האבק הוא הדרך של אלוהים להגיד לך שאתה קפיטליסט. אבל אצלי, כך שיכנעתי את עצמי, זה בא מאהבה. אני מדבר על אוסף התקליטים שלי. לאחרונה שמתי לב שאפילו העכביש שפעם בנה את ביתו על התקליט של מקרטני, כבר לא בא לבקר. העוזרת? לא מתקרבת לאזור בלי נוכחות צבאית. והמפגע רק גדל.
זה התחיל בחנות במישיגן, לפני כמה שנים, כשהווינילים חזרו לאופנה, פיצוי על אוסף התקליטים שזרקתי כשהגיעו הדיסקים. ומאז בכל פעם שטסתי לחו"ל רכשתי עוד כמה. ואני לא לבד בסיפור הזה. חנויות תקליטים נפתחות באזורים הטרנדיים של כל עיר, מישהו המציא נגן תקליטים שמזכיר דיסקמן, בערך כמו לנסות להטעין חמור בחשמל, וגם בישראל העניין מגיע בימים אלו לסוג של שיא. בשנה האחרונה יצאו 'נגיעות' של ברי סחרוף, החדש של פורטיס, הראשון של רייכל, קצת אחרת, אריק איינשטיין, דודו טסה, החצר האחורית, גבע אלון, אסף אבידן ועוד רבים ומיותרים. אתם מכירים את הקלישאות: הסאונד החם של הוויניל, המוצר הממשי שאינו קובץ על מחשב. התמונות! הטקסטים! השרוול!
צריך לומר: יש באמת משהו רומנטי בלקנות תקליט, לפטפט עליו עם מוכר, לנגן אותו על פטפון, להגיד לאמן - אני מתעקש לשלם כסף על היצירה שלך בשנת 2015. ותקליט הוא מוצר מגניב, היפסטרי למדי, נחמד לשים אותו לתצוגה על המדף, הוא מסמל שאתה בצד הנכון של הקרב התרבותי. תחליף ראוי לכוננית ספרים. הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שיש להם המון תקליטים שמדי ערב מתנגנים ברחבי הבית בזמן שבני המשפחה ופרפרי העש רוקדים יחד בסלון. אבל יש את המציאות.
והמציאות היא שכל דבר שתנגן על הפטפון המעפן שלי, מרדיוהד ועד שירי מימון, יישמע כמו איש שלועס בטריות ריקות. ואין שום זיק נוסטלגי בלשמוע את החצר האחורית בוויניל. ובעיקר - אין לי צורך בכל הפלסטיק הזה. יש לי ספוטיפיי, שירות סטרימינג מעולה שיש בו ה־כ־ל, ולפני כן ביקרתי בממלכת ההורדות של ה־mp3. להיתקע בלי האלבום שבא לי לשמוע כרגע רק כי שכחתי או לא הספקתי לרכוש אותו? אשכרה לקום מהספה ולהחליף צד כל 20 דקות? אני אולי נוסטלגי אבל לא אידיוט.
אז בשבוע שעבר, בביקור בחנות תקליטים בקופנהגן, החלטתי שלא עוד. זה מיותר וטיפשי. לקח לי שנים, אבל לפעמים קשה לראות את האמת הכואבת כשהעיניים שלך מלאות באבק.
