מכירה פומבית / מכל הכותרות הבומבסטיות (בומב = פצצה) על ההסכם עם האיראנים, תפסה אותי דווקא הידיעה הצדדית על כך שתרצה, אשתו של הזמר המנוח מאיר אריאל, הוציאה למכירה פומבית פריטים משלו. פשוט חשבתי שהייתי קונה אצל מאירק'ה דווקא את המחשבות המקוריות שלו, כי זה מה שבעיקר חסר לנו פה עכשיו. למשל, את השורה הישראלית "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" ("שיר כאב") או את תחושת האין אונים הבלתי נגמרת של בחור מול בחורתו "מה כוחי שלי אל מול כוחה" ("ערב קיץ חם").
מול עזה / וכך, בערב קיץ חם לפני שבוע, עלינו על הרכב ונסענו לעוטף עזה כדי להופיע לפני כ־5,000 אזרחים גיבורים שעדיין מטופטפים (לצערם ולצערנו) על ידי טילים. וכששרתי לקהל הנהדר הזה, לא יכולתי שלא להבחין מהבמה באורות עזה הקלושים והיה לי ברור שהעזתים אפילו לא חשבו לדרוש (כנהוג בעיר) שנסיים ב־11, בתואנה שהם רוצים לישון. אבל כיוון שהמלחמות בינינו לבינם לא נגמרות לעולם, קיווינו שחמאס לא יתפוס קריזה ויירה.
"ניסע לפי הווייז או לפי הזיכרונות מהמלחמה?" שאלתי את נועם שנסע איתי.
שיכון ותיק / מוקדם יותר, כשהגענו למקום ההופעה בפארק אשכול, הוא נראה כמו מחנה קיץ גדול עם במה באמצע, וזה מילא אותי געגועים למחנות הקיץ המרגשים של פעם, שבהם כלום לא היה מוכר והרגש היה משוחרר.
בדרך סיפרתי לנועם שלפני זמן מה כוניתי בעיתון בחיבה "הזמר הוותיק" והתוודיתי שזה בילבל אותי קצת, כי ידוע שוותיקים כבר לא יוצאים למחנות קיץ ורק מנסים להישאר, להישמר ולהיזכר.
"רוצה קפה?" שאלה אותי עוזרת ההפקה.
אבל אני רציתי בעיקר ארטיק, כמו אז במחנות הקיץ, כשארטיקים היו הפתעת היום האחרון.
רעל / כמה כיף היה ללכת מכות במחנה הקיץ הראשון שלי בקיבוץ תל־יצחק.
בתור עירוני ביישן בן 11 לחמתי בילד קיבוצניק שחצן על הזכות האנושית לשחות במסלול בבריכה, וחטפתי אגרוף בפרצוף, שיש לי ממנו עד היום צלקת משום מה ברגל (כי עפתי על כיסא נוח).
וכשבמסגרת משחקי ניווטים בשדות נקלענו לשדה מרוסס ברעל פרתיון, שלחו אותנו לבדיקות כמו שעושים לטייסי חלל. וכשנקבע שלא מתנו, רק הורעלנו, רווח לי.
במחנות הקיץ שמענו לראשונה סלוגנים, כמו "נגב את החלב מהשפתיים, יא תינוק", או "הבה נרים זה את זה על ספסל ונראה יחד את קפריסין", שהיה יותר מרמז למזמוז רציני.
אני זוכר עומס של מחשבות לפני ההירדמות בלילה בחדר עם עוד שלושה ילדים זרים, ושקט מקפיא דם כשהתקרבנו, תחת ירח כסוף, לנחש צפע.
ופליז אל תשמיעו עכשיו קולות של נחשים (פסססס) על שאני נזכר בדברים ישנים, שאולי כבר אבד עליהם הכלח. כי אני חותם עכשיו שגם על ביונסה וריהאנה יאבד הכלח, וגם על ההסכם עם איראן, כולל כל אלפי השטויות שאנשים כותבים ומדברים. סליחה על הרעל בדבריי. אלה שאריות מהרעל ההוא בקייטנה.
רוצה לשיר / בגיל 13 יצאנו למחנה קיץ צופי ביער חולדה. כיוון שהיה חם, עשינו פווו ריחני אחד לשני בפנים.
היה אז עולם פשוט, עם שתיים־שלוש דעות נחרצות, שמרניות ואפילו אמיתיות על פירוש התובנה הצופית "היה נכון למלא חובתך". מבחינתי, הייתה זו הפעם הראשונה שהבאתי גיטרה למחנה, אבל עדיין התביישתי לשיר לפני כולם.
לו היה אז פייסבוק, היינו אולי מתקשרים מהבית, אבל במחנות הקיץ גילינו את היופי שבקשרים אמיתיים, את הסכנה מאכילת אוכל רב־תכליתי שעמד בשמש ואת יכולתנו לנהל מו"מ על שבויים שנלקחו בא"ש לילה.
אין ספק שהיינו עשויים אז מחול ומסנדלים.
א"ש לילה/ החוויה הכי זכורה לי ממחנות הקיץ ההם קרתה כשנעצרנו באמצע א"ש לילה (אימוני שדה ליליים) להפסקת עשיית צרכים גדולים, ולא מצאנו במה לנגב.
"מה קורה? מה עושים?" צרחנו לעבר המדריך הנערץ אהוד, שענה: "אם אין ברירה, נגבו עם הסלעים" (כמו "אם אין ברירה, תילחמו כל החיים נגד הפלסטינים").
וכיוון שנשבענו להיות נכונים למלא כל פקודה (כולל את הדביליות שבהן) ניגבנו ושילמנו, אבוי, בדם בתחת.
הדגל / כשנצטווינו רחל ואני לשמור על הדגל הצופי במשמרת האחרונה של הלילה במחנה הג'מבורי (14), דווקא היא הייתה הפמיניסטית הצופית שהעזה לחבק אותי ראשונה.
"קררר לי", אמרה.
"היי, מה קורה? מה אנחנו עושים?" שאלתי במבוכה.
"שומרים על טמפרטורת הגוף ועל הדגל", אמרה וחיבקה אותי במותניים.
וכשכל הלילה התמסרנו לחיבוקים מרגשים, הדגל נגנב.
ערסים צפונים / אני אוהב משפט נהדר של המשורר רועי חסן, שבו שהוא מתאר בציניות את שוחרי הארץ השמאלנים: "אלה בחיים לא יעשו שלום, כי אם יהיה שלום כל הערסים יבואו".
ואני שואל: אז מה אם הערסים יבואו? וחוץ מזה, הם בטח באו כבר מזמן. והאם יש מישהו שחושב (לקראת מלאות 75 שנה להולדת ג'ון לנון) שהוא לא היה בין השאר גם ערס בריטי?
אז כשעזבנו את הצופים נהיינו בוודאות ערסים צפונים קטנים ועפנו על עצמנו בישיבות זחוחות על הברזלים בתל־אביב ובמכות עם הדרומים. ואפרופו מכנסי סקיני, אנחנו המצאנו אותם (קראו להם דון גריז) הרבה לפני שנתפרו באסיה על ידי עבדי המערב.
אמבוש / במחנה קיץ של הגדנ"ע (16) כבר שרתי לכולם ישר בפנים.
חוץ מזה, התאמנו כבר על המלחמות העתידיות שלנו. כלומר, על להכות את האויב במקלות קפ"פ, לזחול כפרעושי אדמה לתוך מנהרות של ארנבים, לעשות אמבושים (מארבים) ולהתאהב.
הבנו לצערנו שמלחמות ומוות הולכים ביחד, ובגיל 18 הפכו עלילות מחנות הקיץ המופלאות לעלילות משנה, לנוכח ההלוויות ההמוניות להרוגי המלחמה.
וכשאחד ממדריכינו הנערצים נהרג בתאונת אקרובטיקה של מטוסים בחצרים, או כשסוזי מתה מסרטן בקיץ, טפחה המציאות המרה על פנינו.
מחנה קיץ יווני / עברו שנים. וכשנסענו בשנות האלפיים היא ואני לטיול ביבשת היוונית הענייה (כבר אז היה להם ים חובות מהאולימפיאדה), חשנו כאילו אנחנו מטיילים בתוך מחנה קיץ גדול.
עלינו במנזרים של מטאורה היוונית, שנראו כמו חלליות שנחתו על ההרים, ליכלכנו את מושבי הרכב השכור עם שאריות סופלאקי והגענו עייפים לגלקסידי.
גלקסידי היה כפר דייגים קטן ליד קורינתוס, ונרדמנו בו צמודים ושיכורים כמו זורבה ובובולינה אחרי חיסול בקבוק אוזו.
"היי, מה קורה? מה אנחנו עושים?" לחשתי לעברה את השאלה ההיא, לאור הזוגיות שלנו שנקלעה לקשיים. והיא היססה וענתה, "חבק אותי חזק יותר, זה מה שעושים".
ככל שנסענו יותר לעומק היבשת, ככה יצאה לי אז המוזיקה היוונית מהאף, אבל הזוגיות תוקנה. מאחל ליוונים לתקן ככה את ה"קלקלה" שלהם.
לרחוץ עם דמעות / יותר כבר לא בא לי על מחנות קיץ באוהל עם שקי שינה ופרעושים ויתושים, כי כנראה אני באמת ותיק וכי "החיות האלה מציקות יותר מכדורים" (מתוך "המלך מתיא הראשון").
אבל לכבוד המכירה של חפצי מאיר אריאל, באה לי עוד שורה שלו בחינם: "כיצד פתאום אל תוך כל זה קפצנו אין לי מושג, לעזאזל אולי מפני שקיץ זהו קיץ ויש בו כוח משיכה".
מה שמשך אותי בעיקר במחנות הקיץ ההם היה לחיות ללא תכנון מוקדם, ומה שלמדתי שם זה שבחיים לא כדאי לנגב עם סלעים, עדיף לרחוץ עם דמעות.
והכי חשוב? שתמיד אחרי השאלה הגדולה: היי, מה קורה? מה עושים? תבוא תשובת המחץ.
רק צריך לחכות קצת. כמו בעניין איראן למשל ובעוד עניינים.
