אלה ימים טרופים. הסכסוך הלאומי שיש על האדמה הזאת מחייב תשובות וחזון. האינתיפאדה מזיזה את הכיסאות של הפוליטיקאים ממקומם. לפתע נדרשות החלטות לגבי הצירים שעליהם זורקים אבנים ובקבוקי תבערה כבר יותר משנה. שאלות נשאלות מחדש על 'השכונות הנעלמות' בירושלים, מעבר לגדר ההפרדה.
כבר עשור שיש שם כ־100 אלף פלסטינים עם תעודות זהות כחולות אך ללא ריבונות ישראלית. קיני טרור וכאוס, שיש מי שרואה בהם חלק מירושלים. הר הבית, שאת הדוחות על ההרס הארכיאולוגי והאנרכיה שנעשים בו דאגו להסתיר, מחייב לפתע החלטות. הימין מצטרף לשמאל בדרישה למדיניות ברורה, גם אם הפוכה.
אלה ימים טרופים מכיוון שבדרך כלל פוליטיקאים טובים יודעים לכסות על מחשבותיהם במילים מעורפלות, להפנות את הזרקורים לבעיות הצד השני במקום לומר מה הם רוצים – ולפתע נדרשות תשובות. אלה ימים טרופים גם בהיבט האישי: אדם שנעלם לכמה שעות מעורר דאגה. וכשמדובר במי שנמצא ברדיוס ממקום פיגוע (וכאלה יש בכל פינה), הדאגה כפולה ומכופלת.
והנה דווקא בימים טרופים אלה נעלמה מפלגה באזור שבו מתקבלות החלטות על פיגועים. היעלמות כזו מעוררת דאגה, אף שאנשיה נראים בריאים ושלמים. היא מעוררת דאגה פוליטית. מאז תחילת גל הטרור הנוכחי קולו של משה כחלון ואנשיו כמעט לא נשמע. הם מחוץ למשחק. מה להם ולאינתיפאדה מסביב? הם עסוקים בכלכלה, שהיא כידוע עניין נפרד לחלוטין. הם לא בעד "חומת מגן 2" ולא נגד, לא בעד בנייה בירושלים ולא נגד, לא בעד סדר בהר הבית ולא נגד. מפלגת כולנו מתעסקת בחיים עצמם – בכסף שלנו.
אילו היה מדובר במפלגה מרכזית בנורווגיה, הגישה הזאת הייתה נכונה, אלא שכחלון הוא מנהיג פוליטי חשוב במדינת ישראל, זו שכל פעם חולמת להתעסק ביוקר המחיה ומוצאת עצמה מתעסקת באיך לחיות.
הגישה הפוליטית הזאת, של לא כאן ולא שם, החלה כבר בימי הבחירות. כבר אז אי־אפשר היה לחלץ מכחלון האם הוא בעד או נגד מדינה פלסטינית. האם יש לו תוכנית מדינית, חזון ביטחוני. כחלון היה ממוקד בבנקים ובדיור. על זה הוא רצה לדבר, על זה דיבר ושם תלה את שאיפותיו הפוליטיות. הגישה הזאת הביאה לו מספיק מנדטים כדי להיות המפלגה הכי חשובה בקואליציה, זו שבלעדיה אין ממשלה. הגישה הזאת מעוררת תהיות בימים טרופים כאלה.
כחלון הוא אחד מהפוליטיקאים הכי מרשימים שאני מכיר. הוא אדם צנוע, ישר באופן יחסי לפוליטיקאי, ובעיקר נטול אגו מנופח – מה שמאפשר לו להקשיב לאחרים. התכונות האלה הולידו את מהפכת הסלולר ואת ההצלחה הפוליטית. התכונות האלה לא מחפות על הבור שנפער עכשיו. מפלגה שיודעת לדבר רק על דבר אחד.
אין כלכלה בלי ביטחון. אין פתרון ליוקר הדיור בלי עיסוק גם בשאלה למה מקפיאים את הבנייה במעלה אדומים. לא סביר לשבת בממשלה בלי לתת את הדעת על כל השאלות האלה, שהיו תמיד והופיעו מחדש עם פרוץ האינתיפאדה הנוכחית. זה לא נוח לתת מענה, כי כך מפסידים את אלה שלא יאהבו את התשובות. אבל זה הכרחי.
כחלון לא הראשון שהמציא את הגישה של בין לבין. זו טעות שהחלה אצל לפיד ותוקנה אצלו בשנה האחרונה. מפלגת מרכז אינה תעלת ניקוז ללא מרוצים משני הצדדים. היא גם לא אמורה להיות פשרה. היא אמורה לייצר דרך חלופית. פוטנציאל הבוחרים עצום. 41% בישראל מגדירים עצמם מרכז. הם לא כוח פוליטי ולא יודעים להתחבר, כי בימים כאלה אין להם סביב מה.
איפה הכסף, שצעק לפיד ערב הבחירות הקודמות ואחריו כחלון במילים אחרות בבחירות האחרונות – היא שאלה ראויה אבל נכונה לכולם. העניין המדיני והביטחוני הוא נקודת המחלוקת. לפיד מדבר עכשיו על היוזמה הסעודית, אני מתנגד לה – אבל לפחות אני יודע מה הוא רוצה. איפה כחלון אני לא יודע, ובימים טרופים כאלה זה מסוכן. √
