WhatsApp FaceBook send e mail
צילום: רמי זרנגר

מבצע שלמה

אלבום סולו מצליח, שיתופי פעולה גדולים ויומן עמוס בפגישות — גם שלמה גרוניך לא מבין איך הפך, באיחור של 40 שנה, לאחד השמות החמים במוזיקה הישראלית • אז הוא צלל להיסטוריה המורכבת שלו ועבר בין תחנות חייו • האבא שהרביץ לו כשלא רצה לנגן בפסנתר, האודישן שאריק איינשטיין עשה לו לחבורת לול, הקנאה בהצלחה של החבר מתי כספי, האכזבה מהקהל שלא הבין אותו • מזל שהסוף טוב

גבי בר־חיים
27.09.15

יותר מ־40 שנה מחכה שלמה גרוניך שאחיו ירון, שנהרג במלחמת יום כיפור, יבוא אליו בחלום. "והוא לא בא", הוא נאנח. "אני רוצה לפגוש אותו יותר, וזה לא קורה. היה לי רק חלום אחד עליו, שהראש שלו מציץ מהאדמה. זה היה חלום רע מאוד. וחוץ מזה הוא נעלם. ממש היה ואיננו. ולא היינו קרובים. רק בשנה האחרונה של חייו קצת התקרבנו. (נאנח) כל כך חבל שהפסדתי נשמה שהייתה יכולה להיות קרובה אליי".

 

איפה שמעת שירון נהרג?

 

"גרתי אז בדירת גג מול הילטון, ברחוב הירקון. על הגג מיטת מים מדהימה. אני שוכב, נם את תנומת הצהריים. פתאום יש דפיקות בדלת. אני פותח מטושטש, ובדלת שולה, חברה של אחי הבכור אילן. אני אומר לה: מה את עושה פה? והיא רצינית מאוד. אומרת: יש לי משהו לספר לך. ואז אני אומר לה: זה ירון? היא אומרת לי כן. שאלתי מה קרה, היא אמרה שהוא איננו".

 

מה המחשבה הראשונה שעוברת בראש?

 

צילום: רמי זרנגר

 

"דבר ראשון שעשיתי זה לגעת בעצמי, כדי לראות שהיא לא מספרת לי על מותי שלי. האימה שהיא תספר לי על מותו של ירון והאשמה המיידית שמילאה אותי, שמי ייתן מותי תחתיך, זה מה שהביא אותי לגעת בעצמי. הרגשתי אשם שאני חי והוא לא, מיידית. כי מה פתאום הוא? זה עמוק מאוד. ואז אני שומע את עצמי נאנח: 'אוףףףףף'. אחרי שנים הבנתי שהאנחה הזאת אומרת: אין לי כוח להתחיל עם האבל הזה. אין לי כוח ללכת לראות את הגופה, להתחיל את השכול.

 

"ומאז, בכל מיני נקודות זמן, אנשים מוסרים לי מירון ד"ש. איזה פעם בפירנצה, במעגל של אנשים שמקיפים קוסם, אני עומד ומסתכל. פתאום יד נוחתת לי על הכתף. 'גרוניך! מה שלומך?'. אני אומר 'בסדר, עזוב רגע. תן לראות'. ואז הוא אומר 'ראיתי את אחיך מת'".

 

ככה? בישירות?

 

"ממש ככה. ואני מסתובב מהקוסם אליו, והוא אומר לי 'הייתי במסוק שחג מעל כשזה קרה'. וואו. ואז אני גם נחרד מהאיש ומהבוטות שלו וגם נכנסתי להלם כי הוא החזיר אותי הכי קרוב שאפשר, כי הנה הוא היה שם, מעל הלהבות. רציתי לדבר איתו ולשמוע עוד, אבל גם נבהלתי מעצמי והתנתקתי ורצתי משם. זה גם לא משנה. הוא איננו, ומה שנשאר ממנו זה מועקה. אז מה נשאר? לחכות שהוא יופיע לי בחלום".

 

ציפי מנשה

 

* * *

 

בגיל 65 גרוניך חולם, וחולם הרבה. ובצדק. החיים רגועים, מפויסים ומאירים לו פנים יותר מאי פעם. עשורים שחיכה להכרה מהמיינסטרים, ליציאה ממשבצת הפסנתרן המשוגע עם הקוקו. הוא תמיד היה לא מובן, לא נגיש. החוליה הפחות קומוניקטיבית בזוגיות המוזיקלית המפוארת עם מתי כספי, שהשפיעה על איך שנתפס בהמשך הקריירה. גרוניך תמיד נחשב לגאון מוזיקלי, האיש שאחראי ליצירות מופת כמו "רוזה מרציפן", "ואותך", "ציור" (עם מתי כספי) "יש לי סימפטיה", "שירים פשוטים", "נדודי שינה" ועוד רבים. אבל יחד עם זאת, הוא גם היה שם נרדף לאנטי־מסחריות, יומרנות או תחכום — תלוי את מי שואלים.

 

האיש ששר שכולם רוצים שירים פשוטים, לא ידע לכתוב כאלה. בטח לא עם שני אקורדים. גרוניך עצמו, שבע ניסיונות, התאכזב שוב ושוב מתגובות המבקרים והקהל. נסע לאמריקה. חזר. עשה גם מוזיקה להצגות ולסרטים, קלאסית, יהודית וגם אתיופית (או לסיכום, במילותיו: "ידי בכל ויד כל בי"). ועדיין נשאר בלתי ניתן לקטלוג. השתבלל בשוליים. צפה מהצד איך בני דורו זוכים לכיבודים ולהערכת הממסד והציבור. הוא מודה שכעס. לא הבין את ההתעלמות. בסוף ויתר על הקונצנזוס.

 

עכשיו, פתאום, זה קורה לו. גם לגרוניך עצמו קשה לשים את האצבע מתי הפך ליקיר אמצע הדרך הישראלי, אבל השנים האחרונות לימדו אותו לא לשאול יותר מדי שאלות, אלא להישען אחורה וליהנות מהמסע. לפי כמות ההשמעות והמחוות האמנותיות שעושים לו אמנים צעירים, כמו גם ההצלחה שלה זכה אלבומו האחרון "אחרי הכל", גרוניך נמצא בשיאו של רנסנס מקצועי.

 

גרוניך ופרופ' אהרונסון במהלך החזרות למופע בפסטיבל הפסנתר. "שנינו מסכימים שהיקום גדול ושיש בו הפתעות"

 

הוא עצמו נראה בדיוק כמו שזכרתם, רק בגרסה כסופת שיער. קצת ביישן. קצת נוירוטי. מעשן בשרשרת. "התחושה היא כאילו שגילו אותי, אבל אני כל הזמן הייתי", הוא משתאה. "פתאום הרגשתי, אחרי האלבום האחרון, גל של אהדה שאני לא מכיר. בשנים האחרונות אני מרגיש שאני נמצא על כריות אוויר. ועוד יותר מוזר: אני כמעט לא צריך לעשות עכשיו כמעט שום דבר בשביל לזכות באהדה שמצטברת ועולה. פעם הרגשתי שאני צריך לעבוד נורא קשה".

 

זה נעים?

 

"זה נעים נורא. אפילו יותר ממה שחשבתי. במיוחד כשפתאום זה בא בלי שאתה מצפה לזה בכלל, ואחרי כל כך הרבה שנים. זה נורא מרגש. כשהייתי בדרכי ועשיתי את שלי נורא רציתי יותר ממה שנתנו לי. יותר אהדה. יותר הערכה. בטח שזה העליב. אתה רוצה שיתייחסו למה שאתה עושה וחושב שמגיע לך. היו הרבה נקודות בקריירה שאמרתי לעצמי שמגיע לי יותר ממה שאני מקבל. אז אתה ממורמר ומתוסכל, אבל בסוף אתה ממשיך ליצור. כי זה חזק ממך".

 

מה אתה יודע היום שלא ידעת לפני 40 שנה?

 

אביו, אוטו. "התפייסנו כשהוא היה על סף מוות"

 

"הכניסו אותי למסגרת בארץ. שייפו אותי. לא נתנו למוזיקה שלי לפרוח. לא נתנו לי לפרוח! אני לא יודע את מי אני מאשים בזה... את השדרנים, את הקהל. אבל משהו בארץ הרי מיישר שורות. שורה עורפית, בגדים אחידים, נשק ביד. אני מקסימום יכול להיות האסטרונאוט שהנחית את החללית שלו ליד הפלוגה".

 

גם כילד, הוא מספר, היה אאוטסיידר. נולד וגדל בחדרה של אחרי מלחמת העצמאות. הילד השני לאהרון (אוטו) וגאולה. האב, מוזיקאי שהיה המנצח הראשון של תזמורת צה"ל, החליט שילדיו ימשיכו את מורשתו. אחיו הגדול של גרוניך, אילן, הוא כנר. אחיו הקטן, ירון ז"ל, ניגן בחצוצרה. "אמא לא הייתה מאוד מגוננת. וככל שהיא לא גוננה, ככה אני יותר רציתי. אבא הכריח אותנו לנגן, וזה מלווה אותי כל חיי. הוא מוזיקאי, והוא רוצה שהילדים ימשיכו את דרכו. אילן ניגן כינור מגיל מאוד צעיר. הוא היה נוסע לתל־אביב בתור ילד ביסודי לקבל שיעורים. אחר כך הגיע תורי. בגיל שש אני חוזר הביתה ויש פסנתר. שלמה שב, הנה הפסנתר. מעכשיו כל יום אתה מנגן שעה, ואם לא, אוי ואבוי".

 

אוי ואבוי מה?

 

"יש עונשים. לא נעים לי להגיד בעיתון אבא הרביץ לי, אבל אצלנו זה לא היה סטירה. זה היה יותר מזה. זה היה מנה".

 

מה זה מנה?

 

"כמו בבתי־ספר האנגליים, שאתה מקבל עשר מלקות. הוא היה אומר לי לשכב על המיטה, בחדר שלי. וזה טקס. זה מחושב. תשכב, תוריד את המכנסיים. והוא מתחיל להרביץ עם היד. טאק. טאק. ואני מגן על עצמי, והוא אומר לי 'תזיז את הידיים שאני לא אפגע לך בידיים', כי כבר היו מקרים שהמכה קימטה לי את האצבע ולא יכולתי לנגן. ואז הוא אכל את עצמו".

 

אהבת אותו?

 

"כל ילד שעובר דבר כזה לא יכול להישאר רק אוהב את האבא שלו. אוהב, אבל לא רק אוהב".

 

יצא לך לדבר איתו על זה?

 

"רק כשהוא היה על ערש דווי. באתי לבקר אותו. אני זוכר שהכרחתי את עצמי לתת לו יד, כי לא רציתי. לא רציתי מגע איתו. אבל אני הרי צריך להיות בן טוב. דיברנו, ובשלב מסוים אמרתי לו: אתה יודע שיש בי המון כעס עליך. הוא הכחיש. 'מה פתאום' ו'זה לא נכון'. ואז, ביום אחר שחזרתי יחד עם אילן, הוא ישב על המיטה ואמר לנו: שלוימל'ה, אתה האשמת אותי שאני הרבצתי לכם — ככה ישר! — אז יכול להיות שאני מבקש סליחה היום על זה".

 

ומה הרגשת?

 

"רצון לפרוץ בבכי. ואני עכשיו נזכר שבאלבום הראשון שלי, המוטרף, יש גם שיר על אבא ואמא שאינם. זה כל כך ילדותי, אבל הרגתי את אמא ואבא בשיר הזה, מה שמעולם לא קרה. כשהייתי בטיפול, דובר על זה שכנראה הייתי צריך להוציא את זה החוצה".

 

* * *

 

בגיל 14 שיכנע את הוריו לשלוח אותו לפנימיית הדסים. "שנים אחרי זה אני שואל את עצמי למה בכלל הגעתי לשם", הוא מהרהר. "ואף פעם לא ידעתי להגיד את האמת על זה, אולי גם עכשיו לא. אבל אני אנסה: אני חושב שגם ההורים וגם הילד הבינו שמשהו לא טוב קורה ביניהם. משהו לא זרם. הוא לא שמח, הוא מקבל מכות, אין לו חברים, הוא בודד. ילד נורא מפונק. נורא מפוחד. נורא לא... לא שלם. שבור".

 

אחרי שנה קשה של בכי אחד ארוך, הוא מגלה את הביטלס ומגדל את מחלפות השיער המפורסמות. כשהוא מתגייס לצבא, כנגן קלידים בלהקת חיל שריון, הוא מציע ללהקה שיר אקסצנטרי שכתב בשם "רוזה מרציפן", המבוסס על דמות מספר של אריך קסטנר ויהפוך בהמשך לאחד משיריו המייצגים. הלהקה דחתה את השיר. "אני גומר את השיר ויש שקט. דממה. כולם נשארים נטועים במקומם מסביב לפסנתר, אבי טולדנו ואחרים. ואחרי כמה שניות של הלם פורץ צחוק אדיר. נורא נעלבתי. רק אחר כך הבנתי שהם התכוונו שזה מוזר וזה מדהים ואף אחד לא יכול לשיר את זה חוץ ממני. ואני, בכלל לא היו לי אספירציות לשיר".

 

בשלב הזה הוא גם מסתבך בנישואי בוסר מפתיעים. "לא נגמר טוב הסיפור הזה", הוא מודה. "אורנה הייתה מפותחת מאוד, סקסית מאוד. טיזרית מאוד. היא הייתה חברה של החבר הכי טוב שלי, וכשהוא נסע נוצר בינינו משהו. כאילו התאהבנו. החלטנו להתחתן, שזה היה ממש מעשה ילדותי. כמו שילדים משחקים ברופא ורופאה, רצינו להרגיש מבוגרים. בלי שום הכנה הלכנו לרבנות. אני זוכר את עצמי אומר להורים שאני הולך להתחתן עם אורנה, והם אמרו 'או־קיי'. אמרתי: 'מה או־קיי? ככה? אני אראה לכם!'. קיוויתי שהם יעצרו אותי, אבל הם לא עצרו והתחתנתי".

 

הזוג הטרי גר בדירה קטנה ברחוב אלכסנדר ינאי בתל־אביב. גרוניך התחבר עם אנשים כמו פופיק ארנון ("הראשון שגילגלתי איתו"), ינקול גולדווסר ורוני בראון. "הייתי פסנתרן במנדי'ס בר, הבר של רפי שאולי, ואורנה הייתה המלצרית. היא הייתה מתחככת בכל מיני גברים... עושה לי טיזינג... הכל היה ממש מטורף. סרט. אחרי זה הולכים הביתה, צעקות, רבים. "גם אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהיו דמויות בתוך הסרט הזה, עצרו את הדיבור בינם לבין עצמם והקשיבו. אבל לא היה מגע אמיתי. פופיק ארנון סיפר לאריק עליי, אז אריק אמר: יאללה, תביא אותו. השמעתי לו שירים. שיקשקתי מזה שאריק איינשטיין יושב לידי. אני זוכר שכשסיימתי לשיר הוא קם על רגליו הארוכות, התכופף וחיבק אותי. אמר: שמע, אתה מוזיקאי מוכשר, אבל המוזיקה הזאת היא לא בשבילי. אני לא מבין אותה".

 

וככה פיספסת קריירה עם חבורת לול.

 

"אני זוכר סצנה שאני מוצא את עצמי בדירה של שלום חנוך. יושבים. ואני ככה לא בתוך המעגל ממש. לא מוצא את עצמי. ממש ילד בן 21 ואף אחד לא מתייחס אליי. היחידה שהתייחסה הייתה ליהי, ששאלה אם אני רוצה משהו. שלום לא השתין לכיוון. אני זוכר את החוויה הזאת כטראומטית, כי נובאדי גייב א שיט אבאוט מי".

 

אלבום הבכורה שהוציא ב־1971 ונקרא "למה לא סיפרת לי" הוא גם היום בחזקת מסע נפתל לנפשו המסוכסכת של ילד בן 22. נישואיו הראשונים הסתיימו אחרי שנתיים. "זה התפרק לרסיסים במריבות רעות וקשות. אני זוכר אז חלומות שאנחנו עומדים על בניין גבוה והיא מנסה לדחוף אותי. ולא משנה כמה ילד אתה, אתה עדיין עובר את כל התרכובת השחורה הזאת של סבל, בדידות, ניתוק ונפילה, והכל מקבל ביטוי באלבום הראשון ההוא".

 

אחד מהרגעים שהפכו מאז למיתולוגיה הוא הקטע האחרון, שבו שומעים את גרוניך תחת השפעה של חומרים משני תודעה בוכה, צורח, מיילל, הולם על הפסנתר. "האל־אס־די זה חלק משנות ה־70, אין מה לעשות. ובטח למי שעסק במוזיקה. אהבתי את שילוב הצבעים המוטרף הזה, את התנועה הבלתי פוסקת של עצמים סביבך. אבל היו לי גם חוויות מאוד קשות עם החומרים האלה. לא תמיד היה טוב".

 

ואז קיטלגו אותך כמשוגע ההוא, עם המוזיקה המוזרה.

 

"במקום לפתח את זה, שאלו מה זה ואמרו שלא צריך להשמיע את זה כי זה לא מוזיקה. יהורם גאון התקשר לתוכנית של רבקה'לה מיכאלי, ששידרה את זה, ואמר שזו לא מוזיקה, ולמה הם משדרים את זה. אז כעסתי. היום אני אומר וואלה — אולי הוא צדק. אולו זו לא הייתה מוזיקה אלא מיצג שכולל גם מוזיקה".

 

* * *

 

אבל אז הוא פוגש מישהו יותר אאוטסיידר ממנו. הרבה נכתב על החיבור האגדי בין גרוניך למתי כספי, שהחל באותן שנים. מי שקישרה בין השניים הייתה גליה, אז חברתו של כספי ובהמשך אשתו הראשונה. בהתחלה יחסי הכוחות לא היו שוויוניים. או כמו שגרוניך מסכם: "אני הייתי אלמוני והוא כבר מתי כספי, אבל לא היו שם רגשי נחיתות שלי. הוא מעולם לא נתן לי להרגיש שהוא בעמדה מעליי, למרות שהשם שלו היה מפורסם יותר. ישר נכנס לעור שלי, דחף אותי להוציא אלבום הממזר, וכשאני הוצאתי הוא עוד לא הוציא. רק דחף אותי. החיבור בינינו התאפשר בזכות הערכה הדדית, שלי לכישרון הגדול שלו והערכה שלו אליי. אהבתי אותו בכל ליבי".

 

נשמע קצת כמו אהבת דוד ויהונתן.

 

"משהו כזה. נהיינו אחים, אשכרה משפחה. את יודעת, לא חשבתי אף פעם בשנים ההן שמתי הוא מוזר או אדיש. מסביב כולם אמרו שהוא משונה. אז מה? אני מקבל את מתי כמו שהוא. היינו חברים מאוד טובים, ובתקופת הגירושין המטומטמים שלי חיפשתי מקום לשכב ועברתי לגור איתו ועם גליה".

 

פשוט ככה?

 

"פשוט ככה. הייתי בשיקום. קצת סעדו אותי. משם התחלנו להלחין יחד, וזה בכלל עשה את השהייה שם לדבר נעים ומסקרן. מתי עם הגיטרה, שלמה עם הפסנתר, ומשהו קורה. יש צליל. הקול של אחד מאיתנו מתחיל לשיר איזו מנגינה, או מתחיל מההתחלה משהו אחר, והשני מנסה להמשיך אותה. זה היה ממש יחד. השורות הולחנו לסירוגין על ידיו ועל ידיי. זה מין פלא שאתה לא יכול להסביר אותו, במיוחד כשזה שניים".

 

בסרט הדוקומנטרי "וידוי", שנעשה השנה על כספי ושחלקים ממנו הוא אסר להקרין, מספרת אבירמה גולן על הדירה שלכם כ"מקום של אווירה של חופש מוחלט, אל־אס־די וטריפים".

 

"זה נשמע לי כמו הקצנה. אבירמה היא אישה רומנטית, אז היא הפכה את הדירה שלנו לוודסטוק. הייתה חברות והיו התנסויות".

 

ואתה זה שגילה למתי כספי את סמי ההזיה.

 

"בוודאי. זו עוד התנסות. עברנו את זה יחד. זו הרפתקה משותפת. מודה שדרכי הוא התנסה בזה פעם ראשונה והוא מאוד התרגש מזה, מלחוות את המוזיקה כמו שהוא הרגיש. אני זוכר שהייתה פעם שמתי ממש נהיה ברזילאי, וזה עוד טרום אשתו הברזילאית. הוא התחיל לנגן על הגיטרה ולשיר כל מיני פראזות שנשמעו לי כמו משהו מג'ונגל. פתאום הוא נהיה בעיניי שחום! ועם השיער אפרו שלו הוא נראה אשכרה כמו כושי מברזיל".

 

התקופה האינטנסיבית ההיא קיבלה ביטוי באחד האלבומים שהפכו לקלאסיקה ישראלית: "מאחורי הצלילים". משונה, אבל כשיצא האלבום הוא לא זכה לביקורות אוהדות. רק כמה שנים לאחר מכן, כשגרוניך וכספי ביססו כל אחד בנפרד אוטונומיה יצירתית, הם חזרו למופע המשותף ההוא והפכו אותו לאחד משיאי הקריירה. "אנחנו מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לכל אחד מאיתנו. הקשר עם מתי מוזר, כי הוא משונה וגם אני לא בדיוק נורמטיבי. אז לא הייתה איזו התפתחות בקשר. נשארנו להיות מה שהתעצבנו להיות: סוג של משפחה, אחים לנשק ולמוזיקה".

 

בוא נדבר לרגע על אגו. אתם עושים יחד את "מאחורי הצלילים", והעבודה מתחלקת שווה בשווה?

 

"כן. אני לא חושב שמתי היה בפרונט אפילו צעד יותר ממני. אני חושב שאולי בגלל שהוא חשוף עם הגיטרה, ואני מוגן על ידי פסנתר, זה מכתיב ראייה כזאת. בהתחלה אמרו לי שמרוב הפסנתר לא מצליחים להבין מה אני שר ולא רואים את שלמה. זה היה נכון, כי הפסנתר באמת שימש לי מסתור והגנה. וזו באמת יצירה משותפת. האיפוק והרוגע שייכים לו, והטירוף והאש שייכים לי. ביחד זה התערבב נפלא".

 

ועדיין, אתה נשארת מאחורי הצלילים והוא פרח.

 

"היינו אומרים בראיונות משותפים שאין בינינו אגו ואין תחרות. אז זה לא נכון — היה אגו. פחות ממה שאפשר היה לשער, אבל היה. אני זוכר הופעות שלנו ושנינו יורדים לחדר האמנים ואנשים נכנסים, קוראים 'מתי', חולפים על פניי, לא מתייחסים אליי בכלל! מתעלמים! זה הרג אותי. אפילו אם אתה בא לראות את מתי, תגיד שלום. אבל לא. אנשים בארץ היו חולפים על פניי. בטח שזה תיסכל".

 

קנאה זה משהו שיכול להרוס מערכת יחסים.

 

"נכון. והיו תסכולים וכעסים בדרך, אבל מה שניצח בסוף זו האהבה בינינו והחיבור המדהים שלנו. הנשים שלנו בקשר, היו תקופות של טיולים עם המשפחות. אבל הוכחנו גם שאנחנו מסוגלים שנים לא לדבר אחד עם השני ואז כשנפגשים, מתנהגים כאילו לא נפרדנו מעולם. אנחנו אפילו לא צריכים לדבר בשביל שהחיבור הזה יהיה שם".

 

* * *

 

ב־1974 הוא חובר לשם טוב לוי ולשלמה יידוב, והשלושה הופכים להרכב "קצת אחרת". הלהיט הבולט שלהם היה "הנסיך הקטן", אבל הקהל לא התלהב בזמן אמת, ובשביל גרוניך זה היה הזמן לקדם את העלילה. "חלק מהרצון לעזוב את הארץ היה איזושהי תחושת חנק. ממש הרגשתי חנוק פיזית! היה בי רצון לעשות את זה במקום אחר. והרצון היה כל כך פתאומי וחזק שעזבתי ביום אחד את החברים שלי ב'קצת אחרת'. באמצע ההופעות. פשוט ככה. פתאום בער בי, ככה אני".

 

בניו־יורק הוא למד במנהטן סקול אוף מיוזיק וחווה בעיקר בדידות גדולה ("הכרתי אדם אחד בכל העיר הזאת"). באותה תקופה הוא המשיך לעבוד בשלט רחוק וליצור מוזיקה ישראלית. אחד מהשירים שכתב אז הפך לימים לאחד מהלהיטים הגדולים שלו: "יש לי סימפטיה". אחרי שחזר לארץ, בגלל נסיבות אישיות של אשתו השנייה נירית ירון, הוא הוציא עוד שני אלבומים וכתב את המוזיקה לסרט "מתחת לאף". משם הוא הגיע ל"זהו זה" והוציא את "נדודי שינה" השאפתני, והידוע גם כאחד הכישלונות המסחריים הצורבים שלו. ואז, ב־1993, הגיע שיתוף הפעולה עם מקהלת שבא והלהיט "המסע לארץ ישראל" שריגש את המדינה. "בשבילי זה היה חידוש, כי זה העיד על אנושיות, על נשמה אצל הקהל שהחמיא לי. ולא הכרתי את זה עד אז. אמרו עליי מילים גבוהות מאוד, שזה היה מבצע קדוש ופרויקט ציוני".

 

במערכון מפורסם של סדרת האנימציה "מ"ק 22" אתה ועידן רייכל רבים על גבם של האתיופים, ובעיקר לא נותנים להם מספיק קרדיט.

 

"אני לא מסתכל על זה בעיניים האלה. ראיתי את המערכון ופרצתי בצחוק אדיר כי זה עשוי מצוין וזה הומור שחור. אולי לא הייתי מספיק רגיש לזה, ומאותו רגע שיניתי את זה ליותר. מאז ומתמיד נתתי קרדיט לילדים, ובכל הופעה הם אומרים את שמותיהם. מכיוון שזו מקהלה זה אחרת, ובפירוש הם ההשראה והשורש של העניין. לא אני. אצלי מעולם לא הייתה בעיה של קרדיט. לגבי פועלו של רייכל, יש לי רק דברים טובים להגיד".

 

לא יצאת עם בני העדה האתיופית לרחובות.

 

"ראיתי את ההפגנות השנה, והלב שלי איתם. גם בגלל שאני חלק מהעדה באיזשהו אופן, וגם בגלל שזה מוצדק. דופקים אותם ומקפחים אותם כבר שנים, והתמונות הנוראיות של מה שהמשטרה עשתה להם. אנחנו יודעים שבארץ הזאת גזענות היא דבר שקיים. זה נורא. ההתייחסות השונה לבן אדם בגלל צבע העור שלו, או כל סממן אחר, זה נורא מאכזב. זה מאכזב ברמה שיש משהו שמטמא לך את הבית. מקלקל. בדיוק כמו אנשים שחושבים שמותר להתנחל על אדמה רק כי היה כתוב בתנ"ך וזה מוצדק לגרש משפחה ערבית. מה אפשר להגיד? צריך לקוות לטוב".

 

* * *

 

בתור ילד בחדרה, גרוניך מספר, היה עומד בחלון ומסתכל על הכוכבים. עד היום הוא פריק של אסטרונומיה. רק מלדבר על החלקיק האלוהי יש לו צמרמורת. בפסטיבל הפסנתר הקרוב הוא יהפוך את התחביב למופע, כשיעלה ב־23.10 על הבמה של מוזיאון תל־אביב למופע משותף עם פרופ' עודד אהרונסון, אסטרופיזיקאי וראש המרכז למדעים פלנטריים במכון ויצמן. לכאורה החיבור בין גרוניך, חובב המיסטיקה, לבין אהרונסון, איש של מדע, הגיוני כמו זיווג בין פסנתר לטלסקופ. אבל החיבה המשותפת שהם חולקים לנושא הצליחה להאפיל אפילו על זוטות כמו חייזרים — כן או לא. "משחר ילדותי אני מוקסם ומשגע מהעניין של החלל", הוא מודה. "מהגודל. הכוכבים. החייזרים. חוסר כוח המשיכה. האינסופיות מטריפה לי את המוח. וככל שאני גדל עם השאלות שלי, גם החלל גדל וזה משגע אותי. אני ממש רועד כשאני מדבר על זה".

 

יש חיים אחרים ביקום?

 

"אני טוען שיש. בטח. יש חייזרים. ועודד טוען שלא".

 

הרשה לי להיות פסיכולוגית לרגע. האאוטסיידר, החייזר של המוזיקה הישראלית, מאמין בחייזרים.

 

"לא חשבתי על זה. זה בהחלט טיעון הגיוני מאוד, שהחלליות שבי מהדהדת עם החלל האמיתי. לי קל מאוד לעוף, להתעופף לעולמות שאני לא יכול להסביר מה אני עובר בהם. כמו חייזר אני מרגיש מאז שאני זוכר את עצמי".

 

אהרונסון הוא ילד הפלא של עולם המדע הישראלי. רק בן 41 וכבר פרופסור מאז גיל 29. מעבר לדוקוטורט ב־MIT ופרופסורה במכון הטכנולוגי של קליפורניה, הזדמן לו לעסוק בזוטות דוגמת נהיגת ברכבי חלל שנשלטו מרחוק על הכוכב מאדים. כיום הוא מדען המשימה ספייס איי אל — תחרות של גוגל שמטרתה להנחית חללית על הירח. "לשלמה יש אובססיה קטנה לחייזרים, הוא אוהב אותם" אומר אהרונסון בחיוך. "המקומות בהם הצלחנו להסכים זה על השאלה על חיים ביקום — פה יש מקום לאמונה ולהרגשה שהרבה אנשים חולקים, כולל שלמה, שלא יתכן שביקום כל כך גדול ורב גוני אנחנו העולם היחיד שיש בו חיים. בתור מדען, זו תחושה שאני יכול להתחבר אליה". * * * *

 

ובחזרה לכדור הארץ. גרוניך גר במושב בשרון עם אשתו השלישית, נגנת המפוחית מיכל אדלר ושתי בנותיהם, ים ושחר. בשנה האחרונה הוא עובד על פרויקטים שונים ומופיע יחד עם דני רובס (השניים גם הוציאו אלבום משותף ובקרוב יגיעו להיכל התרבות בתל־אביב) ובקרוב יחזור לאקס המיתולוגי עם עוד סיבוב של "מאחורי הצלילים". "יש הרבה יתרון בלבוא לזוגיות כשאתה מבוגר יותר. ואם אתה לא טוטאלי בתחושות שלך של הזוגיות, זה פשוט לא יעבוד. אם הנאמנות לא תהיה שם עד הסוף, זה אף פעם לא יהיה יציב".

 

כבר יצא לך לעשות לבנות שלך בושות?

 

"מאז ומתמיד הן קצת התביישו מהפדיחות של אבא. אני זוכר שבפורים בגן של הבנות כל ההורים שמו כובע, ואני באתי מחופש לגמרי לאישה. ושחר פרצה בבכי. פאדיחה נוראית. ים, שהיא מוזיקאית, לא רוצה את השיתוף שלי במוזיקה שלה גם היום. אני לומד מהבנות שלי הרבה על מה שקורה היום. ריהאנה, שאני מעריך, כריסטינה אגירלרה שהיא אלופת עולם וזמרת על. אפילו מריה קארי".

 

השמיעו לך את "דרך השלום"?

 

"לא מכיר. אני לא יודע בדיוק על מה את מדברת, אני רק יודע שהוא הפך להיות מגה מפלצת".

 

ושיר השנה, "מתוק כשמרלי"?

 

"לא. בוב מארלי אני מכיר. אבל זה נורא נכון, מתוק כשמרלי. אני אף פעם לא רק עצוב, או לא רק שמח. אני גם עצוב וגם שמח. להיות מאושר עם איזה כאב פנימי שלא עוזב אותך. זה מלווה אותי שנים, העצב הזה, לא יודע מאיפה הוא מגיע".