היפ שואו

לפני עשור הכרזנו בכתבת שער על מותו של ההיפ הופ הישראלי: סאבלימינל והצל  - שהביאו מוצר לאומני שקלע בול לימי האינתיפאדה השנייה - גילו שבשקית השוקו קרלו שלהם לא נשארו יותר שלוקים. מוקי התקשה לשחזר את ההצלחה של אלבומו הראשון ונכנס לעשור של דשדוש. אחרים חזרו למכור טי-שירטים וירדו למחתרת. הנוער הישראלי – שזנח את הרוק בשלהי שנות ה-90 ולא חזר מאז - נשאר עם המוזיקה המזרחית, עם אמנים בגיל של ההורים שלו, ובעיקר בלי שום פסקול של מרד נעורים. בינתיים, במועדונים, ביוטיוב, מתחת לראדר של הרדיו המיינסטרימי ומעל לראש של המנטורים מהריאליטי, גדל הדור הבא של המוזיקה השחורה. אמנים כמו כהן@מושון, התקווה 6, טונה, קפה שחור חזק, אליעד נחום, ונצ'י נצ' החלו לצבור קהל ולשכלל את הסגנון שלהם. רובם לא דבקים בהיפ הופ מסורתי אלא משתמשים בגרוב שחור, מערבבים עם רגאיי, ניחוח ים תיכוני, ורפרנסים מתרבות הפופ המקומית. היום, אפשר כבר להכריז שהם הדור החדש של המיינסטרים הישראלי. לכולם יש מגה להיט אחד לפחות ברדיו, מיליוני צפיות ביוטיוב ויותר הופעות בקיץ הקרוב מזבובים על גלידה. יותר מזה: 'מתוק שמרלי' של אליעד (6 מיליון צפיות), 'יהיה בסדר' של קפה שחור חזק (4 מיליון צפיות), ו'גם זה יעבור' של טונה (2 מיליון צפיות), מתחרים ביניהם על התואר הלהיט הגדול של הקיץ. הם גם מופיעים בלי סוף. למשל, הלו"ז של אליעד נחום, פעם הילד בר מ'שמש' והיום כוכב בהתהוות, צריך חופשה: בחודש יוני הוא הופיע 47 פעמים, ביולי הוא אמור להופיע 52 פעמים. התחזית לאוגוסט: דומה. "אני מופיע לפחות פעמיים ביום. מטורף. בר מצווה, בת מצווה, חתונות, מועדונים, נשפי סיום, עיריות, זאפה, כל מקום אפשרי שאפשר להופיע בו אני מופיע. לפני כמה ימים הופעתי בחוף הוילג' באילת. הוא מכיל 400 איש, נראה לי היו 2000. היה בלאגן, זרקו לי על הבמה פרחים, תחתונים, אתה שולח יד לקהל ומושכים אותך. זה קורה הרבה בהופעות. כבר כמעט שברו לנו את החלונות באוטו מרוב אהבה אחרי הופעה. אבל תבין, כל מה שאתה שומע עכשיו כבר קורה לי שנה שלמה, זה פשוט לא הגיע החוצה למדיה".

"אנחנו בתקופה עמוסה מאוד, מופיעים כל יום, בכל הארץ", מספר גם אורי אלמו, מההרכב קפה שחור חזק, שנשען על יוצאי העדה האתיופית. "ביום העצמאות של ארה"ב הופענו בבית השגריר, נופיע בסאמר לאב של קוקה קולה, מרוב הופעות אני כבר לא זוכר. אנחנו עמוסים מאוד חודשיים קדימה. הופענו לא מזמן באירוע גדול בנתניה, העיר שלנו. 3000 איש. אחרי ההופעה הקיפו אותנו 300 ילדים, צעקות, 'תביא תמונה', שולחים ידיים, שישה מאבטחים חילצו אותנו בסוף משם. זה קורה די הרבה לאחרונה. כיף גדול".

גם הדור הוותיק מלקק קצפת. מוקי, אחד האבות המייסדים הפך למלך המיינסטרים המקומי עם מוסיקה לכל המשפחה, הדג נחש אהובים מתמיד, וסאבלימינל מפציץ עם שני להיטי ענק. השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא למה זה קורה עכשיו? השאלה השנייה היא למה לקח להם כל כך הרבה זמן?

× × ×

צילום: טל שחר

את התשובות אפשר להתחיל לחפש על מסך הטלוויזיה. "מה ששלט בעשור האחרון זה הכוכב נולדים", אומר המוסיקאי והמפיק נוי אלוש, "ונמאס. הכול בתוכניות האלה הפך למיינסטרים נטול עומק. לירן דנינו ועידן עמדי ונתן גושן וגיא ויהל זה קופי פייסט, הם הבנים של עברי לידר. שירי אהבה, נורא נעים, אבל לא סוחף את הנוער. ככל ש'כוכב נולד' ו'אקס פקטור' נחלשו הגיע מרד של צעירים שאמר 'פאק על הריאליטי הזה'. צעירים מגניבים, מה ימלא להם את המקום הזה? המוסיקה המזרחית הפופולרית לא מספקת להם את זה, אז הם ילכו למקומות היותר שוליים ושם הם ימצאו את ההיפ הופ - שפורח גם בעולם והם הרי סופר מעודכנים. פתאום יש להם עם מי להזדהות. כבר לא מגניב לאהוב את מוקי כי הוא שר 'ילד של אבא'. הקהל הצעיר מחפש את הדבר הבא, הגענו לנקודה של חילופי דורות".

והדור הבא לא צומח בתוכניות הריאליטי.

"נכון. פעם חברות התקליטים היו מגלות אמנים חדשים אחרי זה הגיעו תכניות ריאליטי ועכשיו הדברים קורים באינטרנט - אנשים יוצרים באולפנים ביתיים ומוציאים את זה לרשת. אתה יכול להתבטא שם איך שאתה רוצה, אין צנזורה, הקשר הוא ישיר. ואז פתאום אתה מבין שיש לזה קהל. בשנות ה-90' היו 'זקני צפת' ו'איפה הילד' שנתנו את הכסאח, אולי זה הקול של הדור החדש".

"חוץ מההיפ הופ אין באמת ז'אנר שפונה לנוער", מסכים אורי אלמו מקפה שחור חזק. "החוויה של ההיפ הופ מתאימה מאד לבני נוער ולמה שהולך היום בעולם. אנחנו מדברים איתם בגובה העיניים ונותנים להם דמות להזדהות איתה. אנחנו בני 24, 25 ובני 18 רואים בנו מישהו שקרוב אליהם. בהיפ הופ אתה עושה ראפ ויש לך פי שלוש מילים משיר בז'אנר אחר, אז אתה מספר סיפור ומכניס אדם לעולם שלך. אנחנו משתמשים בסלנג שלא תשמע בשירים אחרים. ב'יהיה בסדר' יש 'אינעל דינק העולם' - וזה מקום ראשון בגלגלצ. מי עוד אומר את זה?".

קפה שחור חזק | צילום: טל שחר

והטקסטים הם אכן חלק גדול מהעניין. ההיפ הופ נולד באמריקה כחלק מתרבות מחאה שחורה. מאז הועם הניצוץ המילטנטי וראפרים התאהבו ביצירות שמתעסקות בקרבות כנופיות, יריות, שאכטות, כסף, ג'יפים ובחורות. הראפרים הישראלים של הגל הקודם, לעומת זאת, היללו את צה"ל והמדינה, נלחמו בסמים ובתאונות דרכים. מאז התעוררה פה מחאה חברתית קולנית, ובעוד ערוץ 2 ממשיך בפסקול מוסיקת המעליות, בשטח העצבים והתסכול חלחלו להיפ הופ. כיום לא חסרים הרכבים שמטיחים בחברה הישראלית שירים מהסוג שכיף לשמוע לפני שיוצאים להפגנה הבאה. אחרי "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", "פרצופה של המדינה", ו"אנחנו דור מזוין", הנוער חי בעשור האחרון בלימבו עם קלישאת הריאליטי הריקה "אני הולך עם האמת שלי". עכשיו זה משתנה.

"השבר הישראלי הוא מנוע מאוד חזק להיפ הופ", קובע פלד, מוותיקי סצנת האנדרגראונד של ההיפ הופ שאלבומו השני ייצא במהלך הקיץ. בשיר שלו 'לא טוב', הוא יורה: "לראש העיר שלך יש תכנית גדולה/ האיכות יורדת, השכירות עולה/ אז תדפוק עוד משמרת בארומה, ותישאר בקומה/ וכמו עובדים זרים – הולכים דרומה". לא סתם חרוזים, בעיניו זה קול מתגבר של דור. "לאנשים פה קשה אז מרגישים יותר 'פאק דה סיסטם' מכל הכיוונים. הדור שלנו הרבה יותר דפוק מהקודם ולילדים ששומעים את המוסיקה שלי כבר אין מה להפסיד. אין להם עתיד כלכלי, הם לא יכולים לקנות בית, לא יכולים להרוויח בכבוד, חונקים אותנו ולא נותנים להתרומם. כל זה חלחל למוסיקה והיום ההיפ הופ מייצג את הרחוב. אני בן 28, הילדות שלי היא התקופה בה התחיל להיגמר לכולם הכסף, גם לאנשים שהם באמצע. אני רואה את ההורים שלי, ממעמד בינוני עם שתי מכוניות למצב של מכונית אחת ואז למצב של אין מכונית. במקום כזה קשה לך להלל את המדינה".

× × ×

אם ההיפ הופ הוא כזו מתנה שלא מפסיקה לתת, איך קרה שהוא גווע מלכתחילה? לפני עשר שנים הרגליים המשיכו לתפקד, אבל האוזניים כבר לא יכלו לסבול את זה יותר. החל קיפאון נטול אלבומים מדוברים, המועדונים דחקו את אמני ההיפ הופ לטובת די.ג'ייז שהיו זולים יותר וניגנו דאנס, האוס ואלקטרו של דייויד גואטה. זה היה חלק מטרנד עולמי אבל גם תגובת נגד לעודף ההיפ הופ המסחרי והרדוד שגאה כאן. אחד מאבות הז'אנר בישראל הוא סאבלימינל שלקח הפסקה בשנים האחרונות, הפך אב לשניים וחזר לאחרונה עם שני להיטי ענק – 'חלום של כל גבר' ו'נס'. אנחנו קובעים לדבר, הוא מסמס שהוא בדיוק אצל רואה החשבון שלו – ואולי אין סימן ברור מזה לכך שההיפ הופ חוזר בגדול. "כשאנחנו פרצנו בשנת 2000 זו הייתה תופעה תרבותית ענקית ויוצאת דופן", הוא נזכר. "הכנסנו מוזיקה חדשה עם אמירה. 'הליקון' אמרו לי 'תנסה להמעיט באמירה פוליטית כי זה יפגע בך', אבל היפ הופ זה לבוא ולומר מה שיש לך על הלב ומי שאוהב - יאהב. ב- 2006 זה דעך מאד כמו כל דבר שאתה דוחף בכוח ברדיו כל הזמן. אנשים זוכרים שעשיתי פרסומת לשוקו קרלו, אבל כל פרסומת שנייה בטלוויזיה אז הייתה היפ הופ – קורנפלקס, השכרת רכב, בנקים, הכול. יצאו מיליון שיתופי פעולה של זמרים מזרחים עם כל אחד שקורא לעצמו ראפר - אני לא אתן דוגמאות כדי לא להעליב אף אחד אבל הם היו באיכות פחות טובה. בשלב מסויים זה כבר הפך לעדר שלם של חומר לא מעניין ולא מקצועי וזה המאיס. אתה מוצא את עצמך בן 30 מקשיב לכל מיני שירים כאלה של 'על הזין שלי' ואומר 'אני התבגרתי כבר, זה פחות בשבילי'. אז ההיפ הופ ירד ועלה הכוכב החדש – הזמר המזרחי".

סאבלימינל | באדיבות הליקון

ואולי עכשיו חזרתו של ההיפ הופ תפגע בזמר המזרחי?

"חמש שנים ספגנו מוזיקה ים תיכונית לתוך הגרון בכוח וחייבים משהו חדש. גם הזמרים והמפיקים במזרחית מחפשים משהו אחר, איך לשרוד. אגב, פתאום כל זמרי המזרחית אומרים 'וואו איך אני רוצה כזה דבר'. אין אמן גדול שעושה קיסריה ולא דיבר איתי - אם אני יכול להופיע איתו או יש לי איזה ראפר שאני יכול לשדך לו. אני מעביר את זה הלאה, ותכף תראה איך אמני היפ הופ שוב מוציאים דואטים עם אמנים מזרחיים".

לשאלה למה ההיפ הופ הישראלי חוזר עכשיו סאבלימינל נותן תשובה אה-לה קנייה ווסט. "זה קשור לזה שהייתי בהפסקה ארבע שנים ועכשיו שאני חוזר - קצת יש הרגשה של אבא חזר לסצנה. זה פתח לכולם את הדלת, חבר'ה שגדלו בין הרגליים שלנו פה. זה קשור גם למפיקים, עיריות, וועדים שמזמינים הופעות - אני חזרתי, אני פופולרי ואני עולה איקס. לא לכולם יש את האיקס הזה אז אני מפנה עשר כאלה ביום לאחרים".

האחרים הם כבר לא ילדים עם כובע הפוך, מכנסי באגי רחבים ושרשראות זהב שנקנו בטמבור. הגל הזה מביא אתו מוזיקאים מגובשים, בוגרים ואיכותיים יותר שהתבשלו בעשור האחרון. "לפני שהדברים האלה פרחו היה תהליך של צמיחה", מסביר איש הרדיו לירון תאני שהגיש במשך למעלה מעשור את תכנית ההיפ הופ 'עסק שחור' בגלגלצ. "כל החבר'ה שהם לכאורה הכוכבים החדשים היו בסיבוב הקודם, בשוליים, והחלום שלהם היה לעשות את המוזיקה הזו. אין שם את הקלישאות של לפני עשר שנים – 'תרימו את הידיים', 'אני אוכל את המתחרים' – כל הבולשיט נעלם ונשארה המוזיקה. התגבשה קהילה שלא רק חיה את האהבה לסגנון אלא גם מבינה ומכבדת אותו, בלי רצון לעשות להיטים גדולים שיכניסו המון כסף. זה היה דיל בין האמנים לקהל – אתם נמצאים פה כי אתם אוהבים היפ הופ - גם אנחנו. זה התבשל טוב, בשנה האחרונה הם הגיעו לשלב של הבגרות ופתאום זה נקלט".

"ההיפ הופ נכנס לאנדרגראונד וזה נתן יותר מקום ליצירה", מוסיף נוי אלוש. "אנשים המשיכו לעבוד אבל היו פחות בלחץ שזה הז'אנר הלוהט, אז הם הרשו לעצמם לעשות ניסיונות ממקום יותר אמנותי. 'ממילא אין בזה קהל וכסף - אז אני אמשיך לעשות את הקטע שלי'. בתנאים כאלה נולדות היצירות הכי טובות. ואז פתאום אתה רואה ביוטיוב כל מיני חבר'ה מחולון שעושים מעגלים של היפ הופ, ראפרים ואנשים שלא שמעת עליהם עם 100 אלף צפיות. אתה רואה שזה מבעבע, שיתופים בפייסבוק, אנשים ששומעים את זה במועדונים ואז מחפשים את זה ברשת, השטח ויוטיוב מדברים ביניהם. היה ברור שחלק מהשירים חייבים להגיע לרדיו, אבל לא היה מי שיבחר את החבר'ה המתאימים וייתן להם במה במיינסטרים".

קחו לדוגמא את נצ'י נצ', שנולד עם השם רביד פלוטניק. בן 27, עושה היפ הופ מ-2003, הוציא אלבום יחד עם ההרכב פרודוקס ועוד שלושה אלבומי סולו. האחרון – 'ברוכים הבאים לפתח תקווה' - יצא לפני שבוע, ותכף כולנו נזמזם את 'חסידה צחורה' שלו שמתנגן בגלגלצ. "שמתי את הדיסק בתחנה כי הייתי בשכונה, ופתאום חבר שולח לי צילום מסך שנכנסתי לפלייליסט", מסביר הנצ'. "אני מרגיש שהפעם ההיפ הופ הגיע לרדיו כתחנה סופית ולא כתחנת המוצא. היו מלא הופעות, הקהל הלך וגדל, זה קורה גם לחלק מהאחרים. הסוד הוא כזה – אנשים עובדים קשה, הם עקביים ומופיעים מחוץ לתל אביב ועושים קליפים אז דברים טובים קורים. 'טונה' שכולם שומעים – אני גדלתי עליו, היה לו הרכב שנקרא 'השבט'. יש ביניהם אנשים שכבר מעל עשר שנים מופיעים, עושים אלבומים, מנסים את כוחם וחיים את זה".

עוד דוגמא היא קפה שחור חזק שיחד עם נצ'י נצ' אחראים למגה להיט עם המילים: "אני יודע שהכול יהיה בסדר/ לא משנה מה כולם מדברים בסתר/ ניתן בראש בעזרת השם בלי נדר/ אהההההההה". ההרכב הוציא את השיר לפני 10 חודשים, צבר 1.6 מיליון צפיות ביוטיוב ורק אז נכנס לגלגלצ והפך לשוס. שלושה ימים אחרי שנכנסו לפלייליסט פרצה מחאת העדה האתיופית, מה שדחף את השיר למעמד של המנון ישראלי. "היה לנו גם מזל", מודה חבר ההרכב אילק סהלו, "אבל אפשר היה לראות את זה קודם ביוטיוב ובהופעות. הטלוויזיה והרדיו לא באמת משקפים את מה שהקהל שומע. מי שנמצא למעלה במקומות האלה זה הדור הישן, אבל היום ילד יושב ובוחר לעצמו את הפלייליסט, ולי יש יוטיוב ופייסבוק אז אני מגיע אליו דרך הדלת האחורית. כשעשינו את השיר לא דיברנו על אלבום, רק שרנו וזהו. אנשים אהבו, שמעו שאנחנו מופיעים ופתאום הגיעו 100 איש, 300 איש, ועוד שיר יצא ועוד קליפ, הבנו שאוהבים את זה אז עבדנו על אלבום. בחודש שעבר הופענו בבארבי והיה סולד אאוט, אלף ומשהו איש לפתיחת קופה ראשונה שלנו. ולא ממש הופתענו".

× × ×

עם כל הכבוד לדלת האחורית, לסיבה המרכזית לכך שהז'אנר חוזר עכשיו ללב המיינסטרים קוראים גלגלצ. גם בעולם שבו הרשתות החברתיות קובעות את סדר היום, לחותמת של תחנת הרדיו הצבאית עדיין יש כוח גדול. בסוף 2014 מונה איש המוסיקה האלטרנטיבית נדב רביד לתפקיד מנהל גלגלצ ופתאום נפתחו שערי הפלייליסט. "לפייסבוק ויוטיוב יש משמעות", מסבירה יסמין ישבי שמונתה לפני כחודשיים לעורכת המוזיקה הראשית של התחנה, "אם משהו גדול קורה שם, הדיבור מגיע אלינו. זו לא חזות הכול, אנחנו לא 'צינור לילה', יש הרבה שיקולים אבל ברור שזה משפיע. התחילו להגיע חומרים ראויים לשידור - גם איכותיים וגם להיטיים. התחלנו להבין שיש לזה קהל וגיבוי בשטח, שזה שילוש אידאלי – גם תופס אותנו אישית, גם מזהים פוטנציאל של אהבת הקהל הרחב, וגם אנשים שממלאים הופעות. זה התחיל ב'קפה וסיגריה' של נצ'י נצ'. ראינו שהוא עובד עם 'טונה' ששלח את 'גם זה יעבור' והיה ברור לכולם משמיעה ראשונה שהוא עלה פה על משהו, אפילו ההורים שלי דיברו איתי עליו באחד מסופי השבוע. וברגע שיש להיט כל כך גדול אז יש רצון לייצר המשכיות".

וההמשכיות הגיעה בגדול. "קח את 'רוק 30' של 'טונה' כמקרה מבחן לדבר הזה" מאבחן לירון תאני את הלהיט שמתחיל בשורות "הילד בן 30, יש לו חוב גבוה/ עדיין לא אכל בשביל לשבוע/ מחפש איזה עניין, לא יודע/ סתם משפט, אולי קמע/ שנחמד לקעקע על הזרוע/ עוד לא בחר מקצוע, הראש שלו סלט/ אבוד בחריצים של הספה כמו שלט". "זה שיר כל-כך ישראלי, כל-כך מדכא, כתוב כל-כך טוב. זה שיר קיומי של אדם מובס והוא מתאים למצב הישראלי - סוף סוף מצאנו את החיבור הישראלי. זה לא יכול להתקיים בשום מקום אחר, אתה מכיר את מה שהוא כותב וזה לא משנה אם אתה אוהב או לא אוהב היפ הופ".

וזו כנראה סיבה נוספת לכימיה בין ההיפ הופ החדש לרדיו: הישראליות שלו. כי אומנם ההיפ הופ העולמי עושה קאמבק המפואר, אבל לאמנים ישראלים יש היסטוריה מפוארת של התעלמות ממגמות עולמטיות עדכניות. "יש ז'אנר שאני קורא לו כחו"ל-לבן, זה בעצם ערבוב של היפ הופ, מוזיקה ישראלית, רגאיי, אתני, פופ, הכול יחד, אבל זה בעיקר גרוב", מסביר אליעד נחום. "כמו שיש היפ הופ צרפתי וספרדי, יש עכשיו היפ הופ שהוא ישראלי באמת ולא חיקוי של חו"ל. אין פה את היו-יו עם הידיים באוויר של ההיפ הופ הישן. מי שעושה היפ הופ עכשיו מדבר על המצוקות שלו, החיים שלו, לא כסף ובנות אלא דברים אותנטיים שמתכתבים עם מה שקורה כאן. אם אבא שלי שומע את הדברים האלה ולא מרגיש שזה לילדים סימן שזה טוב. היום אתה הולך בשוק ורואה בני 40, 50, ו-60 שרים את זה. אני מופיע בכל מועדון אפשרי וכל עדה אפשרית וכולם אוהבים את זה עכשיו".

משמח.

"ותחשוב על זה שחוץ מהמזרחית אין פה שום ז'אנר שהוא שמח. רוק נותן בראש ובועט ומחאתי אבל לא שמח. מה שקורה פה מתכתב עם מה שקורה בעולם, אפשר לרקוד עם זה, אבל זה מקומי. זו המוזיקה הישראלית החדשה".

יסמין ישבי מגלגלצ מצטרפת לחגיגה. "לא עושים הרבה מוזיקה כיפית בישראל. היא ברובה מינורית, אין הרבה דברים קצביים ומרימים ורקידים. רוב השירים שמגיעים אלינו יותר נוגעים בעצב מאשר בשמחה והיפ הופ בארץ מהווה אלטרנטיבה שמחה. זה מאוד עוזר למוזיקה הזו גם אצל צעירים. יכול להיות שבגלל זה גם המזרחית כל-כך מצליחה, בפרט אצל בני נוער. לדעתי יותר משהם שומעים היפ הופ בהקשר המרדני, זה פשוט מדבר לגיל שלהם קודם כל בגלל היכולת לשמוח עם זה, וגם הטקסטים מאוד ישירים ופתוחים, כמו איזה בלוג או פוסט בפייסבוק ולא טקסט לירי שאתה לא תמיד מבין את המשמעות".

וזה פה כדי להישאר או שיהיה טרנד שיחלוף?

"חלק מהאמנים האלה בהחלט פה בשביל להישאר בגלל שהעניין שהם יוצרים בזמן אמת הוא כל-כך גבוה אז אנשים ירצו לדעת מה יש להם להגיד באלבום הבא. אבל מוזיקה בכל הז'אנרים זה תמיד עניין של גלים. ההיפ הופ היה בחו"ל מאוד חזק בתחילת אלפיים, היו לו כמה שנים של רגיעה ועכשיו זה חוזר".

nevo21@gmail.com