הבעיה של 'אוורסט' - ליתר דיוק אחת מהבעיות הרבות שלו - מצריכה הקדמה היסטורית: הרבה לפני ששימשה כבמאית החביבה על היטלר ומייסדת תעשיית סרטי התעמולה הנאציים, לני ריפנשטאהל הייתה כוכבת קולנוע זוהרת. היא התמחתה בז'אנר מקומי ופופולרי במיוחד בשעתו: "סרטי הרים". ריפנשטאהל הארית והספורטיבית נצפתה מטפסת על הרי האלפים, מכניעה את הטבע האכזר ושורדת מפולות שלגים וכבשה את ליבם של בכירי המשטר הנאצי. 'אוורסט' הוא פלאשבק עצוב לז'אנר הדי משוקץ הזה, שאיכשהו התגלגל לתחילת המאה ה־21. אין בכך לומר חלילה שיוצריו קשורים איכשהו לנאציזם, אולם ההומאז' הלא־מודע שלהם מעורר לכל אורכו אי־נעימות ורתיעה.
כאמור, זה לא הפגם היחיד ב'אוורסט'. הסיפור הפשוט שבמרכזו - אדם מנסה לאלף את הטבע ומגלה שזה קצת יותר מסובך מאשר אצל ריפנשטאהל - מבוסס על סיפור אמיתי, איך לא. מדובר במשלחת מטפסי הרים שנתקעה ב־1996 על ההר הגבוה בעולם בשיאה של סופת שלגים אימתנית. כל הגיבורים מערביים ולבנים, כמובן. כמעט כולם גברים שמדברים בפאתוס מזעזע. קירה נייטלי, למשל, מתבזה בתפקיד שברובו היא מייבבת בחדר השינה בעודה משוחחת עם בעלה הגיבור (ג'ייסון קלארק בתפקיד בלתי נסבל) שנמצא על הפסגה. גם אמילי ווטסון ורובין רייט מעבירות את הזמן בעיקר בשיחות טלפון חנוקות עם הזכרים האמיצים. רק אישה אחת, יפנית, עולה על ההר עם הגברים החסונים. איש לא מדבר איתה או מתעניין בה מעבר לידיעת שמה. בקרב הגברים, ג'ייק ג'ילנהול מהווה נקודת אור בודדה בתור מדריך מגניב, אולם התפקיד שלו קטן מדי.
במה שהיה אמור להיות כרטיס הכניסה שלו לטופ של הוליווד, הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמאקור מתעניין פחות ברגשות ובאנשים ויותר בהצגת אסונות פוטוגניים. לפרקים, 'אוורסט' הוא אכן סרט אסונות אפקטיבי. עם זאת, הוא גם שמרני, מלא בפוזה וכל כך חסר הומור, עד שנדמה כי יוצריו נתקעו בעצמם על הר של פומפוזיות וסירבו לרדת ממנו.
