התמונה הזאת, ערימת צינורות שעל אחד מהם מופיע שמו, החזירה את בני ארביט 47 שנים אחורה, אל מוצב המזח שעל גדות תעלת סואץ; אל קצין השריון סגן זכריה שטיינמץ, שנפל חמש שנים אחר כך בקרב על החווה הסינית; אל חברו לפלוגה יהודה וינר, אחיו של אהוד מנור, שנהרג לצידו בתקרית האש בפורט תאופיק, 8 בספטמבר 1968, ושעליו נכתב השיר "אחי הצעיר יהודה".
ארביט הופתע כשהראינו לו השבוע את התמונה. "אני לא זוכר את הנסיבות שבהן צולמה, אבל לראות את התמונה אחרי כל כך הרבה שנים זה ממש שוק בשבילי", אמר. "אני כתבתי על הצינורות. אבא שלי היה ארכיטקט, וממנו למדתי לצייר אותיות דפוס. אני מזהה את הכתב שלי".
ארביט (65), תושב טבעון, שירת במלחמת ההתשה בגדוד 46 של חטיבת השריון 401. "זו הייתה תקופה מיוחדת. המ"פ שלי היה יוסי בן־חנן (לימים אלוף בצה"ל – ר"א). המח"ט היה אורי בר־און. כולם היו תותחים אחד־אחד", נזכר ארביט, מהנדס במקצועו העוסק בעיקר בסלילת כבישים באפריקה.
מוצב המזח, שבו צולמה התמונה, יהפוך לימים לאחד מסמלי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. במשך שבוע היו חייליו נצורים תחת התקפות של הקומנדו המצרי, מנהלים לחימה עיקשת, עד שקיבלו אישור להיכנע ונלקחו בשבי. אבל בתקופת מלחמת ההתשה המציאות הייתה שונה. "התקופה הזו הייתה כמו במערכונים של הגשש החיוור. הבונקרים היו עלובים, דגנו דגים בים סוף, בישלנו לבד והיה הווי שאני לא אשכח כל חיי. פעם אחת תיכננו כל החברים מהצבא לנסוע לאזור הזה שוב, אבל המתיחות עם מצרים שיבשה את התוכניות".
באותה תמונה – לצד הכתובת "בנות רצויות – בנים מיותרים" ומתחתיה הקונטרה: "עזבו בנות, תביאו אוכל" – מופיע שמו של חייל נוסף: זכריה שטיינמץ. "זכריה היה איש צוות שלי והמשכנו יחד לגדוד 184 בחטיבה 14 המיתולוגית", מספר ארביט. "הוא היה הטען בטנק, הנהג היה משה קנצוקר מירושלים ואני הייתי התותחן".
יעקב שטיינמץ, אחיו של זכריה, הופתע גם הוא. "אני לא מזהה את התמונה, אבל אני זוכר את התקופה", סיפר. "אחי שירת על גדות התעלה כשריונר. את רוב שירותו הצבאי, גם כחייל וגם כקצין, הוא עשה בתעלה בסיני".
בשלהי 1970 נפצע זכריה ברגלו, ומשום כך נאלץ לוותר על המשך השירות הקרבי. עם שחרורו מצה"ל החל ללמוד בחוג לביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, לא גויס בגלל נכותו. אבל זכריה התעקש לתרום את חלקו, והצטרף ליחידת שריון שלחמה כחזית הדרום.
בצל"ש אלוף הפיקוד שהוענק לו לאחר מותו נכתב: "סגן זכריה שטיינמץ ז"ל התנדב להילחם במלחמת יום הכיפורים, למרות היותו פצוע ממלחמת ההתשה ובעל כושר בריאות לקוי. בליל 15 באוקטובר 1973 השתתף בקרבות החווה הסינית, ושם נפגע ונפל. התנדבותו להילחם על אף מגבלותיו הרפואיות תרמה רבות לרוח היחידה. במעשיו אלה גילה אומץ לב ומסירות ללא סייג".
"הייתי צעיר ממנו בשבע שנים", מספר יעקב שטיינמץ. "כשאחי נהרג הייתי בן 17. אני זוכר אותו כחייל ואחר כך כקצין שהיה מגיע הביתה לעיתים רחוקות, פעם בשלושה או ארבעה שבועות. הוא היה בשבילי מודל להערצה".
