פעמיים היכה האסון בביתם של אסתר וגיל אלכסנדר. בנם עמית שם קץ לחייו במהלך שירותו הצבאי בגולני ו–13 שנים מאוחר יותר, בסמיכות תאריכים מצמררת, התאבד גם בנם יותם, בזמן תפילה במכינה קדם–צבאית. כאב האובדן העז לא הכין את ההורים למלחמה שנכונה להם: המאבק בבושה ובהסתרה הרווחות בחברה הדתית בנושא ההתאבדויות. "תמיד יהיו התאבדויות", הם אומרים, "אי–אפשר להעלים אותן לחלוטין, אבל בטוח שמדיניות של בת יענה לא תמנע את המקרה הבא"
תמר קפלנסקי
20.05.15
"כאיוב בשעתו אני חשה שאין שום הצדקה למה שקיבלנו. מדוע? במה חטאנו? כל כך מעט להיות אמא רק לחמישה ילדים. כל כך הרבה להיות אמא לשני ילדים מתים. עמית ויותם אהובים ורחוקים, למה?"
(אסתר אלכסנדר כותבת לבניה)
כשנקשו אנשי קצין העיר בחמש וחצי בבוקר על דלת ביתם של גיל ואסתר אלכסנדר בקיבוץ עין־הנצי"ב ובישרו להם שבנם הבכור עמית, לוחם סיירת גולני, נהרג והצבא חוקר את נסיבות המוות, המשפט הראשון של האב היה "מה, הוא התאבד?"
בתוך שעות ספורות התבררו המילים האלה, שנדמו בתחילה כמגיעות משום מקום, כאמת טרגית שמלווה את בני המשפחה כמעט 20 שנה.
איש לא יכול היה לדמיין שאסון כזה יחזור על עצמו. ובכל זאת, 13 שנים מאוחר יותר, במארס 2008, שבה הטרגדיה להכות בבית המשפחה. הפעם היו אלה המנהל ורב בית הספר, שבו עבדה האם אסתר כיועצת חינוכית, שהודיעו לה כי בנה יותם ירה בעצמו, במהלך תפילת העמידה בבית הכנסת של המכינה הצבאית בעתניאל, שם למד במסגרת שירותו הצבאי. הוא הכניס את הנשק לפיו וירה כדור שפילח את גולגולתו וחורר את הכיפה שעל ראשו. בבית הוריו כבר הייתה שמורה הכיפה המחוררת שהותיר אחיו לפניו.
הזמן שבין חודש אדר ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לפני שבוע הוא "הימים הנוראים" של משפחת אלכסנדר. עמית התאבד בי"ח באדר ב', יותם בכ"ו באדר א'. הבכור היה בן 19 במותו, אחיו בן 22. בשנה לא מעוברת מפרידים בין התאריכים כשמונה ימים, בשנה מעוברת – כשלושה שבועות. בשל סמיכות התאריכים מציינים בני המשפחה את האזכרות יחד. "כל השנה אתה מנהל חיים מקבילים", אומרת אסתר. "דוחף את האבל לקפסולה קטנה. אבל באזכרה וביום הזיכרון אני מרגישה כמו בימי השבעה".
מאז מותו של יותם, היא אומרת, קשה במיוחד טקס יום הזיכרון בבית ספרם של הבנים. "אחרי מותו, רב בית הספר אמר שכדי להעביר מסר נגד התאבדות, לא נזכיר את שמו בטקס".
את שמו של עמית הקריאו?
"בגלל שלא הייתה עדות ראייה ישירה להתאבדות שלו, לא הייתה התנגדות. אבל במקרה של יותם הרב אמר שצריך להפריד. שכשתלמיד ייכנס לחדר ההנצחה, הוא יראה תמונה שלא תלויה על קיר הנופלים אלא בצד אחר, ישאל מדוע וישמע שהבחור התאבד. התאבדות צריכה לקבל יחס שונה".
ההחלטה, אומרת אסתר, התקבלה בשיתוף עם המשפחה. "ההלכה מדברת במפורש על המתאבד כרוצח ומורה לקבור את המתאבדים מחוץ לגדר. כמי שהייתה במשך שנים יועצת חינוכית, הבנתי את עמדת בית הספר: עם כל הכאב, צריך להעביר מסר ברור נגד ההתאבדות.
"יותם גם היה דמות חינוכית מוערכת. מבכירי התלמידים, מאהובי הרב. כזה שמהווה דוגמה אישית. כשאדם כזה מתאבד, המערכת חוששת שיראו בהנצחה לגיטימציה למעשה שלו".
ולמרות הדברים, ביום הזיכרון הרגישה אסתר שהיא לא מסוגלת ללכת לטקס. "לא יכולתי לשמוע שמזכירים בן אחד ואת השני לא. אמא לא יכולה להיות במקום הזה".
השנה הקריאו את שמו של יותם?
"בגלל שבשנים האחרונות שני בוגרי בית הספר נהרגו מ'תאונת נשק', ואותם כן מזכירים בטקס, אמרנו שהגיע הזמן ששמו של יותם יוזכר. הם אמרו: אם מבחינת הצבא הוא מוגדר חלל, נזכיר אותו".
כאב אמונה
התאבדותו של עמית, מספרים בני הזוג, שניהם בני 62, היכתה בהם במפתיע. "לא היו סימנים מוקדמים כמו משבר, דיכאון או טראומה", אומר גיל בפגישה בביתם בקיבוץ מעלה־גלבוע, שאליו עברו ב־2001. "אמרו עליו שהוא 'האחרון ברשימה', 'אצלו זה לא יקרה'. חייל מצטיין, מנהיג חברתי. יום לפני מותו הוא היה כאן בשבת ואירגן לחבר'ה שלו מסיבת פורים".
מתי הבנתם שזו התאבדות?
"בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו החברים שלו מהצוות. הם סיפרו לנו שלמחרת השבת היה מסע אלונקה ולעמית היה קוצר נשימה, אז נשאו אותו על האלונקה. בסוף המסע שאלו מה שלומו והוא אמר: 'פיזית בסדר, נפשית זיפת, כי זו הפעם הראשונה שאתם סוחבים אותי'. ואז ביקשו שני מתנדבים לשמירה. הוא התנדב ביחד עם עוד חייל. אחרי חצי שעה מצאו אותו ירוי בפה ליד מגדל שמירה".
"ברגע שהבהירו שזו הייתה אמורה להיות שמירה ללא מחסנית בנשק, וגם לפי מקום הפגיעה — אי־אפשר היה להתחמק מהאמת המרה", אומרת אסתר. "יכולנו להציג את זה כתאונת נשק, במיוחד שגם התחקיר הצבאי ציין שאין עדות ראייה ישירה למעשה, אבל בתפיסת העולם שלי זו התאבדות".
מה סיפרתם לילדים?
גיל: "אמרנו להם שזו כנראה התאבדות, ואנחנו לא רוצים לטשטש את זה ולהציג את המוות כתאונת נשק. היו לנו אז שלוש בנות בגיל תיכון, ועוד בנים שהקטן בהם היה בן שלוש. הדר שאלה: 'מה, הוא לא חשב עלינו?' אסתר ענתה לה: 'אם הוא היה חושב עלינו, הוא לא היה עושה את זה'. העברנו להם מסר שלמרות שזו התאבדות, אנחנו לא רוצים שהבית יהפוך לעצוב".
רגשות האשם, אומר גיל, הופיעו מיד. "בעבר, כששמעתי על מקרי התאבדויות, אמרתי: משהו דפוק במשפחה. כשזה קרה לנו, מיד שאלתי מי אשם. הרי אני לא יכול לבוא בטענות לצבא, אז כנראה משהו קרה אצלנו. היו לי רגשות אשם מטורפים, איפה פישלתי. אתה בודק את עצמך כאבא. אולי לא היו לי מספיק שיחות נפש איתו? למרות שלפני הגיוס שלו למדנו חצי שנה באותה ישיבה ביחד, חוויה אינטימית ומעצימה.
"סמוך למוות קיבלתי תפקיד כמדריך חקלאי ונסעתי הרבה. בשנה הראשונה סיפרתי את סיפור ההתאבדות לכל בחור שעצרתי לו טרמפ. לעיתים הם היו בהלם טוטאלי, אבל היה לי רצון לדבר על זה, לנסות להבין למה. כל הזמן, בכל מקום".
"היום אני חושבת שזה היה משבר רגעי", אומרת אסתר. "ייאוש טוטאלי שהוא הולך לאכזב את הסביבה, שאולי יוציאו אותו מהסיירת, שהוא ייפול על תשישות פיזית. משהו שמערפל חושים ואת השליטה העצמית. עמית לא ידע מה זה כישלון, הכל הלך לו. וכחייל, הצבא הוא כל עולמך".
במקרה של יותם, אומרים ההורים, דווקא היה משבר שהם היו מודעים לו. "יותם לא היה במצב טוב", אומרת אסתר. "מאז הצבא היה לו משבר, הוא הלך לטיפול וקיבל כדורים. ידענו שהוא במצוקה גדולה, אבל הייתה הנחה מאוד עמוקה שהוא לא יעשה את זה. הוא כבר לא גר איתנו — סיים בית ספר, התגייס, התחתן וניהל חיים עצמאיים. כאמא הרגשתי שאני יכולה להרפות. עמית גם היה רגוע ויותם טיפוס לחוץ. אמרתי לעצמי: אם יותם יגיע למצוקה גדולה, אנחנו נדע. אי־אפשר לגדל ילדים עם חרדות".
בדיעבד, הרגשתם שלא שמרתם מספיק?
"בשבעה של יותם אמרתי, לעמית לא יכולנו לעזור. ליותם לא הצלחנו לעזור. יש לי בראש דימוי של תמונת הילדה הטובעת באפריקה. רואים את היד שלה ולאט־לאט היא שוקעת. גם אנחנו לא הצלחנו להחזיק ביד, למשוך ולהציל".
איך יותם התייחס למוות של עמית?
"הוא דיבר פעמיים באזכרות והתרשמנו שהוא מבדל ומרחיק את עצמו מהמעשה של אחיו. פעם אחת הוא הזכיר את אחד הרבנים שאמר בשלושים למותו של עמית: 'אני לא רוצה שתלמדו איך עמית סיים את החיים' וקרא לרב 'איש אמיץ'".
ובכל זאת הוא בחר ללכת בדרך אחיו. עלו גם רגשות של כעס?
גיל: "אני רואה הרבה אנשים שמצליחים להתמודד עם דברים כל כך קשים, עוני, נכות קשה — ונלחמים, ויותם, בן טובים שיש לו הכל, צריך להתמודד נפשית עם משבר וטראח, נופל. אם יש לי כעס, זה שם".
"אחרי יותם היה לי כעס מאוד גדול", מודה אסתר. "גם עמית וגם יותם היו הילדים האדוקים במשפחה, כל אמא דתייה הייתה מתגאה בהם, והרגשתי שזה לא פייר. יותם התאבד באמצע תפילת העמידה, עטוף בטלית ותפילין. בישיבה בעתניאל מתפללים בעיניים עצומות ולכן איש לא ראה אותו. היה שם נשק של מישהו מכיתת כוננות שהיה מונח בצד, הוא לקח אותו, יצא מאולם התפילה וירה בעצמו. אנחנו לא היינו שם. הוא היה עם אלוהים, בזמן תפילה. אם היה שם מישהו בשבילו, זה האלוהים".
היה לך משבר אמונה?
"לא משבר אמונה, כאב אמונה. כאילו אמרו לי, תלכי ותעמדי בפינה. את לא רצויה. אלוהים לא מקבל אותך. הבנתי למה ספר איוב נכנס לתנ"ך. יש מצבים שאתה אומר, זה לא מגיע לי, זה מעל ומעבר, שאתה מרגיש שיש פה עוול גדול מאוד. הרגשתי שאני לא יכולה להתפלל, לא יכולה ללכת לבית הכנסת. אני חושבת שדווקא בגלל שנתתי מקום לכעס, זה איפשר לי להתקדם עם הזמן למקום אחר. היום אני מהמובילים לתפילה שוויונית ואפילו חזנית במניין שוויוני של נשים וגברים, שבו אנחנו הנשים לוקחות מקום אקטיבי כשליחות ציבור, עולות לתורה וקוראות הפטרה. קטעי תפילה, שלאחר המוות של יותם הייתי שומעת ופורצת בבכי, היום אני מתפללת ושרה אותם בקול. זה מאוד טוב לי ומרגש אותי. אני לא יודעת אם מבחינת אלוהים אני עדיין עומדת בפינה, אבל אני עושה את העבודה שלי. וכן, אני עדיין כועסת עליו".
גיל, אתה עברת תהליך כזה?
"אני לא עושה חשבון עם אלוהים, לא מקיים מצוות בגלל שכר ועונש. גם פרופסור ישעיהו ליבוביץ שכל שני ילדים ולא התריס נגד האלוהים. במובן הזה הייתה לי משענת. אני לא יודע ולא מבין מה השיקולים של אלוהים".
אף אחד לא מחוסן
את אי־הנוחות שמעוררת החלטתם לא להסתיר את סיבת המוות, הבינו גיל ואסתר כבר בשבעה על עמית. "יומיים אחרי ההלוויה נכנסו גורמים מהקיבוץ ואמרו: 'אל תמהרו לומר שזו התאבדות. תספרו שזו תאונת נשק'. מבחינתנו זה לא בא בחשבון".
"המוות שלו יצר פחד ובהלה מאוד גדולים בקהילה", מוסיפה אסתר. "עמית היה דמות מרכזית. מוכשר, מוזיקאי, ניהל את הצגת הסיום בי"ב, כתב, ביים, הפיק. אני זוכרת תגובות של הורים בסגנון, אם לו זה קרה, איך נשמור על הילדים שלנו? זה מאיים על הביטחון הבסיסי הכי קיומי".
באופן מפתיע, אולי, היחס לא השתנה כשעל המשפחה התרגש אסון נוסף. להפך. "בסוף ההלוויה החברים של יותם שרו ניגון חסידי", מספר גיל, "ולמחרת שמענו קולות שההלוויה הייתה יותר מדי 'מדברת', כאילו לא צריך להספיד כל כך הרבה את המתאבדים. ביום שישי שלאחר ההלוויה, הגיע לשבעה רב מהעמק. מאוחר יותר, לפני כניסת השבת, קראתי במדור הקבוע שלו באחד העלונים דברים חמורים נגד ההלוויה. הוא שוב הזכיר שהתאבדות היא כמו רצח".
איך הגבת?
"נדהמתי. צילצלתי אליו ושאלתי, למה לא אמרת לי מילה? הוא התנצל. אחרי ההלוויה רב אחר מהיישובים בעמק ביקש לכנס ישיבה דחופה עם רבני האזור ולהפיק לקחים, כלומר לקבוע נוהל הלוויה של מתאבד. במקום לדון איך למנוע את ההתאבדות הבאה, דנים איך לקבור יותר נכון את המתאבד הבא. הם גם החליטו שבדרשה בבית הכנסת כל אחד מהם ידבר נגד התאבדות. רב היישוב שבו אנחנו גרים היום בא ליידע אותנו על כך וקיבל מאיתנו הסכמה מלאה".
איך התייחסו לעניין החברים בקיבוץ?
"הקהילה, גם בעין־הנצי"ב וגם במעלה־גלבוע, מאוד תמכה בנו. בשני המקרים. הרגשנו שיש הזדהות עם הכאב. בשבעה של יותם הגיעו לפה המונים. אבל אנחנו יודעים על קהילות אחרות שבהן התגובות היו יותר קשות. היה גם מקרה של משפחה דתית שהחליטה בגלל התגובות לעזוב את היישוב".
מקרי ההתאבדות הנוספים שאירעו בשנים האחרונות ביישובים הדתיים באזור, הם משערים, רק העצימו את החשש. "חצי שנה אחרי יותם, עוד צעירה מהאזור התאבדה", אומרת אסתר, "ואז היו עוד כמה מקרים, כולל ילדים של רבנים. אף אחד לא מחוסן. יש מקרים שמוצגים על ידי המשפחות כ'תאונת נשק', ואתה לא יודע אם זו תאונת נשק או פגיעה עצמית".
הבחירה להציג התאבדות כ"תאונת נשק" היא חלק ממנגנון השתקה בעינייך?
"לכל משפחה יש את הזכות להגדיר את המוות של יקיריה. אנחנו בחרנו להציג את זה כהתאבדות והיו כאלה שלא".
דואגים לשידוכים
ריבוי המקרים שאליהם נחשפו והיעדר הפעילות המונעת בשטח הובילו את בני הזוג אלכסנדר להקדיש את כל מרצם להגברת המודעות לנושא. הם התריעו על היעדר מערך מקצועי תומך בישיבות וניסו לרתום את הרבנים לחולל מהפכה.
"חבר'ה שמגיעים לישיבת הסדר ולמכינות לפני הגיוס לצבא מגיעים בגיל הכי קריטי בחיים", מסביר גיל. "מולם עומדים רק הרבנים או החברים לספסל הלימודים. לתלמיד עם מצוקה נפשית אין כתובת, אין מערך תמיכה פסיכולוגי בישיבות, ולכן הוא יפנה לרבנים. השאלה היא אם הרב יתייעץ עם גורם פסיכולוגי או יפנה את התלמיד לפסיכולוג. הרבנים בעצמם, עד כמה שידוע לנו, לא מקבלים הדרכות מאנשי מקצוע".
אבל המסע שנועד לשבור את קשר השתיקה נתקל בהתנגדות. "ביום השנה העשירי לעמית רצינו לעשות יום עיון בישיבה בנוגע להתאבדויות", מספרת אסתר. "הרבנים לא היו מוכנים שזה יהיה הנושא. הם אמרו, אם לא התרחש לאחרונה מקרה התאבדות, למה לעורר. בסוף קיימנו את יום העיון תחת הכותרת 'אדם מחפש משמעות'. כעבור ארבע שנים, ביום השנה של יותם, אירגנו יום עיון בנושא התאבדויות בליווי פסיכולוג דתי, וניסינו לגייס את כל רבני ישיבות ההסדר והמכינות הקדם־צבאיות. רק מעטים הגיעו. גם מעתניאל הגיעו מעט מאוד אנשי צוות. זה קרה אצלם. תלמיד התאבד אצלם בישיבה, כאב לי שהם לא הגיעו בהמוניהם".
שאלת אותם את זה?
"לא הייתי מספיק אמיצה. אחרי כמה חודשים סיפרנו להם שהחבר'ה של יותם מספרים לנו שמנסים לדחוק אותו, שלא מדברים עליו, שלא משוחחים איתם. שרק מדגישים את האסור. התחושה הייתה שהם העלימו את יותם. אמרנו להם, יש כאב אישי ואבל שלא מקבלים כאן מקום".
בני הזוג סימנו בפני הרבנים את ההשלכות המסוכנות שעלולות להיות להשתקה כזו. "אמרתי להם, אם יהיה תלמיד במצוקה, הוא לא יפנה אליכם, כי לא תהיו רלוונטיים מבחינתו", אומרת אסתר. "ישיבה מהסוג הזה היא מקום שחופר בנפש ומפשיט — אבל לא מאפשר לכנס בחזרה. אתם צריכים להיות הכתובת".
"הקהילה לא צריכה לדוש במה שהיה, אלא להיערך למניעת המקרה הבא", מוסיף גיל. "תמיד יהיו התאבדויות, אי־אפשר להעלים אותן לחלוטין, אבל בטוח שמדיניות של בת יענה לא תמנע את המקרה הבא".
אולי הכרה בתופעה תשרוט את הדימוי הצחור של החברה הדתית־לאומית?
גיל: "בעניין הזה החברה הדתית דווקא מאוד דומה לחברה הקיבוצית החילונית. אנחנו הכי טובים, צריכים להנהיג את העם ובואו לא נדבר על דברים שמקלקלים את התמונה. בחברה החרדית־לאומית יש גם אלמנט נוסף: כשמישהו מתאבד, זה יכול לפגוע בשידוכים העתידיים של האחים והאחיות".
חתימה אכזרית
מסעם יוצא הדופן של בני הזוג אלכסנדר תועד בסרט הדוקומנטרי "על כורחך", בהפקת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שיוקרן ב־12 במאי בפסטיבל דוקאביב בסינמטק תל־אביב. "נכחתי בהלוויה של עמית ב־95'", מספר במאי הסרט אסף בנית, ששירת בסיירת גולני ומכיר את האירוע מקרוב. "לפני היציאה מפקד היחידה כינס אותנו וביקש לא להזכיר את המילה 'התאבדות'. הוא אמר שמדובר במשפחה דתית ושם לא נהוג לדבר על זה. שש שנים אחרי כן כתבתי סיפור קצר על המעמד, שהתפרסם בקובץ סיפורים, ואחד המבקרים הביא את הספר לשבעה על יותם. בעקבות זאת גיל יצר איתי קשר".
אחד הרגעים הלא פשוטים בסרט מגלה שלא כל בני המשפחה מסכימים עם הגישה המכילה של ההורים. לקראת אחת האזכרות הודיע בן הזקונים, בנימין, היום בן 23, כי הוא עומד להקריא דברים קשים על קבר אחיו. "עמית ויותם שניכם בחרתם לרצוח", הוא מקריא מול המצלמה. "אמנם לרצוח את עצמכם, אבל לרצוח. מבחינתי, אין הבדל ביניכם לבין רוצח רגיל. אני יכול לעשות כמו שכולם עשו ויעשו היום: לדבר על כמה הייתם בחייכם טובים, עוזרים לזולת ושמחים. אני לא אעשה זאת כי דווקא עלינו, המשפחה והחברים הקרובים, מוטלת האחריות הכבדה להפוך את הרציחה הזאת ללא מקובלת. אני לא אעשה זאת כי עלינו למנוע רציחות נוספות. אני לא אעשה זאת כי לכל איש יש שם שנתן לו מותו, והשם הזה צריך להיחרט בתודעתנו מחוץ לגדר".
"אמרתי, סוף־סוף הוא עומד על שלו ומוציא החוצה", מתאר גיל את תחושתו למשמע הדברים הנוקבים. "זה איפשר לנו לפתוח את השיח עם הילדים. כל המשפחה צריכה לומר לו תודה".
זה לא היה הקונפליקט היחיד עם בנימין. לפני הגיוס הוא ניהל מולם מערכה שלמה כדי שיחתמו עבורו על הסכמה לשירות קרבי. הם סירבו והוא התגייס למודיעין. ביום העצמאות האחרון הוא נבחר כחייל מצטיין.
גיל: "החתימה מאוד אכזרית. אם חלילה קורה לו משהו, אני שלחתי. אני חתמתי שהוא הולך למות בקרב. את זה לא רציתי. החשש מהתאבדות קיים תמיד, אבל הוא לא קשור לקרבי. ליותם היה פער גדול בין הדימוי העצמי לאיך שהסביבה תפסה אותו. אם יש משהו שאני מאשים את עצמי, זה שהתכונה הזו עברה לו בירושה".
כלומר?
"גם לי היו תקופות משבר. מה שמטריף את דעתי הוא ששלושה שבועות לפני מותו הוא שאל אותי אם דיכאון זה משהו תורשתי. הוא ידע שעברתי תקופת דיכאון, וכך גם אבא שלי. אמרתי לו, לא יודע אם זה תורשתי או לא, אבל אבא שלי יצא מזה וגם אני. הלכנו לרופאים, טיפלנו בעצמנו ולקחנו תרופות — וכך גם אתה תעשה. ביום שבו הוא התאבד יותם אמור היה להתחיל טיפול עם פסיכולוג חדש. אני מייסר את עצמי שלא שאלתי אותו באופן ישיר אם יש לו מחשבות אובדניות".
מהנהלת בי"ס שקד, שבו למדו עמית ויותם ז"ל, נמסר בתגובה: "קהילת בית הספר תמשיך לחבק את משפחת אלכסנדר ולהקפיד שהחלטות באשר לאופי הזיכרון של הבנים ייערכו במשותף עם המשפחה, כפי שנעשה עד כה". .
alonihadar@hotmail.com
משפחת אלכסנדר קיבוץ מעלה גלבוע ששני בניה התאבדו 7 ימים
משפחת אלכסנדר קיבוץ מעלה גלבוע ששני בניה התאבדו 7 ימים
