'מחכים לגודו' הוא מהחשובים במחזות שנכתבו במאה ה־20. קלאסיקה מודרנית, שמשויכת לסגנון המכונה "תיאטרון האבסורד". בהתאם לאופיו של אותו סגנון, גם המחזה המפורסם מאוד של בקט מתרחש במקום ובזמן לא מובחנים. זה איפשר למעבדיו הרבים לאורך השנים להלביש אותו על מציאויות פוליטיות וחברתיות שונות (דוגמה בולטת במיוחד: ההפקה הערבית־יהודית של אילן רונן בתיאטרון חיפה בשנות ה־80). בהפקה שעולה בימים אלה בתיאטרון היידישפיל פונה יהושע סובול, המתרגם והבמאי, לכיוון שונה. דרך שילוב בין שלוש שפות - יידיש, צרפתית וספרדית - הוא מבקש להחזיר את היצירה למקום ולזמן שנולדה בהם: דרום צרפת הכבושה בידי הנאצים בראשית 1943.
העיבוד של סובול מתבסס על מחקר של צמד חוקרים צרפתים, שהגיעו למסקנה שההשראה למחזה הייתה מפגש של בקט עם פליטים יהודים שנסו מהנאצים וניסו להגיע לגבול הספרדי. בטיוטות המוקדמות שנמצאו בארכיונים אסטרגון (גוגו), אחד משני הגיבורים, נקרא לוי, והחוקרים מצאו רמזים לכך שחברו, ולדימיר (דידי), גדל ברובע יהודי בפריז. עוד עולה מהמחקר שגודו המסתורי אינו דמות אלגורית סתומה, אלא דמות קונקרטית, שמבוססת על איכר ספרדי שהיה מבריח פליטים לארצו, וכן שהדמויות של פוצו ולאקי מאופיינות כצרפתים משתפי פעולה עם הנאצים.
את כל התובנות האלה מכניס סובול בהצגה, והתוצאה מרעננת. הטקסט המוכר של בקט מקבל ניגון חי ודינמי ביידיש, ודידי וגוגו, בביצועם הצבעוני של דורי אנגל ויובל רפפורט, מצטיירים כצמד קומיקאים יהודים מרירים ואבודים. יחד הם יוצרים הרמוניה חזקה ומצחיקה בנוסח דז'יגאן ושומאכר. גם הקטעים שמבוצעים בצרפתית, בשליטתו הדומיננטית של עמנואל חנון הכריזמטי המגלם את פוצו, מקבלים נפח חדש, ויעקב בודו הופך את נאום הנונסנס המפורסם של לאקי למופע סטנד־אפ מושלם בבליל שפות. משלים את התמונה יונתן שוורץ, המגלם בחן את הנער הספרדי המגיע בכל ערב כדי להודיע שגודו לא יגיע. הדיאלוגים בינו ובין אנגל הם מהקטעים היותר מצחיקים על הבמה. הודות לכל אלה מתקבלת הצגה כואבת אך גם משעשעת, שזורקת אור חדש על יצירה ידועה, ואף מעוררת מחשבה מעניינת: האם תיאטרון האבסורד האוונגרדי הוא לא יותר מאשר הרחבה של תיאטרון היידיש העממי?
