הבית הצנוע של משפחת לוי בבית אל, בית ילדותו של נחמיה לביא־לוי ז"ל, מתקשה להכיל את המנחמים. מעגלים־מעגלים הם יושבים בסלון, באוהל שהוקם בחצר, במטבח הצר, ובסוכה שטרם פורקה והפכה מסוכת חג לסוכת אבלים. האלמנה נטע לביא, 40, יושבת מתחת לסכך, זקופה וקשובה, סביבה מעגל חברות מהעיר העתיקה בירושלים, מקום מגוריה ב־15 השנים האחרונות. היורה שירד בליל יום שלישי הותיר שלוליות על מפת השולחן, קישוטי קיר רטובים. הנשים מסביב לנטע בוכיות כמו הסכך המטפטף. אחת מהן ניגשת אליה, והיא מצידה מעניקה לה חיבוק ארוך. מניחה בעדינות כף יד גדולה וחמה על כתפיה הרועדות.
נטע נעה בין מעגלי המנחמים שעוטפים את האבלים: הוריו של נחמיה, שבעת אחיו, ושבעת ילדיה שלה. היא מקדישה תשומת לב לכל אחד ואחת, מתנצלת בהרכנת ראש אצילית בכל פעם שעליה לקום ולשוחח עם אורחים אחרים. מדי פעם הבכי מכה גם בה, אבל נטע מנערת מיד. היא בתפקיד – כלת האבל. חברותיה של האלמנה, זו המורגלת להעניק, לארח, להושיט יד, מנסות לבקש ממנה לשנות פאזה, להבין כי עכשיו תפקידה להיתמך ולקבל מאחרים. אבל המנגנון הפנימי שלה לא יודע איך עושים את זה.
רק לקראת הצהריים אמה מצליחה לחלץ אותה מגל המנחמים לחדר צדדי, ומגישה לה כוס קפה וארוחת בוקר מאוחרת. בפרקי הזמן המעטים האלה של השקט, מאחורי הדלת הסגורה, נטע חוזרת אל רגעי האימה מיום שבת האחרון. "ירדנו מהסוכה לבית, מיד אחרי ההבדלה, ואז שמענו צרחות. אחת הבנות שלנו הביטה דרך החלון הצופה אל הרחוב. היא ראתה מרחוק אישה רצה וצועקת. טוב שלא ראתה יותר מזה. בזווית העין ראיתי את נחמיה יוצא מהבית. הוא יצא מיד, בלי לומר שום דבר. זה הכי הוא. ככה הוא גם חי. מבחינתו זו הייתה חובה לעזור לכל אדם במצוקה, לא משהו שבכלל אפשר להתלבט בו. מי שמכיר אותו לא מתפלא בכלל שכך הוא נרצח, כשניסה להציל אחרים. הוא לא כתב צוואה. אבל זאת הצוואה שלו לילדים, גם בחייו וגם במותו".
נחמיה יצא מביתו עם אקדח. המחבל, מוהנד חלבי, היה חמוש בסכין. ניתוח סרט האבטחה מבהיר איך קרה שדווקא כלי הנשק הנחות יותר ניצח בקרב הזה. כשיצא מהשער, נחמיה לא יכול היה לראות את המחבל, מאחר שרחוב הגיא היה הומה בסוחרים שהסתירו אותו. באותה העת, אדל בניטה־בנט ברחה שותתת דם מהרוצח אחרי שנאבקה בו עם בעלה אהרון, מפלסת את דרכה בין הסוחרים שקיללו אותה ופגעו בה. היא חלפה על פניו של נחמיה, זועקת, ילדתה בזרועותיה.
נחמיה פנה שמאלה, בעקבות אדל הנסה, כדי להגיש לה סיוע. הוא לא ידע כי באותו רגע קריטי הפנה את גבו למחבל שדלק אחריה עם סכין שלופה בידו. גם תוך כדי הריצה לא הבחין בו. כעבור שניות המחבל דקר אותו ופגע בעורק הראשי שבצווארו. השניים נאבקו זה בזה, עד שנחמיה, שאיבד דם רב, התמוטט על גבו. רק אז, בכוחותיו האחרונים, שלף את האקדח. זה היה מאוחר מדי. המחבל שגהר עליו הצליח לחטוף את נשקו.
בשלב הזה נטע יצאה אל הרחוב בעקבות בעלה. "לקח לי דקה, אולי פחות", היא מספרת. "יצאתי מהשער והסתכלתי שמאלה. ראיתי מרחוק את נחמיה שוכב על הגב ונאבק בעזרת הרגליים. בהתחלה לא הבחנתי במחבל. הרחוב היה חשוך והוא לבש בגדים כהים. את נחמיה ראיתי כי הוא לבש חולצה לבנה. לפתע ראיתי גם צללית כהה שנאבקת בו. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים. היד של נחמיה התרוממה עם האקדח, ואז המחבל הצליח להפיל לו אותו.
"הפנים של נחמיה היו מופנות שמאלה, לא לכיוון שלי, אבל פתאום הוא סובב את הראש אליי והסתכל עליי. הידיים שלו נפתחו לצדדים בתנועת רפיון. ראיתי עוד פרפור, בדיעבד זה היה כנראה פרפור אחרון. הוא שכב בוהק ולבן בנהר של דם. מרחוק ראיתי מג"בניקים רצים, המחבל ירה והם ירו לעברו, ובעצם גם לכיוון שלי. ענני כבוד שמרו עליי. סרט האבטחה מראה שעמדתי שם 45 שניות. זה הרבה זמן באירוע כזה. קשה להאמין כמה מחשבות יכולות להכיל 45 שניות".
מה חשבת באותן שניות גורליות?
"באותן שניות דמותה של יעל שורק עמדה מול עיניי. יעל הייתה חברה טובה שלי. למדנו יחד שיעור קבוע. היא נרצחה ב־2002 בפיגוע בכרמי צור, כאשר רצה החוצה מהבית בעקבות בעלה שיצא להיאבק במחבלים חמושים שחדרו ליישוב. הם נרצחו שניהם, אייל ויעל שהייתה אז בסוף החודש התשיעי. הבנתי שנכון שאבחר בדרך אחרת, שאני מוכרחה לסגת, כי יש לי שבעה ילדים שצריכים אמא שתטפל בהם. המבט האחרון של נחמיה אמר מבחינתי הכל. גם בלי מילים הוא אמר לי, 'תברחי מכאן, צאי ממקום הסכנה. הילדים צריכים אותך'.
"היה לי מאוד קשה לסגת, להחליט שאני משאירה אותו כך, אבל ידעתי שזה למענו, כדי שאוכל לטפל בילדים שלו. בילדים שלנו. נכנסתי פנימה לתוך החצר של הבית, וסגרתי את השער. עמדתי שם ושמעתי את חילופי היריות. אחרי כמה רגעים לא יכולתי לעמוד בזה ופתחתי שוב את השער. צרחתי שיטפלו בבעלי ששוכב פצוע, ושוב סגרתי.
"תוך כמה רגעים הגיעו אנשי מד"א. בכניסה לחצר שלנו יש ארון עזרה ראשונה והם לקחו מתוכו ציוד והלכו לטפל בפצועים. רק אז הבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם, אבל לא הייתי מסוגלת לעלות לבית. המזל שלי שחברה טובה הייתה אצלי וכדי להסיח את דעתם של הילדים היא פשוט התחילה לרחוץ אותם, כמו עוד ערב שגרתי. ידעתי שאסור שהם יראו אותי במצב שלי. הייתי מאוד נסערת. חמקתי דרך הגג לבית של אחת השכנות. החברות התאספו סביבי וניסו להרגיע אותי. הרגשתי איך לאט־לאט רוח ה' נכנסת בי וממלאת אותי בכוחות. הכתה בי ההכרה שאני כעת המבוגר האחראי בשטח, שאני חייבת לשלוט בעצמי, שאסור לי להגיב בצורה קיצונית, למען הילדים.
"בשלב הזה עוד לא ידעתי מה מצבו של נחמיה, אבל התמונות הקשות שראיתי לא הותירו בי הרבה תקווה. שרה ואהרן, שני הילדים הגדולים שלנו, לא היו בבית. הם נכנסו קצת אחרי שהוא כבר פונה לשערי צדק. הם הגיבו קשה מאוד כששמעו שאבא נדקר. תוך כמה דקות אח שלי התקשר ואמר שנחמיה כבר לא בין החיים. בישרתי לילדים. נורא. זה היה נורא. היה לי קשה להיכנס לבית, אבל נכנסתי כדי לארוז כמה דברים".
החזרה אל מראות הדם והצעקות קשה לנטע. היא אוספת כוחות ומבקשת לדבר על נחמיה. "הוא היה איש אציל נפש. היה מאוהב בשני דברים, בלימוד תורה ובצבא".
ובנטע היה מאוהב?
היא צוחקת ומשפילה מבט נבוך. "כן. גם בנטע היה מאוהב".
נטע נולדה וגדלה במושב מעגלים מדרום לנתיבות והלכה לאולפנה בערד. בהמשך למדה עיצוב גרפי והחלה לעבוד בתחום. "אבל אז הרגשתי ריקנות גדולה. החלטתי להקדיש שנה ללימוד תורה במדרש הרובע בעיר העתיקה. כך נפגשתי עם ירושלים. אחרי שנה של התרוממות ובנייה, חברה הציעה לי להיפגש עם נחמיה שהיה אז תלמיד בישיבת עטרת כהנים. הוא הצליח לכבוש את ליבי מיד במידות הטובות שלו. נחמיה היה אדם בנוי כבר מגיל צעיר. אדם שלא מרים קול, אדם שאי־אפשר לריב איתו. גם ההחלטה שלו להקדיש את חייו ללימוד תורה הייתה מאוד חשובה לי".
הם נישאו לפני כ־15 שנה. תחילה גרו בשכונת קריית־משה ואחר כך עברו לדירה קטנה ברובע המוסלמי. שניהם הקדישו את חייהם לחינוך: נטע כמחנכת בבית הספר היסודי לבנות מוריה, ונחמיה כרב בבית הספר לבנים מוריה, רב מחנך בעטרת כהנים ובשנה האחרונה גם במכינה הקדם צבאית בבית מאיר. "הוא למד ולימד מתוך אהבה גדולה כדרך חיים שבונה את האדם. מהבחינה הזו, כמי שחי בתוך עולם של תורה, הוא היה המחנך של הבית, מורה הדרך. כל הזמן אמרתי לילדים שילמדו ממנו. הייתי מתייעצת איתו הרבה בשאלות חינוכיות. הייתה לו הסתכלות עמוקה. גם השירות במילואים היה לו מאוד חשוב. אבל לכל דבר שיצא אליו, כולל קורס קציני מילואים של הרבנות הצבאית בקיץ האחרון, הלך רק אחרי שביקש את הסכמתי.
"נחמיה חי אידיאולוגיה. במכתב שכתב לפלוגת המילואים אחרי שעזב הוא מדבר על אהבת ישראל. אנשים שלא מכירים אותו יכולים לחשוב שמדובר בקלישאות ריקות, אבל הוא חי באמת מתוך תחושה עמוקה של אהבת ישראל, ואצלו זה בא לידי ביטוי בפרטים הקטנים, בלי זיופים. לא שמעתי אותו מדבר בגנותו של אדם".
לא קשה לחיות ככה?
"אחד התלמידים באמת אמר שלחיות ליד נחמיה זה מאתגר, כי זה כמו לעמוד מול ראי. הישרוּת שלו והתום שלו העמידו את מי שלצידו בסיטואציה של כנות, כזו שאי־אפשר לנסות להיות בה מישהו אחר אלא רק להיישיר מבט אל הראי ולהיות אתה עצמך. נחמיה גם מאוד העצים אותי. דיבר בשבחי, וזה נתן כוח. אבל נכון שלא קל לחיות ליד אדם כזה. אדם שאי־אפשר לריב איתו. כי גם אם אני הייתי מבקרת או מנסה להתווכח, הוא היה עונה בנחת ובמאור פנים.
"אני זוכרת שעוד לפני שהתחתנו הוא סיפר לי על אדם אחד כמה הוא טוב. כמה ימים אחר כך, חברה אמרה לי על אותו אדם כמה הוא גס רוח. לא הבנתי איך זה יכול להיות, שני תיאורים הפוכים לאותו איש. בהתחלה חשבתי שכנראה שהאדם הזה התנהג עם נחמיה בדרך אחרת ועם החברה בדרך אחרת. עם הזמן הבנתי שזה נחמיה. הוא פשוט לא רואה את הרע, רק את הטוב. הייתה בו יכולת להביט על המציאות רק בעין טובה".
לא הרבה זמן מסוגלת נטע לשבת בחדר הצדדי. "אנשים צריכים אותי בחוץ, מחכים לי", היא מתנצלת באותה תנועת ראש אצילית, ויוצאת אל המנחמים, מקשיבה, מחבקת וממשיכה לשתף בכאב ובלבטים.
הוריו של אהרון בניטה־בנט, הנרצח הנוסף בפיגוע, עוד לא הספיקו לפגוש אותה. הם מתגוררים בטורונטו, נחתו בארץ רק אחרי החג ויושבים עכשיו שבעה בהר חומה. אבל לפני שמחת תורה התקשרו לנטע. נרגשים הודו לה על כך שבעלה הציל את כלתם ונכדיהם. "הוא באמת הציל את אדל", אומרת האלמנה, שותקת רגע, בולעת את הכאב, וממשיכה: "אם נחמיה לא היה שם כדי להיאבק עם המחבל השפל הזה, הוא היה רוצח אותה. המחבל ראה את נחמיה מיד – ציציות בחוץ, כיפה גדולה, חולצת שבת, המראה הכי יהודי שיש. הוא היה פעיל מאומן של הג'יהאד האיסלאמי, ידע בדיוק איך ואיפה לדקור כדי לרצוח. עם כל הקושי שלנו, אני גאה בבעלי על מה שעשה. אני מאוד רוצה לפגוש את אדל. לחבק אותה".
הרעיון לבקר את אדל עלה גם בראשו של נועם לוי, אחיו הצעיר של נחמיה. "קמתי היום בבוקר בתחושה שאני חייב ללכת אליה. היא פצועה בבית חולים, המשפחה של בעלה שנרצח הייתה בחו"ל, והילדה פצועה. זה כל כך קשה. דיברתי עם אשתי ורצינו לבקר אותה, אפילו עכשיו תוך כדי השבעה, אבל כששאלנו את הרב הבנו שמבחינה הלכתית מוטב שאבלים לא ייצאו מבית האבלים. אנחנו נפגוש אותה אחרי השבעה".
נועם ונחמיה גדלו באותו החדר, חלקו את אותה מיטת קומתיים, בבית הצפוף שבו גדלו שמונה ילדים. "היינו קרובים כל השנים, אולי מפני שאני האח שמתחתיו, אולי גם מכיוון ששירתנו בו־זמנית בצבא. נחמיה גדול ממני, אבל הוא התגייס מאוחר יותר, בגלל הלימוד בישיבה. אחרי שהוא ונטע התחתנו הם עברו לדירה בגודל של חדר וחצי ב'בית הדואר' שברובע המוסלמי. עם השנים המשפחה גדלה וכבר היו להם ארבעה ילדים, אבל הם המשיכו להצטופף בדירה הקטנטונת. לאחר כמה זמן הצליחו לרכוש חלק נוסף בהמשך הדירה, ואז שיפצנו אותה ביחד. בהמשך הם עברו לבית הנוכחי. ביקרנו אצלם הרבה".
במשך השנים, לצד לימוד תורה, ומגורים בתנאים קשים בעיר העתיקה, היה נחמיה לוחם מילואים בנח"ל. הוא המשיך לשרת בהתנדבות גם כשכבר היה אב לשישה ילדים. נועם מספר כי בעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה החלו להצעיר את הפלוגה של אחיו, ולאמן את הכוח באופן אינטנסיבי יותר. "אחרי האימונים הקשים, בשהם סחבו משקלים כבדים במיוחד, נפל לו האסימון שהוא כבר לא בכושר מספיק טוב כמו הצעירים. הוא התלבט. בהתחלה חשב להתנדב למילואים בחטיבה המרחבית בנימין, אבל אחר כך נולד הרעיון של קורס קציני מילואים של הרבנות והוא החליט ללכת על זה. המשמעות הייתה שחודש וחצי, בכל חופשת הקיץ, הוא לא יהיה בכלל בבית. נטע לקחה על עצמה משימה לא פשוטה. הם חיו יחד חיים מאוד ערכיים. דיברנו על זה כל הזמן. לא היה צריך שנחמיה ימות כדי שנדע את זה".
אחת הנשים במעגל שסביב נטע מוציאה פתקים שכתב נחמיה לבנה, כמורה בבית הספר מוריה. מילים אישיות, כתב יד מוקפד ונקי. "הפתקים האישיים האלה שלו שמורים אצלי, כי הם תמיד ריגשו אותי. הייתה בהם עין טובה ודיוק", אומרת החברה לאלמנה.
"הוא היה יכול לשבת גם עשר דקות על מכתב אישי לתלמיד", מספרת נטע. "אני לפעמים הייתי משתגעת מזה. אני תמיד במרוץ, בלחץ להספיק, והוא יושב בנחת וכותב. אבל זה נחמיה, מקפיד לתת יחס אישי ומדויק לכל תלמיד, תמיד רק בעין טובה. גם בעבודה, הוא ראה רק את הטוב, לא ידע להפעיל מרפקים. היו פעמים שחשבתי שיש דברים שהוא צריך לדרוש או שלא נוהגים בו כראוי. כשדיברתי איתו על כך הוא מיד אמר, 'אבל נטע, את לא רואה את התמונה הגדולה. זה לא מה שאת חושבת'. הוא היה מצליח להמתיק כל דבר, לסובב את הדברים, כך שפתאום הם נראו אחרת".
בסלון יושבים הוריו של נחמיה, יחזקאל ותרצה, מקבלים את המנחמים הרבים, מבקשים להתעודד ולעודד, אוספים רסיסי סיפורים על בנם, רק בן 41 במותו. רבקה שטרנברג, קשישה על כיסא גלגלים, מגיעה אל הבית, וכל אחיו של נחמיה מתאספים אל ההורים לסלון, לא מצליחים להכניע את הבכי. גם נטע מצטרפת. "זו דודה שנטע, נחמיה וכל המשפחה היו מאד קשורים אליה. בת 96 שגרה בירושלים, והם היו מבקרים אותה הרבה מאוד", מסבירה תמר, אמה של נטע. "הבית שלהם הוא בית פתוח. תלמידים היו מגיעים לסליחות בכותל וכמובן מגיעים אליהם לארוחה, גם ב־12 בלילה. לאורך השנים הם גם נקשרו לאנשים במצוקה. הגדוּלה שלהם הייתה שהם באמת הפכו לחברים שלהם, לא הסתכלו על אף אחד כעל נזקק.
"נחמיה ונטע הם שניהם אנשים מאוד מיוחדים. גם אנחנו התארחנו אצלם הרבה. למרות שנחמיה עבד מאוד קשה, היה היה עוזר הרבה בבית. היה עוטף את נטע. היא תמיד קמה בבוקר, רצה מיד לכל המטלות והעיסוקים, והוא רגוע, הולך אחריה, מגיש לה כוס קפה ונרתם לכל משימה. לאחרונה דיברתי עם בעלי על המצב הביטחוני, חששנו שהם חיים ככה בתוך העיר העתיקה. נטע הלכה אחרי נחמיה בעניין הזה. זה לא היה לה קל. הקושי הוא לא רק ביטחוני, אלא גם טכני – צריך ללכת עשר דקות מהחניה עד הבית עם כל המצרכים של הקניות ביד. נחמיה הרכיב על האופניים שלו סל כביסה גדול וכך היה סוחב את המצרכים. כשהוא היה במילואים נטע גייסה את הילדים לעזור. אבל זה מאוד קשה. כשדיברתי איתה לפני החג, היא אמרה לי בטלפון שחייבים להגיע לירושלים למרות המצב הביטחוני. הבנתי שאם נטע מדברת ככה, אז אנחנו, ההורים שלה, חייבים להתגבר על הפחד ולבוא. הגענו למעמד הקהל והיה מאוד מרגש".
דירתה של משפחת לביא נמצאת ב"חצר וינטנברג" שברובע המוסלמי, בין שער שכם לכותל המערבי. המתחם נרכש במאה ה־19 על ידי סוחר עשיר בשם משה ויטנברג, אוכלס בחסידי חב"ד, הוחרב בפרעות תר"פ, שוקם, ננטש שוב בעקבות מאורעות תרפ"ט, ושב לידי בעליו ב־1967. ב־1987 חידשה עמותת עטרת כהנים את ההתיישבות היהודית במקום. הדייר המפורסם ביותר במתחם היה אריאל שרון, שרכש בו דירה בתגובה להתנכלויות של ערבים לתושבים החדשים.
נטע מודה שהמגורים ברובע המוסלמי היו לא פשוטים עבורה עוד לפני הפיגוע. "החיים בעיר העתיקה הם חיים תובעניים, יש שם מתח תמידי", היא אומרת. "יש סביבנו תושבים ערבים עוינים ויש פחות עוינים. דווקא נחמיה, בכל פעם שפנה אל סוחר ברחוב, או בכל מפגש עם תושב ערבי, תמיד הביע התעניינות כנה: 'איפה אתה גר? מה העיסוק שלך?' היה שואל. כך זה היה עם כל אדם שפגש. זה היה נחמיה. אבל הרבה פעמים ספגנו יריקות וקללות. בגלל הקושי, לקחנו הרבה את הילדים לטיולים כדי להתאוורר ולהשתחרר מהמתח. לא אגיד שלא פעם שאלתי את עצמי אם אנחנו לא מטורפים. אשקר אם אומר שלא חלמתי על בית עם חניה קרובה, או על בית ביישוב פתוח, אבל לנחמיה היה מאוד־מאוד חשוב להיות חלק מחידוש ההתיישבות בעיר העתיקה".
עכשיו מגלה נטע שהחליטה לא לשוב לגור שם. לפחות לא בקרוב. "החיים בעיר העתיקה הם חיים של כיסופים. הקהילה היא קהילה מאוד מיוחדת, אנשים מאוד קרובים אחד לשני, בגלל צורת החיים המיוחדת. צריך להיות מקורצים מחומר מיוחד כדי לחיות כאן. אבל כרגע, בשלב הזה, אני יודעת שאין בי את הכוחות לחזור לבית. עברתי חוויה קשה מאוד. אני עוד צריכה להתאושש בעצמי. כרגע אני לא מתחייבת על שום דבר. לא מסתכלת רחוק. אולי בהמשך נחזור. בכל שלב אמדוד היטב מה הכוחות שלי ומה נכון לילדים. יש לפנינו עוד דרך ארוכה".
הבת שרה, 13, מתקשה להתמודד עם הרעיון של עזיבת העיר העתיקה. "אני מאוד אוהבת את החיים ברובע המוסלמי. בשביל אנשים מבחוץ זה נראה קשה ומוזר, אבל אני נולדתי לתוך המציאות הזו. נכון שנתקלתי הרבה פעמים בקללות וגידופים, אבל למדתי להתמודד מול זה. פעם אחת אחד השכנים שם לי רגל. הסתכלתי עליו, אמרתי לו דיר באלק והוא הזיז את הרגל. אני אוהבת לגור קרוב לכותל. הבית שלנו בכלל קרוב מאוד לכל מקום. אני אוהבת לטייל בממילא, ובקלות אפשרת לעלות על הרכבת ולהגיע לכל מקום בעיר. נכון, צריך להמתין לליווי, אבל בשביל ילדים זה אקשן", היא מחייכת.
כששרה נזכרת באקשן שעבר עליה רק לפני מספר ימים, היא מרצינה. "בגלל שזו הייתה שבת חול המועד, כל הנוער התאסף בכותל המערבי. בשלב מסוים ראיתי מג"בניקים רצים, אז הבנתי שמשהו קורה. אחר כך הגיע הליווי והלכנו לכיוון הבית. כשהגענו לרחוב הגיא כבר פינו את הפצועים, אבל חלפנו על פני הדם. הרבה דם. זה היה מבהיל. בפתח של החצר פגשנו את אמא, והבנו שזה אבא שלנו שנדקר. צרחנו. כמה דקות אחר כך כבר הודיעו לנו שהוא מת. אבא שלי היה אדם שהקדיש את חייו לתורה, אבל גם ידע לצחוק עם הילדים, לטייל. בכל בוקר היה עושה ספורט בבית. האח הקטן שלנו היה מחקה אותו. אבא עושה שכיבות סמיכה והוא עושה אחריו. אבא עושה כפיפות בטן, והוא מתאמץ גם. את מי הוא יחקה עכשיו?" ¿
