החלום הגדול של בראדלי קופר, שמגלם את השף אדם ג'ונס, הוא לקבל שלושה כוכבי מישלן. על הסרט הזה הוא בטח לא יקבל אותם. נתחיל בתיאבון: אחת ההנאות הגדולות בסרטים על אוכל ושפים היא התשוקה העזה הזאת לטרוף משהו כשנגמר הסרט. כש'משחק באש' הסתיים התחושה הייתה שהפופקורן הספיק. זה לא שהאוכל בסרט הוצג בצורה לא מפתה, התחושה הייתה שהוא פשוט לא אמיתי. כמו הסרט עצמו.
העלילה: ג'ונס היה שף סופר־סטאר במסעדת יוקרה בפריז. האופי הקיצוני שלו הטיס אותו לפסגת המסעדנות ומשם גרם לו להרוס את הכל - סמים, אלכוהול, נשים, ליקוק צפרדעים - ג'ונס עירבב ובלע בלי גבול עד שהתרסק. אחרי שהשתקם הוא מגיע ללונדון כדי להקים את המטבח הטוב בעולם, זה שיביא לו את הכוכב השלישי הנכסף. לצורך זה הוא מגייס את צוות משימה בלתי־אפשרית שלו - בעלי מקצוע תותחים שאסף עם השנים. רק שהצורך הכפייתי שהכל יהיה מושלם מרים את ראשו.
זה לא סרט נורא. 'משחק באש' הוא מסוג הקומדיות הרומנטיות שיכולות לשרוף בכיף אחר צהריים משעמם בלי להשאיר סימנים. יש בו אפילו כמה רגעים מרגשים ומצחיקים. הבעיה העיקרית היא שהסרט מבוסס על תסריט עם רשימת קלישאות בלתי נגמרת.
השף החתיך הוא גאון מטורף שצועק על כולם במטבח. כולם בסביבתו מעריצים אותו והוא מתנשא עליהם. הוא אולד־סקול. יש לו אויב שנכנע לבישול המודרני ומצליח. הוא נדלק על הסו־שפית שלו (סיינה מילר). היה לו מנטור שמת והוריש לו את ערכת הסכינים שלו (ואפילו השחיז את הסכינים על ערש דווי כי ידע ש"אדם צריך שהכל יהיה מושלם").
בראדלי קופר הופך את השף ג'ונס לחינני וכריזמטי, אבל אפילו הוא לא מצליח לשנות את הנוסחתיות וחוסר היצירתיות שבהן צועד הסרט, שיצא באיחור של שנים אחרי טרנד השף־סלב וסרט נפלא כמו 'שף'. זו לגמרי לא מנת גמר.
