"בשבילנו הפורטוגלים, אירופה תמיד הייתה העולם שמעבר להרי הפירנאים", אמר לי פורטוגלי אחד זקן. "היינו פה רק אנו והספרדים". ואכן כאשר שוטטנו בליסבון או בפורטו, נדמה היה, לא אחת, כי הן שוכנות להן בקצה היבשת, חיות לנפשן כמעט מחוץ לזמן. ערים עתיקות מלאות בתים נושנים, מצופי אריחים צבעוניים עם כרכובים וסלסולי מתכת המרפסות מן המאה שעברה והחשמלית הקטנה שרצה בסמטאות תחת כבלי החשמל, עולה ויורדת ולפעמים כמעט משתפשפת בקיר אבן. רבים מן הבתים נראו נטושים מכל ההגירות, מכל השינויים שהפכו אימפריה עצומה בת 500 שנה שגילתה את העולם ושבה והתכנסה למדינה קטנה לפני כ־40 שנה. דווקא פה אמרה לי זוגתי, ש"בשום עיר לא הרגשתי מאושרת כל כך מהר". כי פורטוגל נאהבת על נקלה.
לא אפרט פה מוזיאונים. יש המון. אדבר על שיטוט והצצה לחיי אחרים. וגם על כך שאני מקווה בכל ליבי, שהשגשוג של הארצות צפוניות כמו גרמניה לא יפגע ביופי הרדום הזה. כי אני מאמין שהארצות הכי נהדרות לביקור הן הארצות שמרקל הגרמנייה לא אוהבת. אלו ששקועות בקשיים כמו איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. הן הכי טובות לתיירים כי אורח חייהן נעים ומותאם לנפש האדם והמחירים סבירים. ליבנו יצא לליסבון, ואף יותר לפורטו שנדמית כאחותה הקטנה, היפה וגם המופנמת יותר. אל תמסרי נפשך, פורטוגל, לשום נסיך נדל"ן גרמני שינשק אותך. הישארי כפי שאת, כך ביקשנו. בקשה תמימה מעט.
בערב היום הראשון שבו נחתנו בחדר האיר בי־אנ־בי הליסבוני שלנו בשכונת גראסה, מצאנו מיד את קפה דה מונטה השכונתי שבו נשב כל ערב. כך קרה לנו במכולת, בחנות הירקות. הכל הרגיש כמו משפחה. בקפה ישבו בעלת הבית, ילדיה, הקליינטים, מלצרית וברמן שחור כהבנֶה שנקרא דמיס במבי. אביו בא מאנגולה, אמו מג'מייקה והוא כבר 18 שנה בליסבון "כי האנשים מאוד חמים וקרובים". ואכן חשנו שם שזה העם הכי לא גזעני שיש. אולי כי הם מעורבים עם בני כל המושבות שלהם. לבנים כשחורים.
בית הקפה של במבי היה צבוע כהרבה מהמקומות פה באדום כהה והיה מלא צעצועים כאילו ילדי בעלת הבית חיים איתה פה. כרזת אלמודובר לצד טום וייטס והמשורר הגדול שלהם פרננדו פסואה. הכל נראה כהצטברות חיים אמנותיים וחיים שימושיים, בלי הפרדה. ילדים, מטריות, אמפנדוס, עוגת תפוזים, עוגת שוקולד וקפה חזק: "פינגלו". אספרסו כפול עם טיפת חלב. אישה זקנה שאצבעותיה מעוקמות משיגרון ישבה עם מטפלת שחורה והתעקשה לכלות לבדה עוגה. גבר שמן הסביר משהו בהתלהבות לאישה רזה. שניהם היו נלהבים, מרבים להניע גופם כבריקוד של שיחה. "תרגיש נוח בליסבון", אמר לי בעל קפה הבית שלי בתל־אביב. "כולם דברנים וגמדים כמוך". ואכן הליסבונאים, מקשישות ספל האספרסו בבוקר ועד תלמידי בית הספר, היו נמוכי קומה, דברנים אך בלחש. פס קול החיים פה נעים וחרישי ממה שאנו מכירים בבית.
הקפה של פסואה
לפני שנסענו לליסבון לא קראנו מדריך אלא ספר של פרננדו פסואה, משורר הארץ הזאת שמת מזה 80 שנה אבל העיר מלאה בו מקצה לקצה יותר מאשר בחייו. פסואה מתאים ככפפה לעיר שבה חי רוב 47 שנותיו. מתאים לה בעיקר כשיורד הלילה ואתה מגלה מה רבים הבתים החשוכים. חלונותיהם פרוצים כשיניים חסרות בפה זקן כבחלקים ישנים של אסטנבול. המסתורין הזה של בירות אימפריאליות עתיקות ששלטו על חצי עולם וגוועו. כך גם ליסבון של האימפריה הקולוניאלית האירופית הכי עתיקה. פאר נושן ובלה. נוגע ללב ומעורר סקרנות.
עץ פרא צמח ממרזב מעוטר. שתי גחליליות של סיגריות היבהבו מחדר מדרגות אפל שדלתו פתוחה לרוח. שני גברים ישבו שם בדממה והביטו אל העולם שעבר ברחוב שבו עברה חשמלית קו 28 הישנה וחרקה. "עיר ילדותי האבודה להחריד", כתב פסואה, "רוח רפאים תועה בחדרי זיכרונות/ לרעש העכברים והקרשים החורקים/ בטירה אבודה של ההכרח להיות". חשתי ברוחו בכל פינה. אותה עצבות. אותו געגוע לעבר לא ברור. ישיבה של שעות בבתי קפה ועישון. נשארו גם כמה בתי קפה בהם ישב פסואה. קפה ברזיליירה ברחוב גארט בשכונת שיאדו, שקיים כבר 110 שנה, או קפה רטיניו דה ארקדה שתחת העמודים מול נהר הטז'ו, שקיים כבר 250 שנה באותו מקום. בשני בתי הקפה השאירו כיסא למשורר שאכל ושתה ועישן כבד וכתב שירים עד שמת ממחלת כבד.
בבוקר שבת ירדנו לכיוון הים דרך שוק עתיקות ענקי שנקרא "שוק הגנבים" שנפרש למשך יום על כל המדרכות. ראינו בנמל ספינת תענוגות כה עצומה שכאילו היתה עיר מערבית שחונה ליום ליד הכאוס הנהדר ותכף תצפור ותיעלם. עלינו וירדנו. העיר העתיקה תיעתעה בנו. חלק מן הרחוב טיפס לשמיים וחלק כמו צנח לים. המדרכות והכביש היו סלולי אבנים קטנות לבנות שחורות. נסענו בחשמלית קטנה מספר 28אי ולא ידענו אם תקח אותנו לחדר שלנו בשכונת גראסה או שתרד לדאונטאון. ישבנו בבתי קפה נעימים ומשפחתיים שתמיד היו צבועים אדום או חרדל או מכוסים אריחים כחולים מצוירים.
בכל בית קפה תמיד דיבר מישהו בהתלהבות בפורטוגזית, שהיא, כמו שאמר לי פעם חברי הטוב הארגנטינאי מרסלו לנדסמן, "ספרדית בלי עצמות". בכל מקום, אחרי שישבנו פעם אחת, כבר הכירו אותנו כבני בית. הפורטוגלים שפגשנו היו מתוקים ורכים. כמהים לעזור. כששאלת על כתובת, ליוו אותך כמעט עד המקום עד שהיו בטוחים שהבנת את ההסבר, כאילו קיבלו לשעה קלה אחריות על גורלך. שוב שוב עצרנו לנוח בבית קפה. הכל היה זול כמחצית מחירו בברלין. בכל מקום עמד מקרר עוגות ענקי. טרם ראיתי אימפריית עוגות כזאת. ארמדות של עוגיות. אלוהים, האנשים האלה לא שמעו על נזקי סוכר וגלוטן? ייתכן שהם מטביעים בבצק את הסאוודָדֶה שלהם, זו העגמומיות מלאת הגעגועים שנחשבת לתכונת הפורטוגלים.
גן חיום של פעם
העוף של פאפא פורמיגאס היה רך וטעים, ושני המלצרים היו מבוגרים מאוד, מנומסים ומיומנים ובאים רק מימינך כדרך מלצרי מסעדת יוקרה, אבל כל זה אירע בבסטה קטנה בשולי גן החיות של ליסבון. לקחנו חשמלית ורכבת תחתית עד הגן. העיר מלאה גנים. ישבנו תחת העצים בריח חיות טרף וגריל. על דופן המקדונלד'ס נשען תנין ענקי והביט ממרחק של כלום דרך זכוכית עבה בהמבורגרים ובילדים. שניהם היו עבורו מזון נחשק.
הילדים סביבנו היו שקטים. לישראלי נדמה שהפורטוגלים פשוט לוחשים. רק ממרחק נשמעה תרועת פיל, קרקורם המטורף של תוכיי האמזונס או איזה קוף חרדתי. גן החיות של ליסבון נפתח לפני כ־170 שנה כשמלכים שלטו פה. זה גן גדול שבו נחבאות החיות בסבך ירוק. מול כלובי התוכים שמקימים רעש עצום הציצו תרנגולות צנועות. תהיתי אם ריח האריות והנמרים שמגיע לאף חיות קטנות, מטיל עליהן אימה או שמא כבר למדו שהן מוגנות מאחרי סורגים? קרנף התפלש בביצונת מלאכותית. גיבון בודד הציג גבריות נועזת על חבליו.
כך, כפי שאירע לא אחת בפורטוגל, כאשר שוטטנו בגן, בין החיות, מצאנו פתאם מבנה עתיק ומסתורי. נטוש. נדמה היה כי נשכח מלב. נראה היה כבית מרחץ רומאי מלא פסלים שגגו נעלם וציורי האריחים שלו נפגעו. האם מלך פורטוגל נח פה בביקורו בגן החיות? האם הייתה זו פינת הדגים? איש לא ידע לומר. נשאר קסם נשכח בפינת הגן. כך בכל פינה של העיר, בכל רגע, אמרה לי זוגתי, אף אם היינו מותשים לגמרי מן העלייה והירידה, "תראה איזה יופי!" והצביעה על משקוף, חלון, קיר אריחים. חדר גג עזוב.
אחרי שבוע בליסבון, עלינו בתחנה הגדולה שליד הנמל לרכבת. דהרנו משך 3 שעות צפונה עד פורטו. העיר השנייה בגודלה בארץ הזאת. אמרו כי בחורף היא קודרת, אבל בראשית הסתיו הייתה פורטו יפה להפליא. קטנה מליסבון ומתוקה ממנה. נחה לה על הנהר הרחב עם גשרי הברזל והבטון שלו. גרנו שם בזול מאוד בחדר ממאה אחרת שלו תקרה מעוטרת וחלונות ענק לרחוב שקט. בעל הבית פדרו עבד בחדרים אחרים ועדיין שיפץ וניקה את מה שרכש כבית משפחה נטוש. הוא פינה משאיות של עפר ופסולת מחצר מלאה הפתעות, ניקה חדרים משאריות והראה לנו את חדר הטבחית לשעבר שעל הגג. רציתי להישאר בחדר שלה מול קיר ישן, תחת גג רעפים, עם שכבות הצבע שהצטברו משך מאה שנים או יותר על הקירות. נדמה היה לי כי החדר הזה על הגג מלא השראה, כל כך הרבה חיים ראה.
שני כלבים שוטטו בבית וחתול אחד ממזרי ומלכותי הנהיג אותם למסעות ציד חתולים אחרים. העיר הייתה מלאה כיכרות מטופחות ועוגיות ואף בה התקיימו בתים נטושים רבים שהעניקו לה מראה שחציו רפאים וחציו שוקק חיים, תערובת אהובה שמעניקה מסתורין לעיר ואין בה ממראה הפלסטיק המשופץ לתיירים עשירים של ערים משגשגות בלב אירופה וצפונה. שתינו יין פורט מתוק ועז. אכלנו דגים שנמשו מן הנהר או מן הים. שתינו קפה חזק. הכל היה זול ושופע מקומיים. פורטוגליות מבוגרות הקישו בספלים קטנים על דלפקי שיש וזכוכית. ישבו בקבוצות של אלמנות מלאות חיים.
פה ושם על גגות בתים בשתי הערים ראינו חדרים עשויים ברזל מעוטר וזכוכית ולמדנו כי היו אלה חדרי תצפית אל הים והנמל. מאות שנים יצאו מפה ספינות לקצה העולם הלא נודע לגלות את אמריקה, מפרצי תקווה וצוקי חוסר תקווה, לאתר את ברזיל, להציץ באפריקה ולשוב עם כל טוב אקזוטי. מן הנמלים של ליסבון ופורטו יצאו מלכים ומלחים, מגלים כמו ואסקו דה גאמה ואמריגו, סוחרים וגנרלים. הפליגו לקנות, לבזוז ולהילחם. נשים ומשפחות חיכו חודשים או שנים לבשורה טובה או מרה. עכשיו שקט, אבל נדמה כאילו נשארה באוויר איזו ציפייה. כשהמראנו מליסבון ידענו שנחזור. זה מהמקומות האלה שליבך נקשר אליהם ואינם נשכחים.
