באותם ימים צבאיים עשינו קו ובניתי סוכה מאולתרת במחסום ליד יתיר. לא הייתי כזה צדיק והייתה גם סוכה מסודרת בבסיס, אבל הואיל וכל משמרת ארכה שמונה שעות, העברתי כך את הזמן. הסוכה הייתה עשויה מענפים שהנחתי על בטונדה שנועדה להגן עלינו. היא הייתה קטנת מידות, כ־50 סמ"ר. החבר שהחליף אותי בשמירה אמר לי שרצה לאכול בה, אבל לא היה לו מקום. הוא הניח את החמגשית בחוץ וישב בתוכה, והוא לא בטוח אם בלע את האוכל מתחת לסכך. כמה עלובה הייתה הסוכה שבניתי לעומת הסוכה שהייתה לנו בבית, סוכה רחבת ידיים וחזקה, שאליה היינו מוציאים את תכולת הבית, כולל שולחן הסלון והמיטות. אבי אף היה מושך את קו הטלפון בחוט ארוך ויושב עם גמרא פתוחה ליד השולחן, תוך שהוא מקיים שיחות טלפון עם חבריו, וכולו מלא באיזו שמחה פנימית ומלאת חיים שכמעט איני יודע להסביר.
צילצלתי לרב מישיבת ההסדר שבה למדתי כדי לשאול אם הסוכה שבניתי כשרה. הוא הסביר לי שבמהלך שמירה אני יכול לאכול גם בלי סוכה, אבל רציתי בכל זאת לדעת מהו פסק הדין של סוכתי. הרב הזכיר לי שבמסכת סוכה יש מחלוקת: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. מדובר על אדם שיושב בסוכה, אבל השולחן נמצא מחוץ לסוכה. בית שמאי סבורים שהוא לא קיים מצוות סוכה. לדעתם, השולחן חייב גם הוא להיות בפנים. בית הלל חושבים שהוא קיים את המצווה.
כמה אהבתי את בית הלל. תמיד היו בעד האדם. תמיד ידעו להתפשר. לא לרדת לקטנות. הרי כל כוונתי הייתה לטובה, ואיך בכלל ניתן לפסול סוכה קטנה של חייל עברי אי שם בדרום הר חברון?
אחת המחלוקות הבסיסיות ביותר בין בית שמאי לבית הלל (וגם המשונות קצת) היא על פי מי צריכה להיות ההלכה: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים – 'הלכה כמותנו', והללו אומרים: 'הלכה כמותנו'". זו מחלוקת משונה, כי אין לה תוכן, אלא היא עוסקת בשאלה כללית. אבל זוהי שאלת השאלות – מי צודק. יש גם משהו יוצא דופן בתיאור משך הזמן של המחלוקת: זה לא היה סתם דיון בבית המדרש וזו גם לא הייתה מחלוקת שנמשכה כמה ימי דיונים. הנושא מאוד נרחב. הרי מה שעולה מתיאור הדברים זה שבמשך שלוש שנים הייתה אווירה מאוד מורכבת, אולי כאוטית, בבית המדרש. במשך שלוש שנים היה ויכוח עמוק סביב הדרך שבה צריך לנהוג. ומה נפסק לאחר שלוש שנים? "יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם והלכה כבית הלל".
אלו ואלו דברי אלוהים חיים. לא פחות. גם דרכם של בית שמאי וגם דרכם של בית הלל. שתי הדרכים הן אמיתיות. נכונות. צודקות. ובכל זאת, ההלכה היא כבית הלל. יש כאן אמירה מאוד חשובה ומורכבת: ראשית, זו אמירה פלורליסטית. שתי דרכים מנוגדות יכולות בהחלט להיות נכונות. שתי השקפות, שנראה כאילו הן סותרות, שתי קבוצות שיש ביניהן פערים כה גדולים בתפיסת העולם – יכולות בהחלט לעמוד יחד, זו לצד זו. מה שנראה כאן, בארץ, סתירה מוחלטת יכול לדור בהרמוניה בעולם רוחני ומופשט יותר. ולא כאיזו פשרה, לא כברירת מחדל. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. ועדיין, הלכה כבית הלל. אבל לא בגלל שבית שמאי טועים. אלא כי בית הלל יותר צודקים. וכי בסוף צריך להכריע.
"וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן", שואלים בגמרא, "מפני מה נקבעה הלכה כבית הלל?" ומשיבים: "מפני שנוחים ועלובים היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
שלוש סיבות מובאות בטקסט המסקרן הזה. הראשונה: מפני שנוחים ועלובים היו, כלומר צנועים ובעלי ענווה. בית הלל לא עפו על עצמם, לא היו קשים עם מי שחשב אחרת מהם. הסיבה השנייה: הם היו שונים את דבריהם ואת דברי בית שמאי. כלומר היו לומדים אותם. בית הלל חשבו אחרת מבית שמאי, פסקו אחרת מהם בשורה ארוכה של נושאים. אבל בבית המדרש שלהם למדו גם את דברי בני הפלוגתא שלהם. גם לכך נתנו מקום. אבל לא רק למדו, וזו הסיבה השלישית שהלכה כמותם – הם גם היו מקדימים את דברי בית שמאי לדברי בית הלל. הם נתנו לכך מקום. מקום אמיתי. הם הבינו לעומק שחרף העמדות השונות, גם בדברי אלה שחושבים אחרת מהם יש טעם, יש עניין ויש עומק. כמה אנחנו מפסידים כאשר בלהט העימות הפנימי שיש בינינו, בחברה הישראלית, אנו מבטלים את כל מה שאומר מי שאינו נמנה עם המחנה שלנו (כמה מצער לראות כיצד לעיתים השמאל ויתר על האתוס של אהבת הארץ והימין ויתר על האתוס של זכויות האדם; השמאל ויתר על המלחמה בטרור והימין על מתווה הגז; כמה יכול ללמוד הימין מהשמאל, ולהפך).
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". שנתיים וחצי. זה אמנם לא שלוש שנים כמו המחלוקת הקודמת, אבל חתיכת תקופה. ואיזו מחלוקת. כמה אומץ יש בשאלה הזו. שימו לב למילה "נוח". לא שואלים אם טוב לאדם שנברא, האם נכון שנברא? השאלה היא אם זה נוח. ובמקרה הזה, לא הייתה הכרעה ברורה, אז מנו וגמרו והגיעו לנוסח פשרה: היה נוח יותר לא להיברא בכלל, אבל אם כבר נבראת, עשה מעשים טובים.
אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל.
חג שמח.
daum30@gmail.com
