יש מתחסדים וצדקנים שמקפידים על ציון העובדה שהראיון איתם צולם ביום חול. כיוון שגם לי מותר להתחסד לפעמים, כתבתי מעל לטור הזה שהוא נכתב ביום כיפור. כלומר, עם שחר כבר קיימתי מצוות רכיבה על אופניים, ואחריה, במקום לראות סרטים, התיישבתי לכתוב. דומני שזה עיסוק נאה ומשמעותי למי שהוא יהודי אבל לא שומר מצוות.
הנושא הראשון שאני מבקש להעלות כאן הוא שבערב יום כיפור לא הצלחתי לפתוח את העיתונים. הדפים פשוט סירבו להיפרד. ניסיתי וניסיתי, עד שגיליתי שנדבקו זה לזה כי היו מלאים בקשות סליחה, שבאופן טבעי נוסחו באופן דביק ביותר, הודות למתק השפתיים, לנופת הצופים ולשמאלץ.
אין רע בבקשת סליחה, אבל בשיטה הזאת, לפגוע בזולת מתישהו במשך השנה, לחכות כאילו לא קרה כלום, ואז, ביום שמועדו ידוע מראש, לקום כעדר אחד ולבקש סליחות — יש קלות לא נסבלת ממש. מה שמשותף לתפילה בבית הכנסת ולפרויקט הסליחות בעיתון, הוא שנוח מאוד לבקש סליחה כשאתה מסתתר ונבלע בתוך חבורה גדולה של אנשים שעושים זאת יחד איתך. גם אני נקטתי את שיטת הסליחה הזאת בעבר, והיום אני מבקש סליחה על כך שחיכיתי עד יום כיפור כדי לבקש אותה.
ליהודה עמיחי יש שיר בעניין זה ממש, ובו כתב מילים ישרות ואמיצות ויפות יותר מהרבה מילים שכתובות במחזור:
סִלחו לי כבר עכשיו, שלושה חודשים
לפני ימי הסליחה הנוראים.
אני חושש שלא אגיע.
אני מפזר את יום הכיפור על פני
כל השנה.
ענבים בשלים בעונתם,
אז איך יבשלו חטאים וכפרתם ביום אחד?
ועוד סליחה
בערב יום כיפור הגיע אליי ווטסאפ מהחבר הכי ותיק שלי, ד"ר בנימין גליק. אנחנו חברים מאז הכרנו בגן הילדים כשהיינו בני ארבע, וסולחים זה לזה כבר שנים רבות. גם הווטסאפ של ד"ר גליק היה סיפור על סליחה, והנה הוא ככתבו וכלשונו:
לפני יום הכיפורים נשא הרב דרשה בעניין הסליחה, ובסופה שאל: "מי מכם, היושבים כאן מולי, מוכן לסלוח לאויביו?"
כל הנוכחים הרימו את ידיהם, חוץ מזקן המתפללים, ישיש בא בימים ושמו מוישה.
"רב מוישה", שאל הרב, "האם אינך מוכן לסלוח לאויביך?"
"אני מוכן", אמר מוישה, "אבל אין לי אויבים".
"בן כמה אתה, רב מוישה, עד מאה ועשרים?" שאל הרב.
"בן 97", ענה מוישה.
"אם כך", אמר הרב, "אולי תגלה לנו את הסוד, מה עלינו לעשות כדי להגיע לגיל 97 בלי לצבור כמה אויבים?"
"לא צריך לעשות כלום", אמר מוישה, "רק להאריך ימים יותר מכל החולירות האלה".
לכל מי שמתגעגעים לעבר, ואומרים שפעם היה כאן הרבה יותר טוב, אני מזכיר שבעבר היה קשה מאוד לבחור אבטיח, והיום כל האבטיחים טובים. אני מציין זאת משתי סיבות: האחת, שהגענו לסוף עונת האבטיחים, ושוב קשה למצוא אבטיח טוב. והשנייה, כי אצל מפכ"לי המשטרה זה בדיוק ההפך — פעם בחרו מפכ"ל בקלות והיום יש בעיות.
אשר לאבטיחים, מומלץ מאוד לבחור אותם בעצמכם ולא לתת למישהו אחר — לשר ארדן למשל — לעשות זאת בשבילכם. יש כל מיני אמונות ודרכים בנוגע לבחירת האבטיח אבל רק שיטה טובה אחת: חובטים בו באצבעות היד ומקשיבים. אם הצליל פעמוני ומתרונן, האבטיח טוב. אם שטוח, עמום או חנוק — הוא רע.
מפכ"ל אי־אפשר לבחור בעזרת חבטות, אבל אין לי ספק שכל אזרח יכול לעשות זאת ביתר כישרון משנעשה כאן עתה. עכשיו, משנסוג השר ארדן מכוונתו למנות את גל הירש, אני מעז לפנות אליו לפני שיעשה שגיאות נוספות, ולהציע את עצמי כמפכ"ל הבא של משטרת ישראל.
אני יודע שאינני מועמד מושלם, אבל בינינו — מי כן? על כן אני פונה אל השר ואומר כך: אדוני השר, מתוך חרדה לביטחון הפנים של אזרחי המדינה וגם למעמדך שלך, הרשה לי להגיש את מועמדותי לכהונת מפכ"ל משטרת ישראל. אני מקריב את עצמי כדי שלה יהיה סוף־סוף מפקד, וכדי שאתה תוכל להתעסק בנושאים חשובים וקרובים לך יותר: קידום או אי־קידום של שופטים בהתאם לפסיקותיהם, מעמד השופט במדינה דמוקרטית, עצמאות מערכת המשפט וכיוצא באלו סוגיות שבהן אתה מבין באמת.
כמה מילים על התאמתי לתפקיד: אין לי ניסיון ניהולי או ביטחוני, וגם לא דרגת קצין, אבל יש לי גם היכרות עם אספקטים שונים של עבודת המשטרה — כשהיייתי בן 17 חטפתי סטירת לחי משוטר. כשהייתי בן 20 התנשקתי עם שוטרת. במשך 50 שנות נהיגה קיבלתי כמה דוחות תנועה קלי ערך. בין היתר עוכבתי פעם על הכביש על ידי שוטרת שחשבה שאני האופנובנק (הנשיקה הייתה עם שוטרת אחרת). בשירותי הצבאי ישבתי פעם במעצר על השתתפות בתגרה, אבל זוכיתי במשפט. לאחר שחרורי עבדתי כמה שנים כנהג אמבולנס וצברתי ניסיון בנהיגה עם סירנה. כשהייתי סטודנט הייתי אחראי שנה תמימה על גידול ואחזקת החולדות שנועדו לניסויים במחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית. כך רכשתי ניסיון שעזר לי מאז בהרבה מצבים.
לא רק זה. היום אני מתפרנס מהמצאתן ומפרסומן של מעשיות ובדיות, ואוכל לנצל את ניסיוני גם בתחום החשוב הזה. ויש לי עוד יתרון: אני אדם מבוגר, נמוך קומה, קצת צולע, ממושקף וקירח, כך שאף שוטר לא יטריד אותי מינית. וחוץ מזה, אדוני השר, כבר הצעת להרבה אנשים את התפקיד והם סירבו, והנה בא אדם ומציע את עצמו בהתנדבות. לא תיקח?
כבוד השר, מגבלותיי ידועות לי. מעולם, למשל, לא הצעתי את עצמי לתפקיד של טייס קרב, קפטן הנבחרת בכדורסל, ראש החוג למתמטיקה באוניברסיטה, כנר ראשון בפילהרמונית או רופא מנתח. אבל אם אורי אריאל שר החקלאות, ואתה השר לביטחון פנים, ודני דנון שגריר באו"ם ואורן חזן חבר כנסת — דומני שאני יכול להיות מפכ"ל סביר בהחלט.
ולסיום: אני מבקש סליחה מכל מי שהעלבתי כאן או פגעתי ברגשותיו. לא אדחה זאת ליום הכיפורים הבא. ¿
