תיאטרון / קטן מהחיים
"מישהו שישמור עלי"
מורה אנגלי, פסיכולוג אמריקאי ועיתונאי אירי מגיעים לאי בודד. נשמע כמו התחלה של בדיחה חבוטה? ממש לא. האי הבודד הוא חור מטונף, כנראה מרתף תת-קרקעי בבניין מחורר בביירות, והאנגלוסקסים הם גברים זרים לזה לזה שנחטפו באקראי מרחובות העיר ההרוסה. מי חטף אותם? עוד אחד ממיליוני ארגוני הטרור עם השמות המסובכים, שצצים במזרח התיכון כמו פטריות לאחר גשם של התקפה אווירית.
פרנק מקגינס האירי ביסס את "מישהו שישמור עלי" על זיכרונות השבי של פרופסור בריאן קונין, שנחטף בביירות בשנות ה-80. אבל מקגינס קיווה לחלץ מהסיפור הזה משל גדול יותר. משל על הקיום האנושי, על האחריות שיש לבני אדם אלה כלפי אלה למרות המחלוקות וההבדלים ביניהם. גם מאחורי שמו העברי של המחזה מהדהדת שאלה עתיקה יותר: השומר אחי אנוכי? גם כששנינו נתקענו פה במקרה? גם אם אני אירי והוא אנגלי ולכן שייך לאלה שכיסחו לנו את הצורה לאורך ההיסטוריה? גם אם אין לנו סיבה לקום בבוקר וקל יותר להיכנע לייאוש ולניוון?
"מישהו שישמור עלי" מעלה שאלות גדולות, אבל למרבה הצער התשובות שהוא מציע לא מספיק גדולות. למרות שמדובר בהצגה חזקה מאוד לפרקים, נראה שעם חומרים כאלה היא היתה צריכה לטלטל. זה לא קורה כי המחזה של מקגינס מנומס מדי, כי התרגום שלו לא לגמרי עדכני, וכי הבימוי מרוחק ולא סוחט מהסיטואציה את המיץ של הזבל.
יתרונה של ההצגה היא שחקניה. זהר שטראוס בתפקיד האמריקאי אמנם לא מצליח לשכנע שהוא עומד לאבד את השפיות, אבל דב רייזר כאירי מעניק רגעי חסד, ויגאל שדה מגלם ברוב רגש את התפקיד המורכב ביותר במחזה: מורה לאנגלית הומו עם גינונים של תרבות גבוהה, שנחטף בזמן שקנה אגסים לפאי, אבל מצליח לשמור על צלם אנוש גם במקום שבו אי אפשר לאפות עוגה.
"מישהו שישמור עלי", מאת פרנק מקגינס ובבימוי טטיאנה קנליס אולייר, במהלך 2007-2006, תיאטרון הבימה. לפרטים: 03-6295555
פרינג' / לקלף את הלב, לראות את הגעגוע
"אורפאוס"
אם החיים שלכן ענייניים מדי, תפקודיים מדי ומוגנים מדי, בקרו ב"אורפאוס" של תיאטרון קליפה. המופע הזה, למרות רמתו הלא אחידה, ילחץ ביעילות על בלוטות הגעגועים, הנהייה וההחמצה שהצלחתן להסתיר כל כך טוב בבוידם השמאלי של הלב.
אורדיקה, אשתו של אורפאוס, אבי השירה והמוזיקה, מתה מהכשת נחש ויורדת לשאול. בעלה האוהב מחליט להציל אותה בעזרת נגינתו המכשפת בחליל, וכמעט מצליח. הכמעט של אורפאוס הוא אחד הכמעטים הכי טרגיים בתולדות האנושות, ולא פלא שכל אדם מזדהה איתו בצורה כזאת או אחרת.
"קליפה" לא משכתב את המיתולוגיה היפהפייה הזאת, אבל גורר אותה למגרש המשחקים שלו: הוא מכניס את הסיפור לעולם של המצאות חזותיות שמניעות את העלילה ומפרשות אותה. בצורה הזאת, אורפאוס (דימיטרי טולפנוב) ואורדיקה (עידית הרמן המדהימה כמו כוכבת קולנוע אילם) הם כמעט שווי מעמד לכל המרכיבים האחרים במופע (האובייקטים, התאורה, המוזיקה).
התואר "קליפה" מתמצת בדיוק את הפילוסופיה מאחורי תיאטרון קליפה, או מאחורי תיאטרון חזותי בכלל. לפי הפילוסופיה הזאת, לקליפה (האלמנט החזותי) יש ערך שווה לפרי עצמו (העלילה). במקרה הטוב, התיאטרון החזותי מאתגר את התיאטרון הקלאסי העייף והמובן מאליו, שמנפיש סיפור שנכתב על דף. במקרה הרע, וזאת גם אחת החולשות של תיאטרון קליפה, תיאטרון חזותי פשוט נופל למלכודת של היקסמות מההמצאות החזותיות של עצמו.
כמה נחמד לגלות שב"אורפאוס" יש מעט מלכודות כאלה. נכון, לרגעים מסוימים, כמו בפגישה בין אורפאוס לכלב השאול קרברוס, או בין אורפאוס לאדון השאול, נראה שמישהו התלהב קצת יותר מדי ולא רצה להפסיק. מצד שני, הרגעים היפים של המופע, ובהם גם הרגע שלפני ההחמצה הגדולה, הם כל כך יפים, כל כך עמוקים, שממש שווה לחכות להם בסבלנות - ולו כדי להרגיש את הבוידם השמאלי של הלב.
"אורפאוס", בבימוי דימיטרי טולפנוב ועידית הרמן, תיאטרון קליפה במהלך 2007-2006. לפרטים: 03-6879219
