למרות שזה עתה הודח, דודו איבגי משדרות מריע, "זכיתי!". לבמה הוא עלה עם טרנינג וכפכפים, ועכשיו הוא חולץ אותם, כדי להשוויץ בכפכפים החדשים שקיבל מבת זוגו, מזלי.
"גם אני זכיתי", מתרפקת עליו מזלי ימין שעלתה לבמה בשיא תפארתה – חולצה מנומרת, טייטס שחור מבריק, פן מתוקתק, נעליים עם עקבים של 18 ס"מ וציפורניים ארוכות להפליא, אבל עכשיו היא מנופפת בהן ומגלה: "קיצרתי. התעדנתי". היא עדיין בתחרות, מצפה להישאר בה ממש עד הסוף.
"דודו הוא כבר בן בית אצלי", לוחשת באוזני נעמי ימין, אמה של מזלי. "בשבילי הוא כבר בן, חתן".
"בעזרת השם!" קוטעת אותה מזלי ובני הזוג מתחילים לדקלם פה אחד: "בעזרת השם, בלי עין הרע, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, עלי שום, עלי גפן, חמסה, שום, בצל". דודו לא מתאפק ומוסיף: "שום, בצל ובורקס גבינה".
"מה בורקס גבינה?" מזלי מעקמת את האף, "מאיפה הבאת אותו?"
"אמא שלך הביאה, במו ידיה היא אפתה וחתכה", דודו מצביע על השולחן והצחוקים כמעט מעיפים את התקרה. כפר־סבא, שכונת יוספטל, קומה חמישית, 48 מ"ר – זו הממלכה של נעמי ימין, עובדת עירייה, שלפני שמונה שנים התגרשה מבעלה יוסי ("גם הוא עיראקי וגם הוא עובד עירייה") ונפרדה מדירה בת חמישה חדרים לטובת קן קטן. "נכון, הוא פצפון, אבל הוא שלנו", היא מחייכת.
"לא שלנו", מעירה לה בתה. "את לימדת אותי להגיד שהבית הוא של הקדוש ברוך הוא ושל האורחים".
בדירה יש חדר שינה אחד, של האם, ומול המטבחון ניצבים שולחן וספה המהווים את הסלון, שנחצה לשניים על ידי ארון. מאחוריו מסתתרת האימפריה של מזלי שכוללת מיטה עם שמיכה מנומרת, מערכת קריוקי, תמונות על הקיר ולבבות "(לאבלאבים", כהגדרתה) אדומים שמודבקים על הרצפה.
"אני אעבור לחדר הקטן הזה, ומזלי ודודו יעברו לחדר השינה שלי כשיחליטו להתחתן", מגלה האם. "בעזרת השם".
כמו על פי פקודה פוצחים שניהם בטקסט הקבוע: "בעזרת השם, בלי עין הרע, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, עלי שום, עלי גפן, חמסה, שום, בצל". אלא שהפעם דודו לא מתאפק ומוסיף: "שום, בצל ובורקס תפוחי אדמה". הקירות שוב רועדים מרוב צחוקים. קשה להאמין שהם הכירו רק לפני ארבעה חודשים, ביום האודישן, ושעד אז הם סבלו מביטחון עצמי נמוך שחסם את הקריירה שלהם והשפיע גם על קשריהם עם המין השני.
מזלי (דקה ל־25) ידעה מאז ומתמיד שתהיה זמרת. "אמא מספרת שכבר בגיל שלושה חודשים ישבתי בערסל, מול הטלוויזיה, ראיתי קלטות של פסטיבלים ופסטיגלים וזה היה הזמן היחיד שבו הייתי בשקט", היא מתארת. "לאבא הייתה אז באסטה של קלטות והוא הביא הביתה הרבה. אחר כך זכינו במקום השלישי ב'פספוסים', בסרט על הסבתא שמדליקה נרות שלא נכבים, וקיבלנו וידיאו וכורסת טלוויזיה. סבתא מצד אבא, שצולמה בסרט, הפכה לכוכבת של המשפחה, אבל אני, כבר בגן חובה, לקחתי מאמא את הבקבוק של הדיאודורנט, החזקתי אותו מול הפה כמו מיקרופון וככה שרתי מול המראה עם תוספת של ריקודי בטן. ברור שרציתי ללמוד פיתוח קול, אבל זה לא הסתדר מבחינה כלכלית".
ביסודי היא החלה להתעבות. "הילדים ירדו עליי הרבה, קראו לי 'שמנה' ועוד מילים שלא נעים לי לפרט, אבל הייתי חסונה, מה שהם אמרו נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. לא היה לי מספיק כוח רצון בשביל דיאטה. רק בשנה האחרונה נרשמתי לקבוצת הרזיה של חלי ממן ועשיתי את הירידה הכי גדולה בחיים שלי – 15 ק"ג, אבל מרוב מתח ולחץ אני בורחת למתוקים. תראי", היא מצביעה על קערות השוקולד, "אני עשיתי. ימבה עבודה. אני קונה שוקולד וממיסה ומקציפה ומכניסה לתבנית ומוציאה מהמקפיא. ככה מארחים".
בתיכון אורט היא למדה במגמת ספרות, "בגלל שאני אוהבת לעשות תסרוקות, עברתי לעיצוב גרפי בגלל שאני אוהבת גם לצייר. בגיל 16 הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את השם שלי ממזל למזלי. הרגיז אותי שכולם קוראים לי מאאאאאזל, וכשהתחלתי להתחזק רציתי להוסיף לשמי את האות יו"ד שמסמלת את זה שיושב במרומים".
"לא האמנתי שאני סוף־סוף מצליחה"
ללהקה צבאית היא לא התקבלה. "לא יודעת למה", היא מודה. "אולי ראו כמה אני גדולה וחשבו שלא ייצא ממני שום דבר. כבר התרגלתי לזה. גם כשיצאתי למועדונים ורציתי לעלות לקריוקי הסתכלו עליי בעין עקומה עד שפתחתי את הפה. הציבו אותי במוקד שירותי חינוך, בתפקיד נציגת שירות, וזה היה קרוב למקום שבו הלהקות הצבאיות עשו חזרות וראיתי אותן כמעט כל יום. אחרי השחרור הלכתי ל'אייל גולן קורא לך' וקיבלתי סירוב, וב'כוכב נולד' נפלתי אחרי שלב אחד. חזרתי הביתה בוכה בגלל שבתוך תוכי ידעתי שאני זמרת טובה. חצי שנה ישבתי בבית, בטן־גב, עד שהתחלתי לעבוד בתור סייעת בגן של החינוך המיוחד. כשאני רואה ילדים אני נמסה, וכשילד מיוחד מתקדם ופתאום עושה תנועה חדשה זה אושר גדול".
ל"אקס פקטור" (רביעי ושבת ברשת, ערוץ 2) היא הלכה עם הוריה, שרה את "אל תלך" של נסרין, קיבלה ארבעה "כן" ופרצה בבכי. "לא האמנתי שכולם אוהבים אותי, לא האמנתי שאני סוף־סוף מצליחה. ירדתי מהבמה וישר נפלתי לידיים של דודו, שבדיוק עלה. ראיתי אותו עם החברים שלו כשחיכיתי לאודישן, מהרגע הראשון דיברנו כאילו שאנחנו מכרים ותיקים מהשכונה. וככה זה התחיל", היא מדביקה לו נשיקה.
דודו איבגי (דקה ל־26), יליד שדרות, הוא השני מארבעת בניהם של אודט, עקרת בית, ואלי, בעל מספרה' "שמספר אך ורק גברים מאז שחזר בתשובה". לדבריו, איש לא העלה בדעתו ש"זה הפירחח יהפוך לזמר בגלל שהיה לי קול נמוך-נמוך, ממש מכוער. גם לא אהבתי לשיר, העדפתי לשחק. אני מחקה את סבתא שלי במימונה, עם כפתן מנומר והליכון, כשבאמצע הקולולו יש צבע אדום והיא צועקת 'אולה אולה'. אומרים לה לקום לממ"ד, אבל עד שהיא קמה שומעים את הבום וסבתא אומרת 'נפל'. אז אני אומר לה 'תודה, יונית לוי' וכולם נשפכים על הרצפה".
איך זה לגדול בין אזעקות?
"יש רגעים של דיכאון, אני לא אומר שלא", הוא מרצין, "אבל מתרגלים. נכנסים לממ"ד, מחכים לבום, יוצאים, עושים סבב טלפוני לבדוק שכולם בסדר וממשיכים כרגיל. פעם נפלו לנו רסיסים מאחורי הבית. מפחיד. אני חולה על העיר הזאת למרות שבערב אין בה כלום. הכי כיף זה להתעורר בשישי בבוקר לצלילי מוזיקה מזרחית כשבבית יש ריחות של טיגון דגים".
הוא למד בישיבה תיכונית ("בגלל שהלכתי הרבה מכות ביסודי, גם שם הפרעתי וקיללתי, אבל עשיתי למורים פרצוף חמוד וסלחו לי"), ולא נחשף למוזיקה "בגלל שאבא שלי אמר 'כבלים זה כלבים' ולא הסכים להתחבר. את אהובה עוזרי וזוהר ארגוב שמעתי בשכונה". מהצבא הוא שוחרר, "אבל לא בגלל שאני משתמט או משהו כזה", הוא מדגיש. "כשהייתי בן חמש חטפתי סוכרת נעורים. התחלתי לרזות, הפכתי לעור ועצמות והדוקטורית אמרה שחסר לי ויטמינים. כמה שבועות ההורים הלעיטו אותי בוויטמינים והמצב רק החמיר. גם ראו שכל שתי דקות אני משתין".
"תגיד מילה יפה", מזלי מתערבת.
"מטיל מימיי", דודו מגחך. "זה מספיק יפה? אמא לקחה אותי לסבתא שתוריד ממני את העין הרעה, וסבתא אמרה, 'קחו את הילד לבית חולים, יש לו משהו רציני'. בבדיקת דם היה לי סוכר בשמיים וישר העבירו אותי לטיפול נמרץ ולימדו אותי להזריק אינסולין. דילגתי על שלב הכדורים, זה למתחילים, הייתי כבר חצי מת. נתנו לי עוד שם, רפאל. בבת אחת הפסקתי לאכול סוכר ותביני, אני הייתי ילד שנכנס למכולת של פרוספר ומחביא 'פסק זמן' בתחתונים. קראו לי לבקו"ם עם כל המוגבלים ואמרו, 'בתור סוכרתי אתה יכול לשרת קרוב לבית או להשתחרר', אז העדפתי להשתחרר ולהשקיע במה שאני אוהב. משחק. התקבלתי ל'בית צבי', בשנה הראשונה נסעתי על קו שדרות־רמת־גן, ובשנה השנייה הוריי שכרו לי דירה. שם גם למדתי פיתוח קול, אבל הכי נמשכתי להצחקות. כשניסו לרדת עליי וקראו לי 'שדרות' הרסתי אותם בחיקויים של איך הדודים המרוקאים שלי משחקים קלפים".
טענו נגדך שעלית לאודישן בתור דודו משדרות ולא סיפרת שאתה בוגר לימודי משחק.
"לא הסתרתי. באתי לאודישן בתור זמר, לא בתור שחקן. חוץ מזה, אפשר לחשוב איזו קריירת משחק עשיתי. אחרי שלוש שנות לימודים חזרתי לשדרות, נכנסתי למיטה ולא הלכתי לאף אודישן בגלל שלא האמנתי בעצמי. המשפחה שלי צעקה עליי ,'תקום על החיים שלך, תעשה משהו', והמשכתי לישון עד שתיים. בשלוש בצהריים אמא פינקה אותי בארוחת בוקר. יצאתי להסתובב, חברים, כיף ובחזרה למיטה. לפעמים עבדתי אצל פרוספר מהמכולת שמול הבית של סבתא שלי. היא חלתה בסוכרת אחרי שאני אובחנתי וישנתי אצלה הרבה כדי לעזור לה להזריק. אצל פרוספר התחלתי לחתוך בשר ולפזר עליו פירורי לחם, אבל אני לא עובד כל יום. זה מעייף".
במבט לאחור הוא מתחרט על הבטלה הארוכה. "ברור שזה היה בזבוז זמן, אבל אם הייתי הולך להצגות ילדים לא הייתי מגיע ל'אקס פקטור' ולא הייתי פוגש את מזלי. אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא אמר לי, 'חכה־חכה, בסוף יבוא לך משהו טוב', ועובדה, הוא בא. זאת אומרת, היא.
"נסעתי לאודישן עם שישה חברים שאף פעם לא שמעו אותי שר. בחרתי ב'שיר משמר' של חוה אלברשטיין שהכרתי מטקסי יום הזיכרון. התחלתי אותו בתור דוד ד'אור, סיימתי אותו בתור ביונסה וכולם קפצו עליי, 'איפה היית כל השנים?' עכשיו הרבה אומרים לי שבזכות הביצוע שלי הם התחילו לשמוע את חוה אלברשטיין. כבוד".
בהמתנה לאודישן דודו וחבריו קלטו את מזלי. "התחלנו איתה בצחוק", הוא משחזר, "קראנו לה שונטל בגלל המראה הפרחי שלה. חשבנו שהיא ערסית־לייט, כמונו. אבל פתאום אמא שלה ניגשה אליי ואמרה, 'אם יש לך אודישנים בתל־אביב אתה מוזמן לישון אצלנו' וקלטתי שהיא ילדה טובה. נתתי את מספר הטלפון שלי לאמא של מזלי ולמחרת מזלי התחילה לשלוח לי הודעות של מה העניינים ומה נשמע".
"שמרתי אותו בטלפון שלי בתור 'דודו הנסיך אקס פקטור' וככה הוא נשאר", היא מתגאה. "בהתחלה חשבתי שאני צריכה לקבל ממנו ביטחון ושהוא צריך לקבל ביטחון ממני, אז זרמנו. אבל במחנה האימונים כולם כבר ראו שאנחנו מאוהבים".
"התחלתי לנסוע ברכבת, משדרות לכפר־סבא, באתי אליה הביתה והתאהבתי במזלי ובפינוקים שלה", דודו מסכם. "כשסגרנו חודש ביחד קניתי לה דובי, בושם וצמיד והיא קנתה לי מגבת ותחתונים. כבר לקחתי אותה לשדרות וההורים שלי התלהבו ממנה. אף פעם לא הייתה לי חברה, רק ידידות. סבתא שלי קראה לה 'מז'יאנה', שזה 'בחורה טובה', אבל עכשיו אני מבקש ממנה להתלבש קצת יותר צנוע".
"אני משתדלת", היא מבטיחה. "בגלל דודו קיצרתי את הציפורניים והורדתי את העגילים, אבל על המנומר אני לא מסוגלת לוותר", היא מסבירה. "זה אובססיה".
"מזלי־מוזלי", דודו מחבק אותה, "אני אוהב שאת נמרה, אבל הכל במידה". ¥
