חיי הנצח שלי לא התחילו אתמול. למעשה, כבר די הרבה שנים שאני מקפיד להיכנס בימי הולדת, בתאריכים עגולים ובמועדי ישראל בפרט לאתר האינטרנט של "אלקור" ולהרגיע את עצמי שאני תכף, אוטוטו, רק־שובר־חיסכון־או־שניים, עושה אצלם מינוי. זה משכך לכמה דקות את חרדת המוות שלי, אבל אחר כך אני שוכח ממנה לגמרי, והכל שוב בסדר בעולם. עד הפעם הבאה.
ובפעם הבאה — לרוב סביב יום הולדת נוסף — אני שוב נזעק: אלוהים, הרי כל זה לא יימשך לנצח ועלול אפילו להסתיים מעט לפניו, ומה אני מתכוון לעשות בעניין בעודי בחיי? כי אחר כך עלול להיות קצת מאוחר בשביל לעשות משהו, לא?
אז עקרונית הייתי שמח לשמוע שהמדע הצליח, סוף־סוף, למצוא פתרון תרופתי נוח — רצוי בבליעה אחרי האוכל — לכל עניין המוות העונתי הזה, אבל מכיוון שלמדע דחוף כרגע יותר להעניק לכולנו זקפת נצח (תודה, מדע! תמיד קיוויתי להמשיך לאחר מותי לפחות בחיי המין), אני נאלץ להסתכל ברצינות על ההצעה של אלקור: הקפאת גופה. והפשרתה, כמובן, ברגע שהמדע יידע מה אפשר לעשות עם גופה של עיתונאי זקן. אני מודה: זה לא נשמע לגמרי מבטיח, אבל זה עדיין מבטיח פי מיליון יותר מאשר "תשכב פה מכוסה באדמה, אל תנשום יותר מדי, ובתוך שנה גג אתה קומפוסט".
כי באמת, עם כל הרומנטיקה שבחזרה לעפר שממנו באתי (למרות שאישית אני נוטה יותר לגרסתה של יודית, שלפיה באתי מאהבה), אני תוהה אם אין משהו מיושן לחלוטין, ולא מאוד מאוורר, בכל רעיון הקבר. הקפאה בחנקן נוזלי במעבדותיה המשוכללות של אלקור נשמעת לי, מאידך גיסא, כמו סיום היי־טקי, נוצץ ופוטוגני בהרבה, מה גם שלא מדובר בכלל בסיום; מדובר, לכל היותר, בלחיצה על כפתור הפאוז. ומתישהו, סביב שנת 2879, הם ילחצו שוב על פליי, ישלפו אותי מהמכל ויכניסו להפשרה. ובשעה שכולכם תהיו לא יותר מכמה פיקסלים זניחים באתר העץ המשפחתי של ילד כיתה ו', שהוא הנין של הנין של הנין־נין־נין־נינט־מאומנת שלכם, אני אחזור ללגום מרק, לטייל בפארק, לתנות אהבים עם אנדרואידית צעירה, ובאופן כללי לעשות את מה־שזה־לא־יהיה שאנשים — או מה שזה לא יהיה — יעשו ב־2879.
נכון, יש גם חסרונות; בכל השנים שבהן אני אהיה במכל החנקן הנוזלי ייאלצו בני משפחתי ומוקירי זכרי להתנייד בין קריית־שאול לאריזונה לצורך קיומה של האזכרה השנתית. שלא לדבר על רענן ג'וניור־ג'וניור־ג'וניור — הוא טרם נולד ואני כבר שונא את המנוול — שיעלה על דעתו להפסיק את התשלום החודשי לאלקור עבור המשך שימורי, כי "לא חראם על כל הכסף שאנחנו שופכים על הגופה באמריקה, בזמן שכבר שנה אין לי פה ממה לתקן את הדפיקה בדלת של הסוזוקי?"
ועדיין, מופרך ומשונה ככל שרעיון הקריוניקה נשמע כיום — הוא לא רק ההצעה הטובה ביותר על השולחן, אלא גם היחידה. בהנחה שאתם חיים רק פעם אחת, לא נשמע לכם הגיוני להקדיש מאמץ מסוים במסגרתה לייזום ולתקצוב הפעם השנייה? אלקור היא קוריוז רק עבור מי שהשלימו בהכנעה עם סופיותם; עבור השאר — כל חמישתנו — זה המקום שאליו כולנו הולכים.
