רומיאו בת זונה

אפילו שיכולתי לעלות בכיף ל-200 קמ"ש באלפא רומיאו GT המדהימה שקיבלתי לבדיקה, עצרתי ב-170. בכל זאת, יש גבול לעבריינות. מי היתה מאמינה שאלפא אחת קטנה וסקסית תוציא ממני גבר עם משיכה חייתית לסיבובים מהירים וזקפה לנוכח אחיזת כביש מהממת? אני לא. אמא שלי בטח לא. מסכנה.

האמת? תכננתי לחפף. רציתי לקחת את האלפא מהסוכנות הביתה ובחזרה, ובדרך לתת בה שלוש דקות נסיעה בפקקים קשים, כמה סיבובי דאווין בשדרות רוטשילד וחניה בלתי חוקית אחת בקפה בשביל השופוני. אבל אז התנעתי, והצליל של מנוע ה-2,000 סמ"ק שיצא מהבובה האיטלקית הזאת לגמרי עשה לי את זה. אז ברגע שזיהיתי את הפוטנציאל, הבנתי שחייבים לעשות איתו משהו. ישר חשבתי על צ', שהוא מסוג הידידים שכל בחורה חייבת לטפח - כזה שמבין במכוניות, אופנועים וכבישים. מיד סימסתי לו: "בוחנת אלפא GT. לאן כדאי לנסוע?".

רוצה לבוא אלי הביתה?

"לירושלים. בא איתך. תוך עשר דקות", ענה מיד. שבע דקות אחרי כבר צפרתי לו מלמטה. השעה היתה 17:00, היום האפיל, וכביש תל אביב-ירושלים מעולם לא היה חלק ונוח כל כך. ריפוד עור בגון קאמל לייט עטף את המושבים הרכים שעירסלו בנעימות את הישבן. המזגן המפוצל דלק, והמוזיקה שבקעה משמונה רמקולים אורגינליים של Bose העבירה לנו את הזמן בכיף. הכל היה נהדר.

פתחתי את הנסיעה במצב "סיטי", שזה אומר אוטומט עם הילוכים שמושכים מעט ועוברים לאט. כדי לשפר את מצב הרוח והנהיגה עברתי בלחיצת כפתור למצב ספורט, זאת אומרת חצי אוטומטי-חצי ידני. רק מה, הפטנט המפתה של אוטו חצי אוטומטי (עם סטיק, בלי קלאץ') תקע אותנו במצב של חוסר ודאות: מי קובעת מתי מעבירים הילוכים וכמה אפשר לסחוב את הטורים, האלפא או אני? העברתי הילוך ושוב התבאסתי, כי עד שסיימתי להתלבט אם להשתמש בסטיק או בכפתורי השליטה שעל ההגה, גם האלפא החליטה להתלבט. או ככה זה לפחות הרגיש - אני העליתי הילוך, והיא האטה קצת ואז שחררה. אני הורדתי הילוך, היא בלמה והאטה, ותחושת הבטן שלי אמרה שאפשר לצפות לקצת יותר ממכונית שמחירה 286,990 שקל*.

לפחות לגבי הדרך לא היו התלבטויות, ובדרך לפונדק עין כרם פנינו ימינה בשער הגיא לכיוון בית שמש, והמשכנו בצמת אשתאול לכביש 395 הפתלתל והיפהפה. יותר מדי נוזלים ופחות מדי שירותים החלו לתת בי אותותיהם; ברגליים משוכלות הפקרתי את מושב הנהג לטובת צ' הצדיק, שהדגים 100 קמ"ש בסיבובים. האלפא, שהתרשמה מהמהירות פחות ממני, נדבקה לכביש כמו עלוקה. סיבוב חד ימינה, והיא נצמדת. עקומה קשה שמאלה, והיא עדיין נצמדת כמו בן 13 לכרית. לולא השתן שהציף לי את המוח לא הייתי יוצאת ממנה לעולם. אבל יצאתי. לא לפני שעצרנו עצירה מושלמת עם הברקסים המשובחים, ונעמדנו על המדרכה מול הפונדק למען יראו וייראו. לצערי התברר לי שהישראלי המצוי אינו יודע להבדיל בין אלפא לפיאט - ואלמנט השוויץ התמסמס.

הדרך חזרה כבר הרגישה לגמרי אחרת. כנראה שלא רק אני הייתי צריכה להתרגל לאלפא, אלא

גם היא אלי. בשלב הזה כבר ידענו מה כל אחת רוצה מהשנייה: אני העברתי את ההילוכים ידנית, והיא ביצעה את כל מה שרציתי בלי להאט וללא שום בעיה. מושלמת. רגע לפני שהחזרתי את ה-GT אפילו שקלתי להשאיר אותה אצלי, אבל המחשבה על מזללת הדלק הזאת, שתידפק תוך דקה בצפיפות האורבנית, ביטלה את הרעיון. השורה התחתונה? ובכן, בסופו של דבר זאת היתה חוויה נהדרת, רק חבל שהחלונות לא נסגרו אוטומטית בנעילה.

קטנונית? לא חושבת. סתם קנאית.