החתונה של בר רפאלי, על ספיחיה האופנתיים, הכלכליים והאוויריים, סיפקה נושא שיחה וחומר בעירה לכלי התקשורת בימים הקשים של החגים, שבהם, כידוע, שום דבר אינו קורה. סיום הפסטיבר היווה עיתוי טוב עבור חדשות 10 לשדר סדרת כתבות על אהבתנו היוקדת לצריכת רכילות.
הסדרה הציבה כמה שאלות מחקר ראויות, והרצון להקיף הכל ניכר בשני הפרקים הראשונים (השלישי, על הרכילות כפונקציה חברתית עתיקת יומין, ישודר הערב) שיורים לכל הכיוונים: התרפקות נוסטלגית (גילת אנקורי מספרת שהשקות היו כיף והיום זה זנות), פירוק המנגנון שמייצר אייטמים (סוכן פליטי הריאליטי יריב נתי מתגאה שהוא מזמין צלמים לתעד "במקרה" את דורון מירן שיושב על אופנוע ים ואומר יא חלאולאו, כמה פעמים), הסתלבטות (קשישים חביבים מפגינים בקיאות ומתגעגעים לימי דיקפריו כי "עדי עזרא? סתם אחד") וסקירה היסטורית (ברוריה אבידן־בריר מקריאה אייטמים ממדורה "מלחשים ש...").
הכתבת חן ליברמן עוטה נימה ביקורתית. משתמשת בביטויים כמו הגזמנו, הידרדרות, טשטוש בין החשוב למעניין. נוצר רושם דקיק של התבוננות עצמית בתהליכים שהביאו למצב הנוכחי.
כשרביב דרוקר, עיתונאי מצטיין, אומר שמעניין אותנו "מירי רגב ולא הקריטריונים של משרד התרבות" ועוד דוגמאות לעניין הגובר ברכילות על פני רעיונות ומעשים, למה הוא מתכוון? מי זה "אנחנו"? הקהל או התקשורת עצמה? גם וגם?
הכתבה מזכירה שפעם הרכילות הייתה השער האחורי (למשל ב"העולם הזה") שהיה עוזר לעיתון להימכר ולקוראים להגיע לחדשות ה"אמיתיות". כשהיא נדרשת להכריע מי אחראי להצהבת התקשורת היא בוחרת בנו, הקוראים והצופים, ש"תמיד ירצו יותר" ומשם "המדרון תלול".
מתחת לפני השטח של כל דיון ברכילות ובעליית כוחה תמיד מתעוררות שאלות כמו האם הציבור אובססיבי לגבי בר רפאלי כי זה נורא מעניין אותו ולכן הוא מקליק על אייטמים כאלה וצופה בחדשות בידור, או שהתקשורת מבליטה את התכנים האלה והציבור רק מגיב בהתאם.
בשני הפרקים הראשונים בסדרה בחרה ליברמן לנהוג בקריצה בסגנון גיא פינס: זה אולי הבל והסחת דעת אבל אתם מתים על זה, אנחנו רק נותנים לכם את מבוקשכם. עוד ועוד. אין אזכור למשל של יחס העלות/תועלת של סיפורי רכילות במציאות של תקשורת בהתפוררות כלכלית.
גם אין דיון של ממש בהחלטות מודעות לשים את הז'יטונים על סוג הסחורה העיתונאית הזו. למשל, על זה שערוץ 10 דחק את "לונדון וקירשנבאום" לפני כמה שנים כדי לפנות מקום ל"ערב טוב עם גיא פינס".
הדרך שבה מסוקרים נושאים "כבדים" כמו פוליטיקה דרך פריזמה רכילותית היא נושא חשוב יותר מפופולריות של אתרי רכילות. אבל חשבון נפש נוקב לגבי חלקה של התקשורת במשוואה הזו, של העגל שרוצה לינוק והפרה שרוצה להיניק, לא תזכו לראות במהדורת חדשות של ערוץ מסחרי.
