WhatsApp FaceBook send e mail

עיין ערך אכזבה

אליען לזובסקי מספרת איך היא מצאה את הגבר שגרם לה להבין איזה גבר היא מחפשת

אליען לזובסקי
10.09.06

ןעוט...
צילום: ויז'ואל/פוטוס

הוא חרמן. אפשר לראות את זה גם מבעד למסגרת המשקפיים היותר מדי אופנתיים שלו. הוא גם שיכור. בעצם, כל החברים שלי שיכורים עכשיו. אני היחידה בפאב הזה שהיא צלולת מחשבה - מספיק צלולת מחשבה בשביל לדעת בדיוק מה עובר לו בראש עכשיו. אני מפלרטטת איתו, אבל לא מתכוונת לזה. אני בכלל לא נמשכת אליו. אני עולה במדרגות בדרך לשירותים. הוא עולה אחרי. בדרך החוצה אני נתקלת בו, עומד שם ובוהה בי.

 

"אתה בתור לשירותים?".

 

"לא".

 

"אז למה באת?".

 

"לא יודע".

 

אני מכירה אותו יותר מדי זמן, ועובדה שזה לא קרה. הוא פשוט לא עושה לי את זה. אבל הוא עומד פה. מה אני אעשה איתו? טוב, מה יכול להיות. אני אנשק אותו, ונראה מה יקרה.

 

מה זה היה? לא, באמת, מה זה היה? אמאל'ה, אני לא מרגישה כלום. רגע, חייבת לנסות שוב.

 

כלום. כאילו כרתו לי אונה. אני נבהלת. אני מפסיקה בבת אחת ויורדת במדרגות בחזרה לפאב.

 

סוף הערב, מחוץ לפאב. "אז מה, את באה אלי?", הוא מתנדנד מצד לצד כשהוא מדבר. התנדנדות קופית כזאת, כאילו אדישה. הוא חושב שזה עוזר לו להיראות קול - במיוחד כשהוא אומר משפטים לא קוליים בעליל. הוא מאוד שקוף, מאוד שיכור, מאוד נוגע ללב. והוא גם שבור לב. החברה שלו זרקה אותו. הוא מניח עלי יד. המגע שלו לא נוח, לא מזמין.

 

"לך הביתה, אתה שיכור".

 

"אז מה".

 

"הלב שלך שבור. אין לי כוח להיות הריבאונד שלך. לך הביתה".

 

שתיקה.

 

"אני אתקשר".

 

הוא לא מתקשר, אבל שולח ס.מ.סים. לא כל יום, אפילו לא כל שבוע. כל שבועיים ככה, אבל כמו שעון. ביפ-ביפ. בואי לשתות. ביפ-ביפ. בואי לראות סרט. ביפ-ביפ. מה העניינים. אני שונאת את הס.מ.סים האידיוטיים שלו. הוא מציק לי. איך הוא לא קולט שאני לא נמשכת אליו? עובדה שלא הרגשתי כלום כשהתנשקנו. אני לא עונה. טוב, זה לא מנומס, אני חייבת להגיד משהו. ביפ-ביפ. עסוקה. עובדת. עייפה. הפוגה של שבועיים. ביפ-ביפ. טוב, זה בטח יעבור לו מתישהו.

 

ביפ-ביפ.

 

כוס אמק, לא עובר לו.

 

בעצם, זה די נחמד שלא עובר לו. פעם אחת תיתני צ'אנס למישהו שמתעקש עלייך. וחוץ מזה, ביטחון עצמי זה תכונה סקסית. מצד שני, הוא עדיין לא עושה לי את זה. יאללה, כולה דרינק, מה את כזאת כבדה.

 

עוד פעם פאב. הוא מדוכא. גם אני. השיחה חברית, כנה במידה, נטולת פאסון. אני מספרת על הדיכאון, על הפרעת האכילה, על כאב עמום, לא ברור, שלא מרפה. הוא מדבר יותר מדי על האקסית שלו, על איך זה להיות מובטל, וטיפ טיפה על ההורים - אבל רק עד שזה מתחיל לכאוב. זה סוג של דייט, רק שאף אחד לא קורא לו ככה. בסוף הוא מלווה אותי הביתה, לא מצפה לנשיקה. הוא מתנהג לפי הספר. זאת הפעם האחרונה שהוא מתנהג ככה.

 


ןעוט...

                                                                                 איור: קרן תגר

 

שבוע אחרי, אותו פאב, אותו מקום - רק שהפעם הוא מפיל עלי את כל החברים שלו. חמישה, לא פחות. כולם קופצים במקרה להגיד שלום. הוא מנסה לגרום לזה להיראות אגבי, ואני משחקת את המשחק אף על פי שבא לי לירות בו. פאקינג אמבוש דפק לי, הכלב. טוב שלא הביא את ההורים שלו. מעניין אם עברתי את המבחן.

 

יש בלונים בכיכר דיזנגוף. מלא מלא בלונים. צהובים ואדומים. זה פורים, נדמה לי. או חנוכה. איזשהו חג חורפי. הכיכר מוארת, נראית כמו פארק שעשועים ממוזער. אני ננעלת על בלון ענקי שבתוכו צפים שלושה בלונים נוספים. אני רוצה את הבלון הזה, אבל הוא תלוי גבוה מדי. אני מטפסת על ספסלים, על גדרות, מנסה לקפוץ גבוה. אני אפילו מנסה לשכנע אותו להרים אותי על הכתפיים כדי שאוכל להוריד אותו. הוא נבהל קצת, מתבונן בי בצורה משונה. הוא לא ממש מבין מה קפץ עלי פתאום. גם אני לא. אני מרגישה שאני מגלמת תפקיד באיזה סרט. רוצה להיות חד-פעמית, ילדותית, גחמנית. מביימת את עצמי בתקווה להפוך לבלתי נשכחת.

 

אני בכלל לא רוצה אותו, אבל אני צריכה לדעת שהוא רוצה אותי. אם כבר אני אבודה מבפנים, אז לפחות שמישהו יתאהב בי. אני נורא רוצה שיתאהבו בי. טעות מספר אחת.

 

זה לא שהוא רוצה שנשכב: הוא רק רוצה שנישן ביחד. איך הוא לא מתבייש? זה התירוץ הכי עתיק בספר. מצד שני, הוא אוהב להיתמם. ככה הוא יכול למכור לעצמו ש"זה פשוט קרה". אבל זה הרי אף פעם לא "פשוט קורה". זה קורה כי מישהו מכוון לכך שזה יקרה. וזה לא הולך לקרות הערב. אנחנו מתנשקים קצת, מתמזמזים בגמלוניות. זה מרגיש כמו שני ילדים שמתאמנים בג'ודו. אני מלטפת לו את הפנים. לומדת את הפיזיות החדשה הזאת. הוא מבקש שוב שאישאר לישון. אני לא נרדמת. בחמש בבוקר אני חוזרת הביתה. גשם שוטף, קור מקפיא, ופועל תאילנדי מפחיד שרודף אחרי. למחרת הוא נעלם לשבוע שלם.

 

לאן הוא נעלם? מה זאת אומרת הוא נעלם? עשיתי משהו לא בסדר? אולי נתתי לו יותר מדי, מהר מדי? אבל לא נתתי כלום. אולי זאת הבעיה? איך זה שהוא נגע בי ופתאום נעלם? ומי הוא בכלל שהוא ייעלם? סליחה. לא, באמת סליחה. אני שלחתי לעצמי ס.מ.סים? אני התעקשתי לחזר? מה פתאום הוא נעלם? מי הרשה לו?

 

זין אני אתקשר. שהוא יתקשר.

 

למה הוא לא מתקשר?

 

אולי פגעתי בו?

 

בן זונה. בן זונה. בן זונה.

 

היי. היי. נעלמת. גם אתה. לא יודע, נכנסתי לסרטים על האקסית שלי. וואלה. וגם היה לי משונה להתחרמן איתך. לא יודע, אולי יש חוסר כימיה. כוס אמא שלך. את זה לא אמרתי בקול רם, אבל זה כאב. זה מה שקורה כשאת אומרת לו "בוא נדבר בכנות".

 

אני אראה לך מה זה חוסר כימיה. אני מתקשרת. אז מה, בא לך להיפגש? טעות מספר שתיים.

 

פיטרו אותו מהעבודה. אבל לא, הוא לא בדיכאון, מה פתאום. אני יודעת שכואב לו ושהוא כועס, למרות שהוא עושה שמיניות באוויר כדי להראות ההפך. זה נוגע לליבי. קניתי לו עארק וטעמי, תפריט המובטלים המושלם. לא דיברנו על דברים כבדים, לא ניתחנו כלום. צחקנו קצת. שתקנו קצת. הקשבתי, החמאתי, ליטפתי, הלכתי. הפעם הוא נעלם לחודשיים.

 

אבל מה קרה? זה משהו בי, בגוף שלי? אני מסריחה? איך הגעתי למצב הזה בכלל? לא סיכמנו שאני לא נמשכת אליו? מי זה האיש הזה? איך הוא נכנס לי למחשבות ככה? ולמה הוא נעלם? למה? למה? למה?

 

כי ככה. תחיי עם זה. הלאה, קדימה, נקסט.

 

אני יוצאת עם בחור חדש. שניים, בעצם. כשאני חושבת עליו, הראש שלו חוזר להיות מוארך מדי בעיני. גם השומה שוב מפריעה לי. זה היה בלבול קטן, לא יותר. לא רציתי אותו מההתחלה, ואני גם לא רוצה עכשיו. טוב שזה לא הלך. וכשאני אפגוש אותו, ואני הרי אפגוש אותו מתישהו, זה יהיה ממש בסדר. נגיד שלום, נהיה מנומסים. לא קרה כלום.

 

אז למה יש לי בחילה מטורפת כשאני רואה אותו חודש אחר כך בקפה השכונתי? מה יש לך, תירגעי. קחי את זה באיזי. לוקחת את זה באיזי. לוקחת את זה באיזי. לוקחת את זה באיזי. כל כך באיזי, שהלסתות שלי ננעלות. גם הוא מנסה להחזיק פאסון, אבל שפת הגוף שלו קופצנית. הוא מלהג ללא הפוגה, מבטו מתרוצץ לצדדים, לא מביט בי ישירות אפילו פעם אחת. אהלן, אהלן. מה העניינים, מה העניינים. סבבה, סבבה. וואלה, יופי. וואלה, יופי.

 

אחרי שעה הוא הולך. אני צופה בגופו הגבעולי מתרחק במורד הרחוב, ופתאום מתמלאת רכות. בסופו של יום, אני באמת מחבבת אותו. וגם לא בא לי להיות ברוגז, ובטח לא בא לי לתחזק פאסון עאלק אדיש. אני מתקשרת. עזוב, היה מה שהיה, הכל בסדר בינינו. באמת? כן. עובדה שאני לא מצליחה לשנוא אותך, אפילו שנעלמת. אני מצטער. אני יודעת. תשתי איתי קפה?

 

הג'ינס הזה עושה לי תחת שווה? הגופייה הזאת קצרה מדי. להתאפר? לא, עזבי, מה להתאפר. כולה קפה, כולה הוא. טוב, אני אשים עוד קצת בושם.

 

הוא פשוט הרגיש שהוא לא מתאהב, אבל לא ידע איך להגיד לי. זה אמור להסב לי הקלה, ההסבר הזה, שהגיע חודשיים מאוחר מדי, על כוס קפה מתורבתת מדי. אבל זה לא.

 

אז הוא לא מאוהב בך, ביג פאקינג דיל. גם את לא מאוהבת בו. ובכל זאת זה מרגיז אותי. זה מרגיז אותי, כי הוא התחיל. זה מרגיז אותי, כי הוא התעקש. זה מרגיז אותי כי הוא בדק את הסחורה, ואז התחרט והחזיר אותה לחנות. מי הוא בכלל שהוא יחזיר אותי לחנות? למה הוא בכלל ניגש למדף שלי מלכתחילה? למה, אם כל מה שנשאר לי זה הרגשה של סחורה פגומה?

אני רוצה את תגית המחיר שלי בחזרה. הייתי הכי יקרה בחנות, ועכשיו אני מרגישה כמו גופייה מקומטת, מושלכת בערימה של מכירת סוף עונה - שלוש ב-69.90. אני לא מוכנה להיות סוף עונה של אף אחד. אני קולקציה חדשה, תמיד. אני אראה לו מה זה חוסר כימיה. אני הולכת אליו ושוכבת איתו.

 

הבוקר שאחרי ידידותי, מרוחק, עמום. אני מצחצחת שיניים עם האצבע. הוא שותה שני שליש קפה. אנחנו מפטפטים באגביות בלתי אגבית. הוא יוצא למילואים לשבוע, לובש מדים של קצין. זה יפה לו. נפרדים ברחוב ביובש. הוא נראה מבולבל, ואני, לעומת זאת, בהירת מחשבה, אולי בפעם הראשונה. אם לדייק, אני באופוריה מטורפת. מסוממת מרוב תחושת כוח ואדישות. לכאורה עשיתי טעות איומה, אבל בפועל אני מרגישה כמו מישהי שהצליחה להשלים מהלך מחוכם במשחק פוקר. אני מנהלת את העניינים, החזרתי את השליטה לידיים שלי. אני לא מחכה יותר לטלפון שלו, לאישורים שלו. אני לא צריכה אותו בכלל.

 

כשאני חוזרת הביתה, הדבר הראשון שאני עושה זה לטלפן לבחור אחר. לחזק את האשליה שכל העולם הוא בופה של בחורים שרק מחכה שאטעם אותו. כזאת אני - חופשייה, משוחררת, מינית, חזקה. לא מאוהבת.

 

מה שכן, אני מלווה ממנו את טבעת המזל שלו עד שהוא יחזור. אני מוצאת את עצמי משחקת בה מדי פעם במהלך השבוע הזה. אני לא מייחסת לזה משמעות. טעות מספר שלוש.

 

שבוע אחרי, נישאת על גלי היהירות של עצמי, אני שוב באה לבקר אותו. אני שוב בסרט; הפעם אני פאם פטאל פתיינית. מגלמת תפקיד על חשבונו. על חשבוני. כשהוא הולך להתקלח, אני מתפשטת ולובשת את סרבל המילואים שלו, בלי כלום מתחת. הוא אוכל חומוס וצ'יפס, ובוהה בסרט שכבר ראיתי בטלוויזיה. אנחנו שותקים, השיחה צולעת, ריח מקולקל באוויר. אני מחכה להזדמנות להגיד את משפט המחץ שלי ולהתפשט, אבל היא לא באה. כל האומץ שלי מהמהלך הקודם מתעופף מהחלון. חם לי בתוך הסרבל המחורבן. אני מרגישה כלואה בתוך סיטואציה מגוחכת. חלשה מכדי לקום וללכת, גאוותנית מכדי לוותר.

 

בסוף אני נשברת ופשוט שואלת מתי נשכב. הוא בוהה בי, נדהם, כאילו הצעתי שניכנס לגן ילדים עם תת-מקלע וחמישים רימוני יד. "אבל אכלתי חומוס", הוא ממלמל. שתיקה. אני קמה והולכת בלי לומר מילה.

 

בסדר, אמרו לך לא. לא דרמה גדולה. קורה. גברים מקבלים לא כל הזמן. גם נשים. אבל זה הרי לא הלא, זה איך שהוא נאמר. "אכלתי חומוס" בתחת שלי. הפעם אני זאת שנעלמת.

 

אני יוצאת עם עוד בחור, לוקחת עבודה חדשה ותובענית, נשאבת למסלול החיים. מזכירה לעצמי שוויתרתי. מכבה את המחשבות עליו כשהן מופיעות. זה כמעט מתפוגג. ואז הוא חוזר להתקשר, כמובן. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. כשאני לא עונה, אז ס.מ.ס. הוא מרגיש שאני נשמטת. או שסתם משעמם לו, זה לא כל כך משנה. אני מפיקה מזה הנאה סבירה, לא גדולה מדי. עד ששיחות הטלפון שלו מתחילות להתמעט.

 

מעניין מה שלומו באמת. אני גם קצת משועממת, נראה לי. מאוד משועממת. דנה אומרת שכל הטעויות הכי גדולות שלנו מתחילות משעמום. היא כנראה צודקת. אני מתקשרת, אנחנו הולכים לים. הוא עדיין מובטל, מדוכא, מבולבל - ואיכשהו הוא בשיאו. מלא קסם, סקס אפיל, הומור. שכחתי שאני נהנית איתו. הוא מלווה אותי הביתה, מציע לעלות. "בפעם הבאה תלמד להגיד לא לבחורה שרוצה לשכב איתך", אני אומרת ומרגישה נורא צודקת. זה אמור להרגיש כמו ניצחון, אבל יש לזה טעם מריר. טעות מספר ארבע.

 

"דעתנית את".

 

"זה נשמע כמו קללה".

 

"לא קללה, עובדה".

 

"גם אתה דעתן".

 

"אני לא כזה דעתן. אני לא מתווכח עם אף אחד כמו שאני מתווכח איתך".

 

"זה בגלל שאתה כל כך נחרץ כשאתה מתווכח, שלאף אחד אין כוח".

 

"עובדה שלך יש".

 

הריבים הולכים ותוכפים. ויכוחים טיפשיים, התכסחויות מיותרות. זה הופך לדינמיקה מתישה. הסרט הזה גרוע. מה פתאום, הוא מעולה. בוא אלי. לא, בואי את. אחר כך מגיע ויכוח מכוער במיוחד על למה הוא לא מוכן ללוות אותי הביתה. אנחנו כמובן לא רבים על כל הדברים האלה. אנחנו רבים על טריטוריות, על הגדרות, על שליטה.

 

כל אחד רוצה לתת כותרת אחרת לקשר בינינו. הכותרת שלו היא ידידות פלוס זיונים. זה גורם לו לעמוד על המשמר, ולא לעשות שום דבר שעלול לרמוז על משהו עמוק מזה. לא ללוות הביתה, לא להגיד משפטים רגשניים מדי, לא לעשות שום מחווה יוצאת דופן. זה הופך אותו למשעמם. למישהו שחושב בשבלונות, ומסרב לתת לחיים את הצ'אנס להפתיע אותו. הכותרת שלי, לעומת זאת, היא שאני לא מוכנה להיכנס תחת שום כותרת. זה גורם לי לעשות מחוות קפריזיות, לשמור על חוסר עקביות, להשתמש בכל האמצעים כדי לבלבל אותו. זה הופך אותי לשקרנית. למישהי שלא מוכנה להודות במה שהיא רוצה באמת.

 

אבל מה באמת אני רוצה? הרי זאת השאלה האמיתית בכל הסיפור הזה. איך הוא הפך ממישהו שבכלל לא מעניין אותי למישהו שהוא רוב עולמי? בהתחלה חשבתי שזאת רק מלחמת אגו, שזה העלבון של הדחייה. אבל הרי הדחייה לא היתה מלאה, לא היתה מושלמת. כי הוא המשיך להתקשר, המשיך להבעיר אותנו על אש קטנה. ואני שיתפתי פעולה, הוספתי מדי פעם זרד קטן למדורה. אז מה מבעיר את המדורה המשותפת הזאת? איזה תפוח אדמה לוהט מתגלגל שם, מבעד לרמץ, בין הגחלים?

 

אולי זאת השאלה למה. למה לא אני? למה היא שכבה איתי פתאום? למה הוא אמר את המשפט הזה? למה היא מתעצבנת? למה הוא מתנהג ככה? למה אני בכלל נמצאת פה? מאות ואלפי למה, כל פעם בגירסה אחרת, אבל כולן אחיות תאומות. והיא מבעבעת בתוך המדורה שלנו, השאלה הזאת, מבעירה אותה כל פעם מחדש. איזה חוסר הבנה בסיסי, מהותי, ששנינו מנסים לפענח, כמו מדענים עקשנים שמחפשים הוכחה אמפירית לקיומו של אלוהים. אבל אין הוכחה, הסבר או תשובה. או יותר גרוע - התשובה היא פשוט "סתם". סתם, כי לא היתה מישהי אחרת בסביבה. סתם, כי המצאת לעצמך איזה סיפור עליו. סתם, כי הייתם חרמנים. סתם, כי הייתם בודדים. סתם, סתם, סתם.

 

בסוף זה תמיד מסתיים במאבק הגברי-נשי, שמתקיים בצהרי היום של כל קשר. אני רוצה רגש, רוך, אדיבות, דיאלוג. הוא רוצה סקס, חיזוקים, קבלה נטולת תנאים. אם הייתי יכולה לשכתב את הסוף של התסריט של הקשר הזה, הייתי כותבת: "ואז מישהו ויתר, והם פסעו יחד אל השמש השוקעת". אבל אני לא יכולה לכתוב את התסריטים של אלוהים. כי אלוהים, יש לו תסריט משלו לסיפור הזה, והוא כנראה לא התכוון ליצור פה דרמה רומנטית. והוא גם לא התכוון שאף אחד מאיתנו יוותר. אז שנינו נלחמים בנחישות, לא מוכנים למסור אף שעל בטריטוריה המוגנת שלנו. זאת רק שאלה של זמן עד שהכל יתפוצץ. ואולי זה לא יתפוצץ, אלא פשוט ידעך מעצמו כמו מדורה זנוחה. האש גם ככה חלשה, הרוח חזקה, אנחנו עייפים.

 

דנה שואלת במה אני מאוהבת, כי בשלב הזה ברור שאני מאוהבת. לוקח לי הרבה זמן עד שאני אומרת, במי שהוא עוד לא מוכן להודות שהוא. ברגישות הנימית שלו, בפחד שלו מבינוניות, בתאוות החיים שלו, בתסביך הפרברים שלו, בעובדה שהוא עצור ומבויש הרבה יותר ממה שהוא מודה, בחרדת השליטה שלו, באובססיית האסתטיקה המטופשת שלו, בכבוד התרנגולי שלו. זה לא חדש, אני אומרת לה, הרי כולנו רוצות להרגיש שגילינו מישהו. שראינו בו משהו שאיש לא ראה לפנינו.

 

הבעיה היא שנכון להיום, הוא בכלל לא האיש הזה. הוא איש אחר לגמרי. מדי פעם הוא מבליח, האיש שהוא יכול להיות, כמו הפתעה נעימה, אבל אז הוא מיד נעלם. רוב הזמן קיים שם אדם אחר, שאני לא מספיק מחבבת או מעריכה. רוב הזמן אני מביטה באדם הזה, ויודעת שלא הייתי רוצה אותו כבן זוג - לא במיטה, ולא בחיים.

 

כן, יכול גם להיות שטעיתי והוא סתם קקה גבר. ויכול גם להיות שלא, ושהוא פשוט לא מוכן - ואולי עוד לא יודע - להביע משהו אחר מתוכו. כך או כך, זה לא משנה את השורה התחתונה. כן, אני מאוהבת, אני אומרת לה, אבל זאת התאהבות א-פריורית. התאהבות במישהו שעוד לא באמת נולד. ואולי גם לא ממש קיים. וגם אם צדקתי, ויום אחד הוא יצא החוצה, זה בכלל לא תלוי בי אלא רק בו. אני לא יכולה לתרום ללידה הזאת בשום צורה. אין לי תפקיד בסיפור הזה. אז כן, זה הזמן לוותר. למה זה כל כך קשה?

 

זה קשה כי לא אני בחרתי לצאת לקרב הזה. הוא היה המנהיג. הוא התייצב בראש המחנה וצעק "אחרי!", ואני הלכתי. לא רציתי בהתחלה, אבל הוא היה כל כך משכנע. אז הלכתי, והאמנתי שהוא יוביל אותנו לחוף מבטחים. הלכתי, והאמנתי שהוא ילך איתי עד סוף הדרך, לא משנה לאן נגיע. אבל פתאום, קצת אחרי שיצאנו לדרך, הוא השתפן. השאיר אותי במדבר הלוהט וחזר הביתה. ועכשיו הוא יושב על הספה הממוזגת שלו, בוהה בי בתמיהה, ולא מבין למה אני מרגישה מרומה.

 

הלכתי אחריך, אני רוצה לצעוק לו. נתתי לך את אחד הדברים הכי יקרים לאישה - את התקווה שלי. התקווה שלא הוצאת אותי לדרך הזאת לחינם. התקווה שמאחורי ההתעקשות שלך עומדת אמונה ביכולת שלך להתאהב בי, לאהוב אותי. זה בסדר אם היינו יוצאים למלחמה הזאת ומפסידים. זה הימור שלוקחים, וזה חלק מהעסק. אבל אתה השתפנת עוד לפני שיצאת לקרב. השארת אותי עומדת בחגור מלא, נשק בהצלב, מימייה מוחרשת. חמושה ברצון שלי לאהבה, שמתנוסס לי על הגב כמו אם-16 מקוצר, גלוי לעיני כל. אז מה שווה פוזת המנהיג שלך, אם בסופו של דבר אתה מתגלה כעריק עלוב ומפוחד?

 

ואולי זה מה שהייתי צריכה ללמוד מהסיפור הזה. שאני לא רוצה יותר מנהיגים, לוחמים, דון קישוטים דה לה שמאטע. רוצה סנשו פנשה. קטן, קצת שמנמן, לא כל כך קרבי. רוכב על חמור ולא על סוס. עוזר ולא מנהיג. אבל חבר אמיתי. אהוב אמיתי. אהוב שאינו א-פריורי או פוטנציאלי, אלא מתקיים כאן ועכשיו. להיפרד ממנו היה להבין שסנשו פנשה הוא האביר האמיתי שלי.

 

לא אמרתי לו את כל זה, כי לא היה טעם. בפעם האחרונה שנפגשנו נופפתי לו מרחוק. זה נשאר שם, וזה בסדר. ככה זה צריך להיות.