באקדמיה הישראלית לקולנוע התגאו השנה במספר שיא של סרטים שהוגשו לתחרות על פרסי אופיר: לא פחות מ-25 סרטים עלילתיים באורך מלא הוגשו לתחרות, יותר מהשיא שנקבע בשנה שעברה שגם היא נחשבה נהדרת לקולנוע הישראלי. כך, מתעשיית קולנוע מצומצמת שבה הסרטים המוגשים נכנסים באופן כמעט אוטומטי לרשימת המועמדים מכורך קיומם, נוצר מצב לפיו סרטים ראויים ומסקרנים נאבקים על מספר מקומות מצומצם.
אבל המספרים הללו מתעתעים לא פעם. האם הצופה הישראלי הרגיש שנעשו כאן 25 סרטים בשנה האחרונה? האם השפע הזה בא לידי ביטוי בכלל בבתי הקולנוע? פעמים רבות, כך נראה, הפער הזה שבין העשייה הקולנועית לבין ההצלחה בפועל הוא כמעט בלתי נתפס.
"זרובבל". מי ראה, מי שמע?
נכון, "סיפור גדול" כבר זכה להצלחה מרשימה בקופות, "עג'מי" מתקדם למעמד דומה בצעדי ענק וסביר להניח שגם "לבנון" יקצור את פירות הזכייה בונציה עם צאתו לאקרנים בשבוע הבא. אבל כמה אנשים צפו ב"זרובבל" בהקרנות הבודדות שלו בסינמטקים? כמה צופים הצליחו לגייס יוצרי "מופע החיים של גוטל בוטל" בדרך ההפצה האלטרנטיבית שלהם? וכשנביט ברשימה הכל כך ארוכה הזו בעוד חודשים ספורים, כמה סרטים יוותרו בה ללא כל הפצה מסחרית וללא חשיפה לקהל הרחב, מחוץ לחוגי התעשייה?
הקולנוע הישראלי רשם התקדמות מדהימה בשנים האחרונות, אין ספק. תעשיית הקולנוע המקומית מצליחה לספק, כנגד כל הסיכויים, היצע עשיר של סרטים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. אבל אל תיתנו למספרים להטעות אתכם: דרך ארוכה עוד לפנינו. במידה מסוימת, הקולנוע הישראלי עדיין נאבק על קיומו, גם כשנדמה שאנו עדים לפריחה חסרת תקדים. הוא עדיין זקוק לתמיכת המדינה, זכייניות הטלוויזיה ואולי יותר מכל, הוא זקוק לקהל המקומי שיצביע ברגליים ויספק לו קצת אוויר לנשימה. (דרור עמיר)
בשמונה השנים מאז הקמתו, הפך פסטיבל קולנוע דרום בשדרות לאחד האירועים הקולנועיים המרתקים. זה קרה בזכות הרבה אנשים טובים שמניעים את גלגלי השיניים של הפסטיבל, למרות ועל אף הכל. זה קרה בזכות התוכניה, שמצביעה על יד מכוונת ומתרחקת מכל ניסיון להפוך לעוד מרכול לתוצרת סינמטוגרפית פופוליסטית.
זה קרה בזכות "מחברות קולנוע דרום", פרויקט יחיד מסוגו שצריך היה ללוות כל פלטפורמה קולנועית נתמכת בארץ, ולו רק בכדי להעשיר את ארון הספרות המקצועית שעוסקת בקולנוע בישראל. זה קרה לא פחות בזכות השנתיים האחרונות שבהן, בין אם ממניעים אידיאולוגיים ובין אם מתוך רצון לטהר את המצפון, הגיעו לשדרות יוצרים, שחקנים ואנשים בולטים בתעשיית הקולנוע, שהחליטו לחשוף את סרטיהם להצצה ראשונה בישראל דווקא במסגרת זו.
פסטיבל קולנוע דרום. הקהל מגיע, התקשורת פחות (צילום: אורי מדמוני)
מצוקתם הבלתי נסבלת של תושבי האזור היתה ללא ספק קטליזטור שהוביל רבים מיוצרי הקולנוע להוריד "חיילים" לשטח. זה קרה בפעם הראשונה עם "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, שהביא לשדרות צבא של שחקנים. זה המשיך עם טרום בכורות לסרטים כמו "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ, "איים אבודים" של רשף לוי ובשנה שעברה סרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר". זה הגיע השנה לשיא עם "הבודדים" של רנן שור ו"עג'מי" של סכנדר קובטי וירון שני, שהפכו את הפסטיבל לְסַמן דרך שמצביע מבעוד מועד על הדברים החמים הבאים על המסך.
לקח זמן לשכנע את "האחים הגדולים" בירושלים ובחיפה לעשות את הדבר הנכון ולחבק כמעשה הבכור את בנימין. למרות המהמורות, בסופו של יום אפשר לומר שגם אם מתוך שלא לשמה, בא לשמה וכמעט דיינו בזה.
כמעט, כיוון שמחוץ למעגלי תעשיית הקולנוע ולמרות העלייה המסיבית במספר הצופים שמגיעים מדי שנה לפסטיבל, מרבית התקשורת בישראל עדיין מעדיפה להתעלם מהאירוע, שהצליח בשנים האחרונות בניגוד לכל הסיכויים להביא אליו אורחים מבית ומחוץ שלא היו מביישים פסטיבלים מובילים בעולם, כמו הבמאי המכסיקני קרלוס רייגאדס והדוקומנטריסט הצרפתי מרסל אופולוס. בשביל העיתונות הישראלית, כך עושה הרושם, קאן קרובה יותר משדרות. הגיע הזמן לשנות את זה. (מרב יודילוביץ')
הזכייה של "לבנון" בפרס אריה הזהב בונציה היתה ללא ספק אחד מרגעי השיא של הקולנוע הישראלי: פרס ראשון בפסטיבל יוקרתי, בפעם הראשונה אי פעם. והנה, פחות מחודש חלף, והתברר שגם אם "לבנון" הצליח להלהיב את השופטים בונציה, הרי שאת חברי האקדמיה בארצות הברית הוא כלל לא יפגוש, שכן על קולותיהם יתמודד דווקא "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי.
גם אם ההישג של "לבנון" היה חסר תקדים, הרי שמקרים דומים לא חסרים כאן: פעמים רבות סרטים שזוכים להצלחה מסחררת בחו"ל, מבחינה מסחרית או מבחינה ביקורתית, לא זוכים לאותו כבוד בארץ מוצאם.
"לבנון". בונציה הוא זכה, בחיפה לא
"בופור" זיכה את יוסף סידר בפרס דוב הכסף בברלין, אך הפסיד את הבכורה אצלנו ל"ביקור התזמורת" (וזכה להגיע לשטיח האדום בלוס אנג'לס בזכות פסילת הזוכה). ישנם כמובן גם סרטים כמו "הכל מתחיל בים" של איתן גרין ו"כלת הים" של קרן
ידעיה, שכלל לא הצליחו להיכנס השנה לחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר אבל זכו למקום מכובד דווקא באקדמיה האירופית.
האם לא חבל שסרט שכבר הוכיח את כוחו מול קהל בינלאומי לא יתמודד בשמנו על האוסקר? לכאורה אולי כן, ובאמת הפער בין ההצלחה בפסטיבלים ובחו"ל לבין התהודה בארץ מפתיע לעיתים קרובות. אבל אולי בכלל עדיף המצב הנוכחי, שמאפשר חשיפה של נתח משמעותי יותר מהקולנוע הישראלי בפני העולם ומציג אותו כקולנוע מגוון ועשיר יותר. במידה לא מבוטלת, העובדה שסרט ישראלי הצליח לזכות באחד הפרסים החשובים בעולם ובכל זאת הצליחו חברי האקדמיה לזהות סרט ישראלי טוב ממנו, אומרת לא מעט דברים טובים על הקולנוע המקומי שלנו. (דרור עמיר)
עוד בפרויקט:
