דבר הראשון שבו הבחנתי כשצעדתי עם שאהאב שאהמיפאר לעבר בית הכנסת בבוקר שבת היה הכיפה שעל ראשו. כיפה שחורה, סרוגה בגודל בינוני, שהייתה מונחת על פדחתו כשהלכנו לאיטנו ברחובות הסואנים של טהרן. ואז הבחנתי שאף אחד לא נועץ בה מבטים.
מאוחר יותר, כשהרבי האריך בדרשה על פרשת השבוע, עזבתי את המקום. שאהמיפאר מיהר לצאת אחריי וללוות אותי לאורך גוש בניינים אחד, לפני שחזר לבית הכנסת. הפעם, בנוסף לכיפה, הוא היה עטוף בטלית ארוכה. וגם זה לא עורר עניין כלשהו.
שבת הוא יום עבודה בבירה האיראנית, ונשים בשאדור וגברים בחליפות עסקים חלפו על פנינו בלי להעיף בנו מבט נוסף. יותר מזה, בלילה שעבר, כשכמה מאות מאמינים נאספו לתפילת יום שישי בבית הכנסת "יוסף עבאד" בצפון טהרן, שמתי לב שדלת הכניסה פתוחה לרווחה, כשאנשים זרמו דרכה אל הרחוב, ועמדו בחבורות כשהם משוחחים ביניהם על המדרכה. שום איש ביטחון לא נראה בסביבה.
"בהשואה לאירופה, בתי הכנסת כאן הם מהמקומות הבטוחים ביותר", התגאה ד"ר סיאמאק מורה צדק, נציג הקהילה היהודית בפרלמנט האיראני. "יש אחוז גבוה של אנשים בקהילה ששומרים על עיקרי ההלכה, ואחוז קטן מאוד של מתבוללים", הוסיף בטון גאה לא פחות. הנישואים המעורבים בקרב יהודי איראן עומד על פחות מאחוז אחד.
מובן שכיום חיים באיראן הרבה פחות יהודים משחיו בה לפני המהפכה של 1979. לדברי הומאיון סמיה נג'פבאדי, מי שמכהן כיום כיו"ר ועד יהודי טהרן, הגוף המרכזי של יהדות איראן, מספר היהודים כיום עומד על תשעת אלפים. הוא מצטט נתונים של מפקד התושבים של ממשלת איראן, שם מתבקשים האיראנים לציין את דתם. מנהיגים יהודים אחרים עומדים על כך שמדובר ב־18 עד 20 אלף איש. בכל מקרה, זאת ירידה חדה מ־80 עד 100 אלף יהודים שחיו באיראן לפני 1979.
העשירים ברחו לאמריקה
רבים מהיהודים עזבו בחודשים הראשונים שאחרי נפילת השאה. אחר כך נסגרו השערים. ב־1998 הוצא להורג חבר בקהילה היהודית, רוהולה קדחודה־זאדה, שלפי כתב האישום סייע בהגירה בלתי חוקית של יהודים מחוץ לגבולות איראן. אלא שזמן קצר אחר כך הוסרו המגבלות על הגירת היהודים, כך שאלה שחיים כיום באיראן עושים זאת מתוך בחירה. אפילו הצעות ישראליות לתמיכה כספית סביב עשרת אלפים דולר לאדם לא הצליחו לשכנע את אלה שחיים כאן לעזוב.
לדברי מורה צדק, אלה שבחרו להישאר משתייכים למעמד הבינוני — בעלי חנויות, בעלי עסקים קטנים ואנשי מקצוע. "לעשירים היה די כסף לבנות את עצמם מחדש באמריקה", הוא אומר. "העניים, שלא היה להם מה להפסיד, עברו לישראל".
אלה שבחרו להישאר — למרות שמנהיגי איראן שופעים עוינות כלפי הציונות ומדינת ישראל — חיים תחת מטרייה של הגנה ממשלתית. ואפשר בהחלט לנהל באיראן חיים יהודיים עשירים. בטהרן עצמה קיימים 13 בתי כנסת פעילים, חמישה בתי ספר יהודיים, שני גני ילדים ובית חולים יהודי ובו כמאה מיטות, שמורה צדק משמש כמנהל שלו. גם בערים אחרות, ביניהן שיראז, איספהן וקרמאנשאה, יש קהילות יהודיות פעילות שמנהלות מוסדות עצמאיים. אבל החיים כאזרחים מדרגה שנייה תחת ההגנה של משטר מוסלמי שיעי מסובכים ביותר. "אין דיכוי, אבל יש הגבלות", אומר נג'פבאדי.
מה שפועל לטובת היהודים הוא הנוכחות הקבועה שלהם בחברה האיראנית, שבה הם מעולם לא בודדו בגטאות, ושבה הם נתפסים — וגם רואים את עצמם — קודם כל כאיראנים. היהודים שזורים עמוק בתוך 2,700 שנות היסטוריה איראנית, מה שמאפשר לממשל להפריד לחלוטין בין הציונות — שנתפסת כגורם חיצוני מושמץ — לבין אזרחי איראן היהודים.
אבל המשמעות המרומזת היא שיהודי איראן צריכים להיזהר שלא להיתפס כמי שמגלים עניין או מעורבות בישראל, אף שסוד גלוי הוא שלרבים מהם יש משפחות בארץ, ושרבים אף ביקרו בה בעצמם כשהם מגיעים דרך מדינה שלישית.
ביטחונם של היהודים נשמר על ידי "פאתווה" (פסק הלכה) שקבע האייתוללה חומייני, זמן קצר אחרי עלייתו לשלטון, שבה הכריז על יהודי איראן כעל מיעוט מוגן. אבל מה ששומר על ביטחונם של היהודים יותר מכל הוא הנכונות של חברי הקהילה להילחם על זכותם למקום בטוח במדינה. מנהיגי הקהילה עושים זאת תוך שהם נמנעים מכל קריאת תיגר כנגד הלגיטימיות הבסיסית של הממשל באיראן. אבל זאת בהחלט איננה הנהגה רגועה ושלווה.
כשהנשיא לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד, הטיל ספק באמת ההיסטורית שמאחורי השואה, היהודים ואחרים ברחבי העולם גינו והוקיעו את ההצהרות שלו. כך עשה גם הארון ישעיה, שעמד אז בראש ועד הקהילה היהודית בטהרן.
"איך אפשר להתעלם מכל העדויות להרג ולגירוש של יהודים באירופה במלחמת העולם השנייה?" הוא שאל במכתב רשמי ששלח לאחמדינג'אד. ישעיה גינה את ההתייחסות של אחמדינג'אד לשואה כאל "מיתוס", ותיאר אותה כ"פצע מוגלתי בהיסטוריה של העולם המערבי".
ב־2012, כשסגנו של אחמדינג'אד, מוחמד רזה ראהימי, הופיע בפני הוועדה למלחמה בסמים של האו"ם — הוא טען שהציונות שולטת על כל שוק סחר הסמים בעולם. הקהילה כולה התגייסה לגנות את דבריו. במהלך כהונתו של אחמדינג'אד, "היו המון עלבונות וגינויים שהוטחו כלפי הדת שלנו", אומר נג'פבאדי, "אבל אנחנו לא נשארנו חייבים".
הקהילה אינה חוששת להביע את דעתה על האפליה שמוצאת את ביטוייה בחיי היומיום, אבל כל זה בלי להביע פקפוק בלגיטימיות של המשטר או של החוקים האיסלאמיים. כך, למשל, בין הנושאים שבהם עדיין קיימת אפליה, מזכירים בקהילה את העובדה כי בראש בתי הספר היהודיים באיראן עומדים מוסלמים. "יש לנו חמישה בתי ספר", אומר נג'פבאדי, "והמנהלים בכל אחד מהם הם מוסלמים. אין כאן שום טינה, ויש שיתוף פעולה טוב מאוד איתם, אבל יש בזה משהו מן העלבון".
בתפריט: פיצה כשרה
הנהגת הקהילה חייבת לנהוג בזהירות יתר בכל הנוגע לישראל. אבל זה סוד גלוי שלרבים מבני הקהילה יש קרובי משפחה בישראל, ושחלק ניכר מהם ביקרו בעצמם בישראל. צעיר משיראז סיפר לי כמה היה נרגש כשביקר בישראל לפני שלוש שנים.
"הרבה אנשים נוסעים לישראל", אומר נג'פבאדי. "אבל מאז המלחמה בעזה בקיץ שעבר, הממשלה הקשיחה את העמדות. כמה מאלה שביקרו בישראל הוזמנו לחקירה, ספגו קנסות ואפילו מצאו עצמם בכלא. שניים מחברי הקהילה נשפטו ל־91 יום מאסר, אף שמאוחר יותר הומתק עונשם ל־20 יום. הביקורים בישראל פחתו עכשיו מאוד בגלל כל הבעיות האלה".
גם מורה צדק הביע דאגה לישראל, בדרכו. והדרך שלו לבטא זאת הייתה באמצעות מתיחת ביקורת על מדיניות ישראל, בטענה שהיא מזיקה לאינטרסים של ישראל עצמה. כשהוא מדבר על ישראל המתנגדת לבשאר אסד, שנהנה מתמיכת איראן, אומר מורה צדק ש"האויב העיקרי של ישראל כיום הוא דאעש".
ולמרות הכל, אותם איראנים שבוחרים להישאר מוצאים עצמם חופשיים לנהל חיי דת וקהילה יהודיים פעילים ביותר. באחד הלילות האחרונים שלי באיראן הוזמנתי לפגוש את ראשי הקהילה בשיראז במתחם גדול תחת כיפת השמיים המשמש כמרכז הקהילתי. המתחם, שגודלו כגודל מגרש כדורגל, מוקף בחומה גבוהה המבטיחה פרטיות של כל מי שמגיע למקום. השולחנות שפוזרו במקום היו מלאים כל טוב, וב־11 בלילה ישבו שם משפחות יהודיות, כ־50 או 60 איש, כולל ילדים, ואכלו ארוחת ערב.
כשאמרתי שאני צמחוני, דאגו לי זקני הקהילה לפיצה עם גבינה שהגיעה מפיצרייה כשרה שפועלת במקום. יש גם קצבייה כשרה לטובת אוכלי הבשר, וכולם קונים מצות ממפעל המצות שפועל במתחם במהלך הפסח. במקום פועל גם בית אבות יהודי, שבו תשעה או עשרה חוסים.
"אנחנו מדינה של פרדוקסים", אמר מורה צדק, ומיהר לציין עוד כמה ניצחונות של הקהילה, כמו למשל אישור לסגור את בתי הספר היהודיים בשבת, במקום ביום שישי — יום המנוחה על פי האיסלאם. "לפעמים אנחנו עושים משהו וזה מצליח", הוא אומר. "אנחנו מאמינים שאת הבעיות האלה אפשר לפתור כבעיות פנימיות. אם זה בא מבחוץ זה הופך הכל להרבה יותר מסובך". •
הגרסה המלאה של הכתבה מופיעה באנגלית באתר forward.com
