השנה נדמה שיש בתיאטרון שלנו סוג של רטרוספקטיבה בלתי מכוונת למחזאי האמריקאי הגדול טנסי וויליאמס. אחרי חידושים ל"חשמלית ושמה תשוקה" ו"חתולה על גג פח לוהט", מגיע גם תורו של מחזה נוסף של וויליאמס, "ביבר הזכוכית".
זהו מחזהו האוטוביוגרפי ביותר של וויליאמס, המתעסק במערכת היחסים המשפחתית המורכבת בין בחור צעיר בשם טום (בן דמותו של וויליאמס עצמו) לבין אמו השתלטנית, אמנדה, ואחותו הנכה והשברירית, לורה. בעידודה של האם מנסה טום להביא הביתה מחזר לאחות, חבר שלו מהעבודה. אך מה שמתחיל כרגע של תקווה מסתיים במפח נפש קשה.
הבמאי גלעד קמחי והמעצב ערן עצמון יצרו להצגה מסגרת כפולה של תפאורה בתוך תפאורה המזכירה לנו שזהו בעצם מחזה זיכרון, והזיכרון מייפה את המציאות בצבעים חמים ודהויים. אך בעיקר זהו מחזה לשחקנים, וההפקה של קמחי זוכה לביצוע מזהיר מצד ארבעה שחקנים מצוינים הבונים עבודת אנסמבל מרשימה.
גל אמיתי יוצר דמות אמינה וחמה בתור ג'ים, המחזר הנלהב, שמתגלה כבחור מלא קסם וחשיבה חיובית. נדב נייטס מוצא את האיזון הנכון בין רגישות לניכור בתפקיד טום, הנמצא כבר עם רגל וחצי מחוץ לבית. יונה אליאן־קשת היא אמנדה עסיסית, משעשעת, קצת מזויפת, וגם מניפולטיבית וחסרת גבולות. הייאוש שלה, המציץ מהפינות, מוסתר היטב על ידי האנרגיות הנשיות הפלרטטניות. מולה נטע גרטי, כלורה המסכנה, בונה תפקיד רגיש ומלא אנושיות של ילדה־אישה ביישנית, פרח שברירי הנפתח אט־אט במפגש עם החבר מהעבר ומתגלה במלוא יופיו, עד שהוא מתרסק לרסיסים כשמתגלה האמת עליו. בזכות הביצוע העדין והיפהפה שלה, המחזה הכואב של וויליאמס מגיע לשיאו המרגש, שגם אם ראינו אותו פעמים רבות בעבר, עדיין חורך בנשמה.
