WhatsApp FaceBook send e mail
איור: יזהר כהן

פריחה מוזרה בסתיו

שלמה ארצי
13.12.19

הספר שהגיע / התוכנית לטור שלי הייתה לכתוב על ‘שיר השכונה’, שהיה פעם שלאגר מטורף ושהנשיא, שכנראה פחות חשוף לרדיו של היום, זכר אותו. כל הכבוד. "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע?" ציטט ריבלין מהשיר, "אבל למה אתם משגעים את העם?"

 

 

ןעוט...

 

אחר כך התחרטתי והחלטתי לכתוב על ג'ון לנון, שהשבוע מלאו 39 לרצח המתועב שלו. ואחר כך התחרטתי על שניהם, כי חשבתי, מי מכיר כבר את ‘שיר השכונה’, ועל אחת כמה וכמה את לנון. רק מי שהיה שכונתיסט או לנוניסט. אבל היום כל אחד, אתם יודעים מה, או אקסהיביציוניסט או הייטקיסט, או ימניסט או שמאלניסט. ומלאה הארץ ליסטים.

 

השבוע שררה פה תחושת חשש אמיתית מפני הבאות. אז כדי להסיח את הדעת, כשירדתי אל תיבת הדואר שלי הרטובה מגשם, ביצבץ מתוכה ספר בצבע תכלכל שנקרא ‘מדריך הרפתקה לספרי נוער - 80 הספרים שאנחנו אוהבים במיוחד’. וכשמישהי עצבנית במיוחד שאלה אותי בעצבים: "בשביל מי הם הוציאו את הספר הזה, שהוא בעצם בסך הכל אנתולוגיה של ספרים?" התנצלתי בפניה כמו אחד שנתפס בעסקת הצוללות, ואמרתי שהספר הזה החזיר לי את הילדות והנעורים.

 

וחוץ מזה, מה רע שתלמידי ישראל, שחיים במערכת חינוך הנמצאת בירידה דרמטית, ילמדו מתקצירי הספרים המופלאים האלה? בבחינת: אם לא יקראו, לפחות יהיה להם מושג מה פירוש נניח ‘אחרון המוהיקנים’, או ‘התפסן בשדה השיפון’.

 

אבל קודם מילת הבהרה: שכשמגיע שליח ושם לי ספר חדש בתיבת הדואר, אני ממש לא חושד בשולחו, שבא לו להעשיר את עולמי. אני יודע שיחצני הספרים פשוט רוצים שיכתבו על הספרים שלהם. לא בשונה מפוליטיקאים אינטרסנטים שמנסים לשכנע אותנו שכוונותיהם טובות, שעה שרובנו יודעים שהם עובדים עלינו בעיניים.

 

רדיו חזק / היה בוקר אביב של סתיו ישראלי ברמת־גן. חטפתי פריחה לא סימפתית בגוף, ולא היה ברור ממה. אולי פטריות שאכלתי, אמרו הרופאים המסורים שטיפלו בי, אולי הייתה זו תסמונת יום הולדת, ואולי הבחירות האלה. בכל מקרה, כשבאירופה קפאו מן הסתם, מזג האוויר פה בשכונה היה באמת חם, עד שהחל גשם. וכשפתחתי את הרדיו והקשבתי לשני פוליטיקאים שעפו על עצמם במין שיח פוליטי שהאוזן כבר הייתה צריכה מזמן להתרגל אליו, אבל לא התרגלתי - נהפוך הוא: התבלבלתי - התחלתי להתנמר (מלשון הנמרים), כלומר לחטוף עצבים על שלל החארטות שלהם, על אחדות מזויפת ודבר הבוחר. עולם של בִּרבורים, חשבתי והעברתי ערוץ למגל וכספית ב־103FM ולקלמן־ליברמן ב’כאן’. אלה אמנם רואים את העולם דרך שמאל וימין ולא נניח דרך ג'ון לנון וטום וייטס (שמלאו לו גם 70 השבוע), אבל לפחות עושים רדיו מצוין, תוסס ועצבני. אז צחקתי, משועשע. ובתוך כל זה הנמרים שבתוכי שבו לכלוביהם. אוויר היהירות המעוורת התאושש, ויצאתי מהבית.

 

תפילין באיילון / לא. אני לא מאלה שמניחים תפילין באמצע נתיבי איילון, כמו זה שעצר את מכוניתו ביום רביעי שעבר בארבע אחה"צ בלי לעשות חשבון לנהגים והתפלל לאלוהיו. אבל בשקט הייתי נעמד גם היום ליד עץ איקליפטוס שפל צמרת וקורא ספר הרפתקאות.

 

אז הספר התכלכל (מלשון תכלת), שכלל תקצירים של 80 ספרי הרפתקאות שהשפיעו על חיי, תפס אותי בגרון. רוצים דוגמאות? אולי אתחיל ב־’גבעת ווטרשיפ’ מאת אדמס, ספר שעזר לי להיות גבר אינטואיטיבי וארנב רחרחני. כי בווטרשיפ מסופר על ארנבים צעירים, שחשים אינטואיטיבית שהאדם עומד לפגוע במחילות שלהם, מתארגנים במהירות ויוצאים לחפש להם באומץ לב "ארץ חדשה". אולי רמז למיעוט היהודים הציונים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה שמילטו עצמם כשחשו שהנאצים עולים לשלטון. אין. אין על הספרים האלה. כולם משלים ונמשלים. למשל, הספר ‘משפחתי וחיות אחרות’ של ג'רלד דארל, שהייתי נוהג לקחת איתי לטיולים בחוץ לארץ, כי הוא היה ספר מצחיק וטוב לב, והתייחס לחיות כבני אנוש. ועד היום אני פוגש בגללו אנשים שנראים לי כמו אכילס הצב השובב, או דודו הכלבה אובדת העצות ולטאות, נחשים, שחפים, ואפילו גמלי שלמה - שתמיד כשנתקלתי בהם בעולם הזה חשתי לא בנוח, בגלל שמנו המשותף.

 

בילבי ואנה / הרדיו סער. האוויר סער, גדעון סער, אבל אני כבר דיפדפתי בעמוד שסיפר על הספר 'בילבי', הילדה עם הצמות והפה הגדול שממנה ניסיתי ללמוד בנעוריי לדבר דוגרי (דוך), כי איך היא אמרה שם? “שתדעו לכם שבקונגו אין אפילו אדם אחד שאומר את האמת. כולם משקרים. מתחילים בשבע בבוקר וממשיכים עד שקיעת השמש”. וואו, איזה משפט פרקטי לפוליטיקה העכשווית והקונגואיסטית שלנו.

 

כן, בינינו, די נמאס מהמצב. אין ישראלי שלא אומר את זה. אז הספר הרגיע קצת, כמו משחה נגד פריחות. כמו אנשים שנרגעים כשהם קוראים תהילים באמצע הכביש. ואמנם ידעתי שבטח לא אעצור באמצע הפקק בנתיבי איילון ואתחיל לקרוא את ‘לאסי חוזרת הביתה’, או את ‘בית קטן בערבה’, על החלוצים האמריקאים שנעו במאה ה־19 אל מערב היבשת (המתנחלים של אמריקה). אבל בהחלט במסגרת הגשם הזועף הוצאתי את המטרייה מהבוידעם ורציתי לעוף איתה כמו מרי פופינס. וכשבעמוד אחר באנתולוגיה הזכירו את עופר האיילים ‘במבי’ שאיבד ביער את אמו, חשתי כמו שאיבדתי את אמי ז"ל לפני שנתיים.

 

ובספר ‘המלך מתיא הראשון’, בטקסט הבא: "כל הילדים ישנים בשלווה, ורק אני ער על משמרתי, ומוכרח לעבוד בלילה בכתיבת מכתבים, כדי שלא תפרוץ מלחמה", פינטזתי איך בסיום הטקסט מתחילה לפתע אזעקת צבע אדום וראבק, מי באמת יציל את הילדים משדרות והעוטף מפני המלחמות?

 

בוקר בנג־בנג / הבוקר הגיע וממש לפני שציחצחתי שיניים חשתי הזדהות עם ‘עלובי החיים’, ואולי אפילו זחלתי בחלום כמוהם בביובים של שנת 1862, כשפריז דמתה בעיני מחבר הספר ויקטור (הוגו) לתותח טעון פגזים. אחר כך קראתי שפריז האמיתית מושבתת, ושלקראת טקס האזכרה הממלכתי לבן־גוריון שמו הגאונים שקופית של לוי אשכול. וכשראיתי את הפיקית של טרנטינו שרה את ‘בנג־בנג’ (פרסומת נהדרת ל־yes), עפתי. ובלילה הלכתי להופיע לזכר יגאל בשן, אחד המקסימים שחיו פה עם ציפור קטנה בלב.

 

זהו? סיימתי? לא, עדיין לא התחלתי לסיים. כי מעבר לכל אלה חייתי השבוע בחברת רובינזון קרוזו שאונייתו נטרפה, אחזתי בידו הרועדת של דיוויד קופרפילד היתום, ולמרות שאני גבר נזכרתי איך קראתי פעם את ‘נשים קטנות’, הספר שסלל לנשים את האחיזה הפמיניסטית הראשונה. חוץ מזה, זוכרים את טרזן מלך הקופים, שהקפיצות שלו מעץ לעץ והשאגה הפיקנטית שלו “אוווואווו אווו” שינו את חיינו בגיל 11? אז גם הוא מופיע באנתולוגיה המדוברת לספרי ההרפתקאות שאהבנו, ואואוווווו. כמה הוא חסר בשביל לעשות קצת סדר בג'ונגל המטורף והמטריד שלנו.

 

איך מבינים אדם? / זהו. זה הטור. אל תצפו ליותר, בדיוק כמו הבחירות השלישיות, שתוצאתן תהיה מן הסתם דומה לעכשיו. אותו פלונטר נהדר שלעולם לא נצא ממנו.

 

ועכשיו, איך מסיימים טור מוזר שכזה? האם לספר על איך שבדרך בפקק פתחתי שוב את הרדיו, ושוב הם התקוטטו שם, הימנים והשמאלנים, וגרמו לי ולאחרים לחשוש מבחירות שעלולות להסתיים על הבריקדות כמו ב'עלובי החיים'. טפו־טפו־טפו חלילה וחס. אז אני בוחר לסיים בציטוט מופלא מהספר ‘אל תיגע בזמיר’ של נל הרפר לי, שעסק בגזענות בארצות־הברית: "לעולם לא תביני אדם, עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו, עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו".

 

כמה נכון לנו בימים אלה, שבהם עורנו חשוף לכל פריחה, אולי מהפטריות ואולי גם מבני האדם שלא רצו לישון, רק להשתגע. בנג־בנג.