כשימלאו עשרים שנה לרצח יצחק רבין, ימלאו עשרים שנה גם לישיבתו של יגאל עמיר בכלא. אם לא לוקחים בחשבון נסיעות ברכב אסירים מאובטח לצורך העברתו בין בתי סוהר — מבאר־שבע לאיילון, מאיילון לרימונים, מרימונים לרמון, מרמון לשיטה ומשיטה חזרה לרימונים, שם הוא נמצא כיום, רוצחו של ראש הממשלה לא ראה שמיים מלבד פיסת הרקיע שמעל החצר הצמודה לתא שבו הוא כלוא. הוא לא נסע בכביש שש, אין לו מושג עד כמה התפתחו תל־אביב וראשון־לציון, פתח־תקווה ובאר־שבע, איך הוקמה יש מאין העיר מודיעין, שאולי היה בוחר לגור בה. את הקמפוס המורחב של אוניברסיטת בר־אילן, שבה למד משפטים, הוא לא היה מזהה. וגם אם אשתו, לריסה טרימבובלר, מספרת לו על מה שקורה בחוץ, שניהם יודעים שזה לא אותו דבר.
הוא לא ראה ואם להסתמך על שורה של מרואיינים לכתבה זו, גם לא יראה עד יומו האחרון. ובכל זאת, יש כאן בשורה אחת טובה בשבילו ורעה מאוד עבור רבים אחרים: אם יחליט לפתוח במאבק כדי שיכירו בו כאסיר עולם מן השורה, כמו כל רוצח אחר, הוא יזכה דווקא לגיבוי של האגודה לזכויות האזרח, גוף המזוהה בדרך כלל עם מאבקי השמאל. "ייצגנו אותו מול בג"ץ למימוש זכותו להינשא ולהתייחד עם אשתו, ובהחלט נשקול להצטרף להליך כזה, כי יש כאן היבט עקרוני של חקיקה פרסונלית פסולה", אומר עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה.
כשיקיר מדבר על חקיקה פרסונלית הוא מתכוון לתיקון לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א־2001, שזכה לכינוי "חוק יגאל עמיר". על פי הנוהל, אחרי שבע שנים בכלא מעבירה ועדת השחרורים את תיקו של אסיר העולם לנשיא, שישקול את קציבת עונשו. רק אחרי שהנשיא קוצב את העונש, בדרך כלל לתקופה שבין 24 ל־30 שנים, ניתן להביא את האסיר לדיון בפני ועדת השחרורים, שתפקידה להחליט אם לנכות שליש מעונשו. בוועדה הזו יושבים שופט, קרימינולוג ואיש שירות בתי הסוהר, והם לוקחים בחשבון, בין השאר, את המלצות שב"ס, מידת המסוכנות, ההתנהגות בכלא, וכמובן, את השאלה האם האסיר הביע חרטה. "חוק יגאל עמיר" קובע כי ועדת השחרורים לא תמליץ לקצוב את עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש ממשלה ממניע פוליטי־אידיאולוגי או להעניק לו חנינה. עם זאת, הוא אינו פוגע בסמכותו של נשיא המדינה לקצוב את עונשו של אסיר כזה או לחון אותו. מאחר שהחוק נחקק עוד לפני המועד שבו יכול היה יגאל עמיר להגיש בקשה לקצוב את עונשו, הוא תקף לגביו ואינו נחשב כחוק החל רטרואקטיבית, דבר שאינו מקובל במשפט הישראלי.
"אני בהחלט יכול להבין את הסלידה מהרצח המתועב" אומר עו"ד יקיר, "אבל כשמדובר בזכויות אדם, אסור שזה מה שיקבע. זכויות אדם לא נעצרות בשערי הכלא". הוא נאחז באילנות משפטיים גבוהים כדי להראות את הבעייתיות שבחוק: "נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אמר בשעתו שמאסר עולם ללא אפשרות לקיצוב עונש וקיצור שליש משמעותו מאסר ללא אור בקצה המנהרה, והוא אינו חוקתי (ברק, חייבים לציין, לא התייחס ספציפית ליגאל עמיר – אר"ה). לזה מצטרפת גם העובדה שהחוק נתפר על פי מידותיו של יגאל עמיר, ויש פסול בחוק שנתפר על פי מידותיו של אדם ספציפי. מה גם שהחוק כולל התייחסות לראש ממשלה בלבד. לא לרצח נשיא, לא לרצח שר, ועל כן הוא פסול".
אם כך, למה לא הוגש עד עכשיו בג"ץ בעניין?
"זו החלטה של יגאל עמיר. הוא זה שצריך לעתור".
ואם יעתור, תצטרפו לעתירה כזו?
"כן. מהטעמים שהסברתי כאן".
עו"ד ארי שמאי, המייצג את יגאל עמיר, מאשר כי יש כוונה להגיש עתירה לבג"ץ נגד החוק. "זהו חוק לא חוקתי ועל כן תוגש עתירה, גם אם אני לא יכול לומר לך מתי".
למה אתם מחכים?
"שיבשילו התנאים. זה ברור שיגאל עמיר לא צריך להיות מופלה מול אסירי עולם אחרים, וכולם מבינים את זה. אגב, את יודעת שרוצחי אנואר סאדאת שוחררו מהכלא? אבל טוב, שם זו לא דמוקרטיה".
אחד התנאים לקיצור העונש הוא הבעת חרטה.
"כן, רק שיגאל עמיר הוא לא נרקומן ששדד זקנות ועכשיו מתחרט על כך".
63 חברי כנסת הצביעו בעד חוק "יגאל עמיר". שישה ח"כים – כולם מסיעות הימין – הצביעו נגד, ושמונה נמנעו. שר התקשורת דאז ונשיא המדינה היום, ראובן (רובי) ריבלין, התנגד עקרונית לחוק, אבל הצביע בעדו. "החוק לא ראוי להיכלל בספר החוקים", אמר אז. "הצבעתי בניגוד למצפוני המקצועי כדי להימנע מוויכוח ציבורי שבו יאשימו אותי שרצחתי את רבין. מה אנחנו צריכים שהעננה הזו תרבוץ מעלינו?".
אני שואלת את הנשיא ריבלין אם הוא עדיין חושב כך. "כך חשבתי וכך גם אמרתי כפרלמנטר ומתוך דאגה לדמוקרטיה הישראלית", הוא אומר. "אני חושב שזה אכן בעייתי. ברגע ששוללים מנשיא המדינה את שיקול הדעת במתן חנינה, עלול להיות מצב שבו הוא לא יוכל להפעיל את שיקול דעתו במסגרת עסקה, דוגמת עסקת גלעד שליט, כשהמטרה היא שחרור שבוי ישראלי".
למרות שהיה ברור שהחוק הזה נוגע רק ליגאל עמיר.
"כן, כי גם חוק ספציפי מגביל את הנשיא. צריך לסמוך על נשיאי המדינה שהם ישקלו שיקולים ראויים, ולא צריך לעגן את זה בחוק. מי שרצה חקיקה כזו אז, רצה אותה מסיבות רגשיות ולא ענייניות. מבחינה רגשית, זה פשע נגד משפחת רבין. ברמה הלאומית זה פשע נגד עם ישראל ונגד הדמוקרטיה. כבר 2,500 שנה אנחנו זוכרים את רצח גדליה בן אחיקם, שהיה הנציב היהודי שמינו הבבלים על עם ישראל, ומציינים את האירוע בצום גדליה ב־ג' בתשרי. כלומר, ברמה של ההגות היהודית ושל המלכות היהודית, רצח גדליה הוא לדיראון עולם. בהקשר הזה ראוי להזכיר כי מנחם בגין, בשעתו, רצה לכנס את כל הצומות ליום השואה שיהפוך ליום זיכרון לאומי. זה לא צלח, והחוק בישראל קבע את יום רציחתו של רבין כיום מיוחד שבו מתקיימת גם אזכרה ממלכתית".
ראוי היה להפוך אותו ליום צום, נוסח צום גדליה?
"זו שאלה שבוודאי יהיו לה תומכים ויהיו לה מתנגדים".
ודעתך?
"במקרה הזה דעתי הפרטית היא לא רלוונטית. אם וכאשר הכנסת תכריע, הנשיא יכבד את ההחלטה".
אתה חושש שיגיע יום שבו נשיא יחליט לקצוב את עונשו של יגאל עמיר, אפילו לחון אותו?
"אם יהיה נשיא כזה, וזו תהיה השקפת עולמו, הכנסת תצטרך להביע את עמדתה. אני רק חושב שאם נגיע לדור שיחשוב שעמיר ראוי לחנינה סימן הוא שאנחנו חברה אחרת, ואולי עם אחר".
האם עניינו של יגאל עמיר הגיע אליך כנשיא, בדרך כזו או אחרת?
"התשובה היא לא. אם התשובה הייתה חיובית, לא הייתי יכול להתראיין".
ככל הידוע, בקשה בעניינו של עמיר לא הגיעה לשולחנו של אף אחד מהנשיאים שכיהנו מאז הרצח: עזר ויצמן, משה קצב, שמעון פרס או ריבלין. "זה לא עלה בשום פורום לדיון", אומר פרס. "מה גם שאני הבעתי את דעתי בעניין מספר פעמים ולא הסתרתי אותה. אין אצלנו הוצאות להורג, חוץ ממקרה אחד - אדולף אייכמן, על רצח עם. כך שהעונש החמור ביותר בישראל הוא מאסר עולם. כדי לקבל הקלה במאסר עולם חייב להיות אלמנט של חרטה יחד עם יתר השיקולים. יגאל עמיר לא רצח רק ראש ממשלה. הוא גם ניסה לרצוח את הדמוקרטיה. רצח ראש ממשלה נבחר זה רצח רצון העם, ועל כן יש להענישו כראוי ולייצר גם הרתעה. ודעתי החד־משמעית היא שהוא צריך להישאר בכלא עד יום מותו. אין סליחה ואין מחילה".
אתה מוטרד מהאפשרות שעם השנים הגישה הזו תשתנה, שעמיר יזכה לקיצור עונשו?
"לא. להפך. אני מקווה שעם השנים יפחת מספר הקיצונים שמסיתים לרצח ואלימות פוליטית, ושעונשו של יגאל עמיר אכן יהווה גם הרתעה".
נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שעמד בראש ועדת החקירה הממלכתית לרצח רבין, אינו רואה פסול בחוק שמונע את שחרורו המוקדם של עמיר. "כמשפטן, כל הצעדים המשפטיים שננקטו בעניינו של יגאל עמיר מקובלים עליי. הם מבטאים בדיוק את עמדתה של המערכת השיפוטית במדינת ישראל", הוא אומר.
גם שר המשפטים לשעבר, צחי הנגבי מהליכוד, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, סבור כך. "תמכתי בכנסת בחוק. יכול להיות שמבחינה מוסרית אין שוני בין אבא שזרק את ילדיו מקומה שביעית, בעל ששרף את אשתו או רוצח ראש ממשלה, ולכן העונש הוא אותו עונש. אבל יש הקשר לאומי, שמצדיק שאומה תקבל החלטה שתחריג אותו. לא במובן המוסרי, אלא במובן המשפטי. זו הדרך שהמחוקק מצא אותה הולמת לעוצמת הטרגדיה שיגאל עמיר הטיל על כולנו".
"זאת המטרה של החוק, אבל הכנסת יכולה לחשוב על זה אחרת בעתיד. אפשר לשנות חוקים והיו אין סוף דוגמאות לכך, ולכן הייתה גם הצעה לשריון החוק הזה אבל זה לא בוצע ובצדק, כי זה לא עולה בקנה אחד עם רעיון הדמוקרטיה".
האפשרות הזו מדאיגה אותך?
"אני לא חושב שהיא ריאלית. אם מאז רצח רבין לא היו תופעות של אלימות שנוגעות לתפיסות פוליטיות היינו אומרים שהחברה הישראלית החלימה והיא יכולה להיות יותר רחמנית. אבל מכיוון שהתופעה קיימת והיו פגיעות על רקע דומה, בפרופסור שטרנהל, למשל, או בערבים, אני לא רואה בעתיד הנראה לעין שינוי בחוק".
הנגבי, שכיהן כשר המשפטים שנה אחרי הרצח, מספר כי היו כאלה שלא הסתפקו במאסר עולם. "אני זוכר דיונים שבהם אפילו נדונה השאלה אם יש להוציא להורג רוצח ראש ממשלה. אני חשבתי אז, וכך גם אמרתי, שאם תתקבל חלילה הצעת חוק כזו, זה יהיה ניצחון נוסף של יגאל עמיר שהצליח לגרום לשינוי בתפיסה הישראלית שלפיה עונש המוות יחול רק על הנאצים ועוזריהם. בעיקר מן הטעם שתמיד יש סיכוי סטטיסטי של טעות. נתתי אז את הדוגמא של סירחאן סירחאן, רוצחו של רוברט קנדי, שהאמריקאים בחרו להכניס למאסר עולם ולא להוציאו להורג". סירחאן, אגב, יושב בכלא כבר 47 שנה.
חברת הכנסת שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה מתקשה להאמין שיגאל עמיר יסתובב אי פעם חופשי. "אני לא רואה בעיני רוחי כנסת שמשנה את החוק או נשיא שמתעלם ממנו", היא אומרת. "רצח רבין היה פשע חריג בקנה מידה היסטורי. זה לא רצח אדם, זו ממש חתירה תחת אושיות הממלכה, קריאת תיגר על המדינה, וזה מעשה שזקוק להתייחסות מיוחדת".
האגודה לזכויות אזרח כבר עתרה פעם אחת, בעניין הפגישות שלו עם אשתו, וזכתה.
"זה באמת מעורר בי צמרמורת וחלחלה שאדם שלא הביע חרטה על מעשיו מנחיל אותה לצאצאיו, ויש לו גם עדת מעריצים. אני לא רוצה שישתמע מהדברים שלי שמדובר כאן בנקמה. זו לא נקמה. זה דגל שחור".
הכרעת הדין במשפטו של יגאל עמיר ניתנה במרץ 1996: מאסר עולם ועוד שש שנים על פציעתו של המאבטח יורם רובין. מאוחר יותר הוא נידון לעוד שש שנים, שהוחמרו בבית המשפט העליון לשמונה שנים, על קשירת קשר. "העונשים היו במצטבר, כך שהתחושה הייתה שהוא לא ישתחרר עד יום מותו". אומרת עו"ד פנינה גיא, שהייתה התובעת במשפט.
עמיר מעולם לא הביע חרטה אמיתית על מעשיו. "מיד עם תחילת המשפט", משחזרת גיא, "כשהסניגור שלו הזכיר את האפשרות של קונספירציה, עמיר סימן לו מיד לשבת. 'לא הייתה קונספירציה. אני יריתי ברבין', הוא אמר, במילים אלה, פחות או יותר, 'לא התכוונתי לרצוח אותו, כי לא היה לי שום דבר נגדו כבן אדם, אבל רציתי למנוע ממנו להמשיך כמנהיג, להבטיח שהוא יהיה משותק, ועל כן יריתי בו בגב'.
"הפעם היחידה שהוא ביקש סליחה הייתה על המדרגות בבית המשפט, כשעבר ליד יורם רובין. 'לא התכוונתי לפגוע בך', אמר לו. רובין עצמו, כשהוזמן להעיד, ביקש לעמוד עם הגב לעמיר. אמר שהוא לא יכול לראות אותו מול העיניים שלו. וכך היה".
עוד בטרם יבש הדיו על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל־אביב, כבר עלה נושא החנינה ליגאל עמיר. "הוא עוד לא נכנס לכלא וכבר אנשים שאלו מתי הוא ישתחרר", אומרת גיא. "זה מעסיק גם את אלו שתומכים בו וגם את אלו שחוששים מפני האפשרות הזו. גם אחרי החקיקה ב־2001, הדאגה לא השתנתה. זה חוק שהתקבל ברגשות מעורבים גם בקהילה המשפטית. אבל ההסכמה הייתה, ונשארה, שפשעים, אחרים, נוראים ומזעזעים ואכזריים ככל שיהיו, אב ששרף את ילדיו או אם שהטביעה אותם, עדיין אין להם השלכות רוחב כמו שיש לרצח שביצע יגאל עמיר, וזה מה שעושה את ההבדל". ¿
