יום שני לפני כשבועיים התעוררו נעם אבנון (45) וחברתו לחיים יואנה יונסקו (40) בחמש לפנות בוקר. השכמה שגרתית עבורם. נעם לבש את חולצת הטריקו הלבנה שעליה מודפס הלוגו של אתר התיירות וילה וילאטיס, שניהל בעיירה הרומנית פרדיאל שבהרי הקרפטים. היא לבשה חולצה זהה והתכוננה לצאת איתו לעבר רכס הרי הפאגאראש, במרכז רומניה, להדריך קבוצה של שלושה תיירים ישראלים שביקשו להתנסות בקניונינג – סנפלינג במפל מים.
"ברגע האחרון, ממש לפני שיצאתי מהחדר, הרגשתי התכווצות בבטן", מספרת יואנה בקול חנוק. "היה לי דימום ונבהלתי נורא. רק נעם ידע שאני בתחילת החודש השני להיריון. הוא היה כל כך מאושר לשמע הבשורה. העיניים שלו נדלקו והחיוך שלו, שתמיד היה רחב, הוכפל מרוב שמחה".
הם הכירו בתחילת השנה, בפייסבוק, ואחרי שבוע של התכתבות קבעו להיפגש בהרים. "שנינו אוהבים את הטבע, שנינו מכורים לספורט אתגרי וממבט ראשון הרגשנו שאנחנו זיווג מושלם", היא נזכרת. "לפני כמה חודשים התחלתי בהליכי גיור כדי שהתינוק שלנו ייוולד כיהודי. למרות שאנחנו לא צעירים, חלמנו על יותר מילד אחד".
נעם הפציר באהובתו לוותר על הטיול ההרפתקני ויצא לדרך עם שלושת הישראלים – בחור ושתי בחורות – ועם דן, חברו הטוב. ב־12 בצהריים סימסה לו יונסקו שהיא מרגישה הרבה יותר טוב. אבנון, שהגיע להרים בתום ארבע שעות נהיגה, ענה לה שתנאי השטח קשים מתמיד – הגשם יורד ללא הפסקה והקניונים שבין ההרים מלאים במים שוצפים. "כמו תמיד הוא סיים ב'הכל יהיה בסדר' והאמנתי לו", היא מוחה עוד דמעה. "כשהייתי עם נעם, לצידו או מאחוריו, הרגשתי הכי בטוחה בעולם".
במהלך אותו היום עסקה יונסקו בעבודות משרדיות בווילה וגם קפצה לקליניקה שלה, שבה היא עובדת כתרפיסטית. "בדרך חזרה החלטתי לעשות לנעם הפתעה. עצרתי בחנות, קניתי קופסה יפה וחליפת תינוק לבנה שעליה רקום באנגלית: 'איתך בכל מקום'. תיכננתי להוסיף לקופסה את הדף עם התשובה החיובית של בדיקת ההיריון ולתת אותה לנעם כשיחזור הביתה".
בשמונה בערב, כשנעם לא חזר, היא החלה לדאוג. שעה לאחר מכן היא צילצלה לדן, שתפקידו היה לחכות ברכב עד שנעם והמטיילים ייצאו מהמים ולקבל את פניהם עם תה חם ועוגיות. "דן סיפר לי שהם עדיין לא חזרו, שהוא צילצל ליחידת החילוץ של האזור ודיווח על היעדרותם, אבל הם לא הסכימו לצאת לשטח בגלל החושך והגשם", היא מספרת. "למרות שאני מכירה את המנטליות הרומנית, התרגזתי מאוד. הם יחידת חילוץ או לא? ביקשתי מדן שיחכה לי שם וקפצתי למכונית. ידעתי שזה מסוכן לבחורה לנהוג לבד בחושך, ידעתי שעליי לנהוג במשך ארבע שעות לפחות, וגם הרגשתי שאני מתחילה לדמם, אז ביקשתי ממישהו שיבוא איתי. במהלך הנסיעה עברו בראשי המון השערות, אבל לרגע לא חשבתי על מוות".
בחמש לפנות בוקר, כשהגיעו למכונית של אבנון, היא ראתה את כוחות החילוץ. שלושת המטיילים הישראלים, שהיו רטובים עד לשד עצמותיהם, נכנסו לרכב שלה. אחד השוטרים ניגש למכוניתה, שאל מה מעשיה שם ואמר שיש גופה. "שאלתי אותו אם זה מישהו מהקבוצה שלנו או מקבוצה אחרת", היא משחזרת, "והשוטר אמר שההרוג הוא מהקבוצה שלנו. הסתכלתי על שלושת הישראלים שישבו לצידי ומאחוריי, והם לא אמרו לי דבר. אמרתי להם באנגלית: 'תגידו לי את האמת, נעם נהרג?' הייתי חייבת לשמוע את זה מהם. בדרך לתחנת המשטרה כבר דיממתי ללא הפסקה. כשחזרתי לחדר שלנו ראיתי את הקופסה המונחת על השולחן, עם חליפת התינוק, והמשפט 'איתך בכל מקום' קיבל משמעות חדשה. נעם היה הגבר של חיי ואני עדיין האישה של חייו. הכנסתי את החליפה למזוודה והחלטתי לקבור אותה יחד עם נעם. את שני האוצרות שלי, נעם והתינוק, איבדתי בבת אחת".
יואנה שלחה הודעה בפייסבוק לאחיו של נעם, אסף (43), הלומד לדוקטורט בברלין. "ברגע שקראתי: 'צלצל אליי מיד, זה דחוף', הבנתי שקרה אסון", הוא מספר. אסף היה זה שהודיע להוריו, בראשון־לציון, וגם לאחותו, חגית אבנון־קליין (55), מוזיקאית המתגוררת בניו־יורק. יממה לאחר מכן התאחדה כל המשפחה בווילה ויטאליס – המקום שבו מצא נעם את אושרו וגם את מותו.
"זה היה מפגש הזוי", מעידה האחות חגית, ששני ילדיה ניגנו בהלווייתו של נעם בגבעת ברנר. "כולנו הגענו ל'מקום של נעם' – ורק נעם איננו. ידענו שלצד עבודתו כמדריך הוא עוסק בחילוצים וידענו שהוא חשוף לסכנה, אבל מי העלה בדעתו שנעם, שחרש כמעט את כל העולם, יסיים את חייו דווקא כשהוא פגש את יואנה והרגיש שסוף־סוף בא הקץ לנדודיו?"
סגן א' (22), טייס, ושתי ידידותיו החיילות הגיעו לווילה ויטאליס באמצע טיול בן עשרה ימים שערכו ברומניה. "נעם הציע לנו אטרקציה — יום של קניונינג בתוך נחל עם מפלים — והתלהבנו מאוד", הוא מספר. "זה היה אמור להיות היום הכי פשוט וקל בטיול שלנו".
הם יצאו לאזור אגם וידרארו בשבע וחצי בבוקר. "לבשנו חגורות הצלה, חבשנו קסדות, נעם לימד אותנו את הטכניקות של סנפלינג במים, תירגלנו אותן והמשכנו להתקדם. עקפנו את המפל הראשון, כי נעם אמר שהוא קשה מדי, וירדנו בסולם למפל השני, שהיה בגובה 15 מטר. נעם בדק אותו ואמר שהזרימה חזקה מדי, ושלצערו גם את המפל הזה לא נוכל לעשות. ירדנו בסולמות עד למפל קטן של שלושה־ארבעה מטרים, הוא נראה רגוע יחסית, וגם הבריכה שמתחתיו נראתה שלווה.
"התחלתי לרדת בסנפלינג, ונעם נשאר למעלה, על סלע, כדי לראות שהטכניקה שלי בסדר ולעזור לי במקרה הצורך. ככל שירדתי במפל הרגשתי שהזרם מתחזק, אבל אמרתי לעצמי, 'לא נורא, תכף אגיע לבריכה'. לשחות אני יודע, והבריכה נראתה לי כמו מקום מפלט מהמפל. שיחררתי את החבל, וברגע שהסתובבתי כדי לשחות, המים שאבו אותי למטה. זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו לא בסדר, שחגורת ההצלה מושכת אותי למעלה, והמערבולת מושכת אותי למטה.
"הבנות מספרות שברגע שהראש שלי שקע מתחת למים, נעם זיהה את הסכנה. הוא קפץ לתוך הבריכה והתחיל לשחות לעברי. הוא שחה נגד הזרם, וזה מאוד קשה. אני ניסיתי לשחות, מדי פעם הוצאתי את הראש לנשום אוויר. ראיתי את נעם שוחה לכיוון שלי, ביד אחת הוא החזיק סלע, וביד השנייה הוא תפס אותי והחזיק את הראש שלי מעל המים. אלה היו עשר שניות גורליות שבהן הצלחתי להסדיר את הנשימה. הסחף והזרימה גברו עליי, ושוב נשארתי למטה. הספקתי לראות שגם נעם עולה ויורד, חליפת ההצלה דחפה אותו למעלה והמערבולת משכה אותו למטה. היא סחפה אותי עד למפל, והמים ירדו עליי בשיא העוצמה. הם דחפו אותי יותר עמוק ולפרקי זמן יותר ארוכים. נלחמתי על כל נשימה".
"מכל העליות והירידות במים, השארית של החבל התלפפה סביב שתי הרגליים שלי. שחיתי רק עם הידיים. הזרימה החזקה הורידה אותי לקרקעית. פגעתי בה עם הראש. זה לא כאב כי הייתה לי קסדה, אבל הרגשתי חבטה. כשהמערבולת קצת נחלשה, היא זרקה אותי לכיוון היציאה מהבריכה. למזלי, שתי הבחורות הפגינו תושייה. הן עמדו בבריכה, במים עד גובה החזה, וכשהרמתי את הראש הן הצליחו לתפוס בחגורת ההצלה ולהחזיק את פלג הגוף העליון שלי מחוץ למים, כשהרגליים קרובות למפל ועדיין קשורות. הן צעקו לנעם: 'תצא, א' כבר בחוץ', אבל הוא המשיך לחפש אותי, ורעש הזרם גבר על הצעקות. אולי הוא בכלל לא שמע.
"כשבחורה אחת עזרה לי לשחרר את הרגליים מהחבל, השנייה המשיכה לחפש את נעם במים. פתאום ראינו את נעם צף לידנו, על הבטן, עם הראש למטה. צעקנו לה שתוציא אותו. אני לא יודע איך היא הצליחה למשות אותו לבדה, הוא היה כבד מאוד. עזרנו לה לייצב אותו על האדמה והתחלנו לעשות לו החייאות. שלושתנו עברנו קורס מד"א בתיכון ורענון בצבא. במשך חצי שעה הנשמנו את נעם בתורנות, ולא הייתה שום תגובה. לא דופק ולא נשימה. החלטנו שהדבר הכי הגיוני הוא להפסיק לנסות. לוותר. זה היה רגע מאוד־מאוד קשה.
"השעה הייתה כבר חמש, ידענו שבשש וחצי יירד החושך ועשינו חושבים. ניסינו להתקדם כדי להזעיק עזרה, אבל הזרימה הייתה חזקה מדי והבנו שאנחנו עלולים להיהרג. ניסיתי לטפס על המצוקים וכל הזמן החלקתי אחורה בבוץ. הבנו שאנחנו צריכים לעשות שם את הלילה, בחושך ובגשם ובקור מקפיא, ושהבעיה העיקרית שלנו היא היפותרמיה. מצאנו עץ והתיישבנו תחתיו, צמודים כדי לשמור על חום הגוף. לא היה לנו מכשיר טלפון לווייני, לא הייתה לנו שום דרך להודיע איפה אנחנו וגם הרגשנו שאף אחד לא יגיע לחלץ אותנו. רק בן אדם לא שפוי בדעתו יירד בחושך ובגשם כדי לחלץ.
"קיווינו שמישהו יחשוד שאנחנו אבודים. מדי ערב הודענו להורים שהכל בסדר, וההסכם היה שאם אנחנו לא מודיעים, אז כנראה משהו לא בסדר. קיווינו שדן שחיכה לנו בסוף המסלול יגיע אלינו. לא היו לנו בגדים להחלפה, לא היה לנו אוכל, הגשם המשיך לרדת ורעדנו. הסכמנו שאף אחד מאיתנו לא יירדם, וכשמישהו עצם את העיניים הערנו אותו".
מתי הבנתם שניצלתם?
"בסביבות שבע בבוקר התחלנו לשמוע שריקות של משרוקיות ושרקנו בחזרה. זו הייתה נקודת התקווה הראשונה. אחר כך ראינו פנסים, הלכנו לעברם וראינו את דן. הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך ללכת נגד הזרם, חזר למכונית, הזעיק חבר שלו שהוא מומחה סנפלינג, והם התחילו לחפש אותנו בארבע בבוקר, בחושך, והיו מאוד נועזים. דן ניגש לגופה של נעם, החבר הכי טוב שלו, ופרץ בבכי. אחר כך הוא הסביר לנו בטון פרקטי שחייבים להשאיר את הגופה במקום כדי להתקדם. לקח לנו ארבע שעות לסיים את המסלול. הלכנו לאט. היינו תשושים ומפוחדים. כשיצאנו מהמסלול ראינו את יואנה, ואז הגיע הרגע הקשה מכל – לספר לה שנעם לא שרד".
איך עשיתם את זה?
"אמרתי ליואנה שהוא ניסה להציל אותי. היא בכתה ללא הפסקה. אני מניח שהרבה פעמים חלפה בראשה המחשבה, מה יקרה אם נעם ייצא לחלץ ויחשוב על טובת אחרים לפני טובתו. היא רצתה לשמוע כמה שיותר פרטים, איך ומה קרה. אמרתי לה שהוא שהה יותר מדי זמן מתחת למים, או שהוא קיבל מכה מהזרמים ואיבד את ההכרה. יכול להיות שהוא צלל לחפש אותי. אין ספק שהוא הציל את חיי, כשאיפשר לי להיות עשר שניות מחוץ למים. ללא המנוחה הזאת לא הייתי מסוגל להמשיך".
בבוקר המחרת הוא פגש את משפחת אבנון. "אמרתי להם שאני משתתף בצערם ומודה להם על החינוך שנתנו לנעם. כשאדם רואה מישהו טובע במערבולת, זה הכי לא אינסטינקטיבי לקפוץ פנימה. נעם התנהג כמו לוחם אש, שקופץ לאש בוערת כדי להציל חיי אחרים".
"את אהבת הטיולים נעם ירש ממני", מספר אביו, שמואל אבנון (78), יליד ורשה, שבזמן מלחמת העולם השנייה נדד עם הוריו לרוסיה. "אבא מציג את זה כנדודים, אבל אלה היו בריחות", מעירה חגית, "שבמהלכן הוא הבין שאפשר לראות את העולם בהרבה צבעים". כשהיה בן 11 עלה עם משפחתו לישראל והם התיישבו בירושלים. הוא שירת 22 שנה בקבע, וכיום הוא עובד במשרה חלקית במועצה הישראלית לצרכנות.
את רעייתו עפרה (77), דור שביעי בארץ וגננת במקצועה, הכיר כשהיה בן 17. כשנולד בנם הצעיר עברו לראשון־לציון. שמוליק לימד את ילדיו לאהוב את הארץ דרך הרגליים, הם לא ידעו מה זה שבת בבית. לצבא הגיע נעם "מורעל", כהגדרת אמו, "והתאמץ כדי להתקבל לצנחנים". הוא השתחרר בדרגת סרן, למד באוניברסיטת בר־אילן (תואר ראשון בהנדסה אזרחית ותואר שני במדעי המחשב) והחל לעבוד בחברת מיקרוסופט.
"בשבילו, העבודה לא הייתה המטרה, אלא רק האמצעי לצאת לטיולים", אומר האב. "במשך כמה חודשים הוא עבד קשה מאוד, משמונה בבוקר עד חצות, ובמקביל אירגן קבוצה של רוכבי אופניים. כשחסך מספיק כסף הוא יצא איתה לירדן ולמצרים, אפילו למדבר המערבי שבין מצרים ללוב הוא הגיע, ובכל פעם שטף לי את הראש עד שהסכמתי לצאת איתו".
נעם סחף אחריו את כל בני המשפחה. הוא גרר את אביו לטיול מוצ'ילרים בארגנטינה. "ארצות־הברית לא דיברה אליו מפני שהוא חיפש את הטבע, כמה שיותר פרוע ופראי", מספרת חגית. "הודו, טיבט, סין, נפאל, במקומות האלה הוא פרח. נעם אמר לי: 'כשאני יושב על ראש ההר ומתבונן בטבע אני בוכה'. עבורו, החיבור לטבע היה אבסולוטי, בגדר חוויה דתית. לכן הוא הפך לסוג של גורו שאומר לאנשים, 'בואו איתי, אני אראה לכם מקום אלוהי', והם הלכו אחריו באש ובמים. הוא גילה את האור בטבע ולא היה מאושר ממנו כשחשף את האור הזה לאחרים".
"נעם לא אהב לשבת במשרד ולספור את הימים עד לחופשה שבה ייצא לטייל", מוסיף אסף. "השאיפה שלו לא הייתה חופשה, אלא חופש מושלם. כיוון שגדלנו כמעט כמו תאומים, היו לנו הרבה שיחות על החיים. פעם נעם שאל אותי מה עדיף – לבעור באור מלא או באור חלקי. אמרתי שאני בוחר באור חלקי, שמאפשר לך לגשש את דרכך באפלה. נעם טען שהוא מעדיף אור מלא, שרק בו רואים את ספר החיים ומבחינים גם בהוראות היצרן. והוא חי את החיים באור הכי חזק שאפשר".
עפרה, האם, טיילה עם נעם במצרים. את אסף נעם גרר לחודש וחצי בקירגיזסטן. בארץ הוא לימד את אחיו לעשות סנפלינג וקניונינג בנחל יהודיה. "בגלל נעם הוצאתי דרכון פולני", מספר האב. "גם הוא קיבל דרכון פולני והתחיל ללמוד פרסית כדי לטייל באיראן, בפקיסטן ובאפגניסטן. אלמלא קרה מה שקרה, הוא ואסף היו אמורים לטייל בנובמבר באינדונזיה. הם כבר קנו כרטיסים לסינגפור כדי להגיע לשם. לא היה גבול לתיאבון של נעם, הוא רצה לטייל בכל העולם".
לפני חמש שנים נחת נעם ברומניה. "הוא כבר לא היה מסוגל לעבוד אפילו יום אחד נוסף בהיי־טק", מספר האב, "וישראלי שהכיר שם הציע לו לנהל את וילה ויטאליס. נעם הזעיק אותי לשם, להתייעצות. הגעתי ומצאתי אכסניה פשוטה, אבל ראיתי את קבוצות רוכבי האופניים שעוצרות שם ללילה, ואמרתי לו שזה מקום עם פוטנציאל. הוא לקח את האכסניה ושידרג אותה לפנינה. שיפץ, בנה רחבה לאופנועים, תיכנן טיולים, ממש גן עדן".
המוטו של נעם היה "לפנק, לפנק, לפנק", וספר האורחים שהוריו הטיסו ארצה מעיד על כך. אינספור שבחים כתבו בו תיירים מכל העולם. "נעם הוציא קבוצה, הוביל אותה לטיז־אל־נאבי וכשכולם הגיעו לשם, בקושי נושמים, חיכה להם שולחן עם מפה לבנה, כמו שאמא שלנו אוהבת, עמוס באוכל", מספרת חגית. "כשגילה שאחד התיירים חוגג יום הולדת הוא הפתיע אותו, באמצע המסלול, בבלונים ועוגה. זה מה שהפך את הטיול ל'חוויה חד־פעמית'. אנשים שטיילו איתו כותבים עכשיו בעמוד הפייסבוק של נעם כמה שהוא נגע בהם".
"גם אני יצאתי איתם לטיולים", מספרת יואנה. "נעם צילם במצלמת גו־פרו שצמודה לקסדה, ועד הערב ערכתי את הסרטים. התיירים השתגעו כשראו בארוחת הערב מה עבר עליהם במשך היום".
במקביל להדרכת טיולים ידעו כולם שאבנון תמיד מוכן לקריאת חילוץ. המחלץ הישראלי חיליק מגנוס מספר שאבנון השתתף בחילוץ מסוק היסעור שהתרסק ברומניה ב־2010, ושבני זוג ירושלמים חבים לו את חייהם. לפני שאיבדו את הקשר הסלולרי, הם הספיקו לדווח למגנוס שנתקעו בראש הר מושלג, ואבנון, שהיה במרחק 16 ק"מ מהפסגה, טיפס אליהם והוריד אותם.
"ואני רק רציתי שהוא יחזור כבר הביתה", מקונן האב. "נסענו אליו לווילה הרבה, ובילינו נהדר. גם בחג השני של סוכות היינו אמורים להתארח אצלו. אבל בשנים האחרונות אמרתי לו, 'די, מספיק'. יש לי בן אחד ברומניה, אחד בברלין, בת בניו־יורק ואני בראשון. אלה חיים?"
שבועיים לפני האסון לקח נעם את יואנה לטיול באתר המועדף על שניהם – רטזאט. "במשך שבוע עשינו סנפלינג וקניונינג ואומגה ואת כל האקסטרים שאנחנו אוהבים", היא מספרת. "כיוון שהגוף שלי רגיל לזה, חשבתי שאוכל להמשיך עד לאמצע ההיריון, אולי עד ללידה".
כשמשפחת אבנון הגיעה לווילה, הם נחרדו לשמוע שיואנה הפילה את העובר. "אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני שאדם נדיר כמו נעם יימחה מעל פני האדמה מבלי להשאיר אחריו שום זכר", מספר אסף, "ונכנסתי למאבק מול מחוגי השעון כדי לשאוב ממנו זרע או לקצור רקמת אשך. צילצלנו לרופאים אורולוגים ברומניה, וכולם סירבו. מתברר שהחוק הרומני פחות מתקדם ביחס לישראל. ברומניה, שאיבת זרע מהמת היא עבירה שדומה לגניבת איברים. אחותי צילצלה לאורולוגים בלונדון ובניו־יורק. יצרתי קשר עם אורולוג בישראל שהסכים לבצע את הפעולה הפשוטה הזאת, והתחלתי לחפש איך להטיס אותו לרומניה, אבל הזמן פעל לרעתנו. הבהירו לנו שהסיכויים פוחתים אחרי 24 שעות, ושאחרי שתי יממות הם אפסיים. לא הספקנו".
אסף מעלה מהמרתף את מה שנשאר מאחיו. הקסדה שלו, שאליה צמודה מצלמת גו־פרו, נעלי הליכה, מקל נדודים וערימות של חבלים.
"החיפוש אחר אורולוג שיסכים לבצע שאיבת זרע היה מתסכל", מודה אסף. "בשלב מסוים, כשהשעון תיקתק, עלה בי רעיון משוגע. לקחת מזרק ומכל של חנקן יבש, להסתנן לבית החולים בעיר פיטשט, שבה נשמרה הגופה, ולשאוב ממנו בעצמי".
למה לא עשית את זה?
"אבא עצר אותי. אבא אמר שהוא לא מוכן שיהיה לו בן אחד באדמה ובן שני בבית סוהר". •
