברית. מדובר באחד המחנות הפופולריים ביותר. ספק אם יש מחנות ציוניים כל כך בישראל. צריך להוסיף רק דבר אחד. בנוסף לאופי היהודי־ציוני של המחנה, הוא גם, רחמנא ליצלן, שוויוני. בבית הכנסת מתפללים ביחד. וזה מעורר את השאלה, מה היה עושה שר החינוך, רפי פרץ, לו היה נקלע למחנה כזה. יש חשש שהיה מחרף ומגדף. קודמו בתפקיד, נפתלי בנט, דווקא ביקר בארה"ב בבית ספר קונסרבטיבי, ב־2015. "כמה אהבת הארץ, כמה אהבת יהדות", צייץ אז בנט. זה מה שהוא ראה. זה גם מה שאני ראיתי. אפשר להיות דתי, אורתודוקסי, ועדיין לכבד זרמים אחרים. אבל פרץ השתתף בשבוע שעבר בעצרת תפילה נגד נשות הכותל. הוא טען שהגיע לשם רק כמתפלל. אולי. אבל את העמדה העקרונית שלו בעניין הוא כבר הודיע: הוא תומך בעמדת הרבנות הראשית, שנשלטת על ידי הזרם החרדי. החרדים מתנגדים כמובן למתווה הכותל, שמקצה קטע קטן לזרמים יהודיים נוספים. רוב הישראלים מחזיקים בעמדה הפוכה. הם בעד יהדות מתונה ופתוחה. אבל נתניהו, סמוטריץ' ופרץ בצד של החשוכים. הם מסוכנים ליהדות. הם מזיקים לישראל.
נחזור למחנה. הוא לא מבטא את היחסים בין ישראל ליהדות ארה"ב. יש עוד הרבה עבודה. אבל מה שמעניין הוא שגם בימים של מתיחות ומחלוקות - אהבת ישראל נוכחת בכל פינה. לא בזכות ממשלת נתניהו־פרץ־ליצמן, אלא למרות הממשלה הזאת. לא באתי לעודד. אבל יצאתי מעודד.
קורבנוֹת של קורבנוּת
שלוש הערות על המחאה בעקבות הריגתו של סלומון טקה ז"ל.
ראשית, אין ויכוח על כך שיש תופעות של גזענות. אבל תופעות לא הופכות חברה לגזענית. זה שחוזרים על השקר אלף ואחת פעמים לא הופך אותו לאמת. מי שמטפח את נרטיב הגזענות, ואותו בלבד, עושה עוול לבני הקהילה. משום שיש צמצום פערים. בשבוע שעבר הצגתי כאן את הנתונים. הם מעודדים. יועצים רעים מטפחים את מוטיב הגזענות. אבל טיפוח של נרטיב הגזענות הוא חרב פיפיות. הוא לא מוביל לשינוי. הוא מעצים את תחושת הקורבנוּת, ותחושת הקורבנוּת מנציחה את המסכנות ומשחררת מאחריות. יש מודלים שונים של קהילות מהגרים בעולם. ההינדים והמוסלמים הגיעו לבריטניה, רבים מהם מאותו אזור, מאותה רמת השכלה, מאותו רקע ומאותו צבע. ההינדים, לאחר שני דורות, זינקו קדימה ועברו בהישגיהם את הלבנים ואת היהודים. אחרים הצליחו הרבה פחות. ההינדים סבלו מגזענות, אבל השאירו לאחרים להפוך אותה לסלע קיומם. חלק מהצעירים אצלנו, בנים למשפחות של יוצאי אתיופיה, כבר אימצו את הסגנון של Black Lives Matter. זו סיבה לדאגה. זה לא שאין להם טענות צודקות. בוודאי שיש. אבל הבחירה בקורבנוּת היא מלכודת פתאים. אסור ליפול לתוכה.
שנית, בתקשורת וברשתות החברתיות הסתובבו סיפורים על העבר הפלילי של סלומון טקה. נכון? לא נכון? זה פיקנטי אבל לא רלוונטי. משום שייתכן שעברו נקי לחלוטין, אבל באותו אירוע ספציפי הייתה אלימות שהגיעה עד כדי זריקת אבנים על השוטר כאשר ילדיו הקטנים צמודים אליו. ייתכן שהשוטר חש מאוים, נאלץ לירות לקרקע, ורסיס פגע בטקה וגרם למותו. וייתכן שלטקה נפתחו בעבר תיקים במשטרה, אבל באותו אירוע, השוטר רדף אחריו בעוד אירוע של שיטור יתר, וירה בגבו. אנחנו לא יודעים מה היה. אז אנא, הניחו לשמועות על העבר הפלילי, שהיה או לא היה.
שלישית, מובילי המחאה יצאו בדרישה להגיש נגד השוטר היורה כתב אישום על רצח. הם פוסלים מראש את הממצאים של מח"ש. הם צודקים. איכשהו, במקרי הירי בצעירים יוצא אתיופיה - לא הוגשו כתבי אישום. היה טיוח? בהחלט יכול להיות. ולכן, צריך לחרוג קצת מהנהלים, בלי לפגוע בהליך. אפשר וצריך להוסיף שניים־שלושה יוצאי אתיופיה, עו"ד מהתחום הפלילי, לצוות החקירה. צדק צריך לא רק להיעשות. הוא צריך גם להיראות. אין צורך בדרישה מראש לכתב אישום על רצח. יש צורך בחקירה שתזכה לאמון.
כן, גירשנו וגורשנו
השמאל האנטי־ישראלי פתח לאחרונה בעוד מאבק להוכיח שישראל אחראית לנכבה. עיתון הארץ התגייס ופירסם תחקיר על כך שהממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב) מונע פרסום מסמכים שיוכיחו שהיה גירוש, ובעיקר מסמך, שכבר פורסם בעבר, שלפיו 70 אחוז מהעוזבים היו למעשה מגורשים. נניח שזה נכון. אז מה? הרי המלחמה פרצה משום שהערבים התנגדו להצעת החלוקה. המלחמה פרצה ביום שלאחר ההחלטה, משום שהערבים פתחו בפעולות איבה. המלחמה פרצה משום שמנהיגים ערבים הודיעו שאם תקום מדינה יהודית, הערבים יגיבו ב"מלחמת השמדה", כמו שאמר מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א־רחמן עזאם, או שהם "יזרקו לים את היהודים שחיים בתוכם", כמו שהכריז מנהיג האחים המוסלמים, חסן אל־בנא. אלה לא היו רק הצהרות. שלושה ימים לאחר החלטת החלוקה התחולל פוגרום נורא בעדן, תימן. ההערכות מדברות על בין 82 ל־97 יהודים שנרצחו. פרעות גרמו לעזיבה של 850 אלף יהודים מארצות ערב. רבים מהם נושלו מרכושם. זו הייתה הנכבה היהודית. והמופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, ששיתף פעולה עם הנאצים, המשיך לחלום על השמדת יהודים ולהוביל את ההתנגדות לכל הסדר.
זה היה הרקע לגירוש. והוא קרה, גם משום שבאותן שנים, זו הייתה הנורמה. קרוב ל־60 מיליון בני אדם נעקרו מביתם. צ'רצ'יל, אחד מני רבים, הכריז ב־15 בדצמבר 1944 בפרלמנט הבריטי ש"גירוש יהיה האמצעי הנכון והמתאים ביותר" לסדר חדש באירופה, עם פחות עימותים שמקורם באוכלוסיות מעורבות עוינות. ואכן, בשנים שלאחר ההכרזה, רק באותה אירופה, יותר מעשרים מיליון בני אדם עברו עקירה. אבל מגיע עכשיו עוד ארגון שמאל קיצוני, ובמימון אירופי נובר בארכיונים.
אין מה לחשוף. היה גירוש. וכל ההו־הא משרת את התעמולה שמחזקת את הסרבנות הפלסטינית, מנציחה את העימות ומחסלת כל סיכוי לפשרה ולפיוס. "גילויים" כאלה משמשים את קמפיין "זכות השיבה". כלומר, חיסול ישראל. התפקיד של השמאל ההזוי הזה הוא פרק אפל במצעד האיוולת. אנשים משכילים שהפכו לעדר של אידיוטים שימושיים שפועלים בשירות חזית הסירוב האיסלאמית. במדינות ערב יש תהליכי התפכחות. אבל עדר האידיוטים לא יוותר. הוא חייב להוכיח שישראל נולדה בחטא וקיומה בחטא. אז כן, היה גירוש. הייתה נכבה. אבל שלוש שנים לאחר השואה, כאשר הערבים השמיעו קריאות השמדה, כאשר יהודים גורשו או נרצחו בכל יישוב שהשתלטו עליו ערבים, אין שום צורך להתנצל על כך שהמזימה שלהם לא צלחה.
