ובהחליטו סוף־סוף ללכת כבר רד היום, אור השמש שהיה לבן כגיר בכניסתו, הפך כתום ביציאתו, ובאופק בערו השמיים כריקועי פחים לוהטים. בערבי תמוז אלה מתהלכים האנשים כצללים חדלי אונים ויגעי כוח מן המלחמה הקשה את שרב היום, האירופים מסיעים את נשותיהם החיוורות והמעונות, שנראות כאילו נבלו באקלימה הקשה של אדמת חום זו, בכרכרות ובאוטומובילים. מציפים את הרחובות וזורמים לחופי הנילוס לבקש מעט אוויר ורטיבות לשובב את נפשם. אחריהם וביניהם מתגלגלות שלשלאות ארוכות של מרכבות ועגלות בלי רווח. ובהן מתפרקדים באדנות וביהירות איתני הארץ, פחות וסגנים, ליד נשותיהם הרעולות עד לאפן. מתחת למצחן הלבן כשיש או שחום כברונזה חוות עיניהן גחלי אש רגע, ותכף נעצמות ונדכאות מבעד לעפעפיים כבדי שמורות ורווי עצלות. משני עברי בבל חוגגת זו, לאורך שדרות הדקלים גדלי הקומה העומדים כמכושפים ללא לחש, רחשו והתנועעו במגמה אחת ההמונים המנומרים של קהיר, סורים, כושים, קופטים, ארמנים ויוונים. ערב־רב של גזעים ותלבושות שונות ומוזרות".
'נקמת האבות', הנובלה המרהיבה של יצחק שָמי שמתוכה לקוחה הפסקה היפה הנ"ל, ידועה עד היום בעיקר ליודעי ח"ן בפינות היותר נסתרות של הספרות העברית. את מקומה הראוי בין דפי ההיסטוריה היא רכשה עד עתה בנסיבות אחרות לגמרי, אפופות מסתורין והוד גבורה. ב־8 בדצמבר 1954 נתפסה בסוריה חוליה צה"לית בת חמישה חיילים. היא נשלחה לשם במסגרת "מבצע צרצר" כדי להחזיר מתקן ציתות. החמישה הובלו לכלא בדמשק, שבו הוחזקו בנפרד, חשופים לאכזריות הידועה לשמצה של שוביהם. כאמצעי מיקוח חטפה ישראל באופן תקדימי מטוס אזרחי סורי, אך עקב מחלוקת בצמרת ההנהגה, לא עשתה בכך שימוש.
ב־13 בינואר 1955, מתוך חשש לגלות את סודות המבצע לחוקריו, התאבד בשבי אורי אילן, בן קיבוץ גבעת שמואל. כשגופתו הוחזרה ארצה, על גופו ובבגדיו נמצאו מספר פתקים. במפורסם ביותר, שקרא הרמטכ"ל משה דיין בלווייתו, כתב אילן: "לא בגדתי. התאבדתי". בפתקים אחרים קרא גם לנקמה. הדפים שעליהם כתב היו דפי הסיפור 'נקמת האבות'.
עד היום לא ברורה לגמרי הדרך שבה הגיעה הנובלה של שמי אל תא הכלא של אילן. ד"ר יוסף צרניק, בן משפחתו של שמי והרוח החיה מאחורי גאולתם המאוחרת של כתביו, כפי שעוד יתואר, חקר את הנושא ומספר כי הגיע עד לאחרון השבויים שנותרו בחיים מאותה פרשה עגומה. "הוא סיפר לי", מספר צרניק, "שבכלא הגיעו לבקר אותם ראש הקהילה בדמשק ובתו. היו מביאים להם אוכל כשר. הם דאגו שהשבויים, שהיו כולם שמו"צניקים, לא יאכלו לא כשר, וגם הביאו להם כמה ספרים. כנראה אחד הספרים האלה היה 'נקמת האבות'. זה הגיוני, 'שמי', זה סורי, דמשקאי".
קפיצה לסוף 2015. בבית דיור מוגן אנחנו מוצאים את ידידיה שמיר, תיכף בן 98, בנו היחיד של יצחק שמי ואלמן שמעולם לא העמיד צאצאים. שמיר הוא מחלוצי המחקר והתעשייה הביטחוניים בארץ. מאחרוני בני היישוב הישן בחברון, מדען בוגר הטכניון, שהיה מצוי בקרבה אל בן גוריון ושמעון פרס, נשלח לצרפת להתמחות בהנדסת כורים בשנות ה־50, ומשם לאמריקה, עד שחזר ארצה. "קראתי לעצמי 'שמיר' כי ככה היה מקובל בראשית המדינה. וההסבר שנתתי הוא, היות שהתחתנתי עם בת למשפחת רביקוביץ', שממנה נטלתי את ה־ר והוספתי לשמי", הוא אומר ופוטר בחיוך שנים ארוכות שבהן התרחק מעיסוק באביו, כובש את כאבו.
צרניק מגלה קצת יותר. "היחסים של ידידיה עם אביו לא היו קלים. הוא ביקש להתרחק מכל זה, לכן גם העביר אליי את הזכויות על יצירתו", הוא מגלה. "פעם אחת דיברתי עם אנטון שמאס, מעריץ של שמי. והוא אמר לי: 'איזה שם עברי מכוער זה שמיר. ואיזה שם ערבי יפה זה שמי'".
כשתעלה מחדש השאלה "איזה יוצר ספרדי ראוי לעלות על גב שטר או בול", ובעצם הרבה יותר מהאקט הסמלי הזה, שמי ראוי להינשא בראש. הוא נולד ב־1888 בחברון כיצחק סרווי, ואימץ מאוחר יותר את השם שמי, היינו א־שאמי, הדמשקאי, מאביו הסוחר שהגיע מדמשק. אמו, רבקה קסטל, באה ממשפחה ספרדית חברונית מפוארת. שמי היה ספוג בתרבות הערבית והכיר אותה על בוריה, בן למשפחה שומרת מצוות שנשלח ללמוד בישיבה אך מרד באורח החיים הדתי, משכיל שעיניו פקוחות אל המודרנה והספרות המערב־אירופית. אלה מקצת ההשפעות והזרמים שעיצבו את סגנונו הייחודי בתכלית.
מהלך חייו היה קודר. גם בגוף ובנפש - הוא סבל מדיכאונות וממחלות, היו לו קשרים בעייתיים עם הוריו ושלוש נשותיו - וגם מול המקום והזמן: מלחמת העולם הראשונה, מצוקת היישוב היהודי בחברון ופרעות תר"פ, קרע מול הקהילה הערבית שבה היה מוטמע, ומנגד התנכרות של האשכנזים שזה מקרוב באו. את עיר הולדתו נאלץ לנטוש ב־1927 בשל התנכלות הרבנים האשכנזים, לאחר שנתפס מבשל בשבת, דבר שהוביל גם לפיטורי אשתו מעבודתה כגננת. הם עקרו לטבריה ומשם לחיפה, שם שימש מורה לשפות, וממנה ראה את המדינה עם קומה, חש גאווה על כינונה, כואב את מצוקת אחיו הפליטים הפלסטינים, ומתגעגע לחברון. שנה מאוחר יותר הלך לעולמו ממחלה קשה והוא בן 61 בלבד.
שמי לא כתב הרבה, אך מפגש עם יצירותיו המעטות מסב הפתעה גדולה והנאה מרובה. יצירה חושנית ורגישה המתבוננת בכישרון נדיר בפרטים, במקום, באדם, גיבורים טרגיים הכורעים תחת כוחות אדירים, ממש כמו איתני הטבע. שמי חף מאקזוטיקה, מספר מחיי הספרדים והערבים, תמונות של שכם וחברון, ירושלים ודמשק, קהיר ובולגריה בעשורים הראשונים של המאה ה־20. נקמות דם בשבטי הבדואים, התנגשות בין מודרנה ומסורת, דיכוי נשים ומאורות חשיש, ויופי עצוב כל כך של הארץ הזאת. שמי היה סופר עברי מחברון בין סופרים אשכנזים המגיעים מאירופה. הוא הוגדר בעל כורחו ומתוך פטרונות בנישה מזרחית וסירב להכפיף את כתיבתו בשם אידיאולוגיה.
בימים אלה רואה הספר 'טחנת החיים', שבו מרוכזת כל יצירתו של שמי שנמצאה עד עתה. הספר פותח את הסדרה החדשה של הוצאת דביר "רטרו סיפורת עברית", שמטרתה להחזיר לתודעה כותבים חשובים, או יצירות משובחות, שנשכחו. בנוסף ל'נקמת האבות', מופיעים בו שבעה סיפורים, שאחד מהם, "שומר המסגד האחרון", רואה אור לראשונה, וכן מספר רפורטז'ות עיתונאיות משובחות (מהן מצטיינת במיוחד סקירתו המקיפה את דעיכתה של קהילת יהודי דמשק).
"מה שהימם אותי לפני הכל היה התמונה של שמי", אומר פרופ' יגאל שוורץ, עורך הסדרה. "יש משהו כל כך חזק בפנים שלו. איש ספרדי, נשוא פנים, ועם זאת משוך בו חוט טרגי. כל מקום שאליו הגיע נהרס - חברון, סוריה. בבולגריה תפסה אותו המלחמה. הוא היה נשוי לשלוש נשים, כולן אגב אשכנזיות. לא הסתדר עם האבא. אמא שלו שהתאבדה".
וטרגי גם תרבותית. בגלל שהוא נתפס כאאוטסיידר, בזמן שהוא הכי בן הארץ, מכיר את תושביה טוב מכולם, ניחן בעברית נפלאה.
"זה מדויק. שמי לא רצה לשמש כחיית המחמד של ההגמוניה האשכנזית. בניגוד ליהודה בורלא, למשל, שהיה עין פה וטוסיק שם, שהיה חצוי ורצה לשמש גשר, שמי סירב להיות גשר, ופשוט לא ידעו איך לאכול אותו. טענו שהוא צריך ללמוד מלאכה מאחרים, בשעה שהוא שלט בערבית ובעברית והכיר טוב יותר את הספרות האירופית, אבל מעולם לא שייכו אותו לשם, אלא ישר ל'מזרח'. במקום לקרוא אותו בהקשר של בלזק וזולא וספרות נטורליסטית של אנשים שעולמם קורס, לא מצאו אצלו קווי דמיון, בקטגוריות ספרותיות נטו. זה באמת טרגי.
"שמי הוא באמת מקרה מיוחד. ציוני בהכרה, אבל לא בתפיסה שלו ככותב. מי שחשב שלערבים מגיעות כל הזכויות ולא ראה בזה סתירה. ויחד עם זאת, כשחזר לחברון בפעם השנייה, נכנס לדיכאון. אבל לפני הכל, הוא פשוט סופר גדול. היו כאלה שדחקו אותו לקרן זווית בגלל הכמות המועטה של היצירה, כאילו זה קריטריון, הרי ברנר ועגנון כתבו כל יום בערך רומן. אבל מבחינתי, ולא רק מבחינתי, מדובר באוצר, שהיה הכרח להוציא אותו לאור. להעניק לו את מקומו הראוי בספרות העברית והעולמית, ובתוך כך, מקומו בתרבות הפלסטינית, הרי זה מדהים, במיוחד היום, שלכאורה נראה שאין כמעט קשר בין העמים".
מתברר שמקומו בתרבות הפלסטינית כבר הוסדר. בתחילת האלף הנוכחי החלו מחמוד דרוויש הנודע ופרופ' סלים תמרי מביר זית ביוזמה לקדם את יצירתו של שמי. כך, ב־2004, החליטה האגודה האקדמית הפלסטינית לאמץ את שמי כאחד הסופרים הפלסטינים החשובים של המאה ה־20. ישראל עדיין לא.
שוורץ מחייך. "אם להודות באמת, עד הרגע האחרון, עד שהספר נדפס, לא הייתי לגמרי בטוח". הדרך הארוכה והמייגעת שבה זכו כתבי שמי לגאולתם המאוחרת תואמת ברוחה משהו ממהלך חייו של מחברם. זה הזמן לחזור אל צרניק ולהציג אותו כמו שצריך: ד"ר יצחק צרניק, 60. הוא מקבל את פניי בפתח האוהל שלו במתחם המחאה הסמוך לתחנת רכבת מרכז בתל־אביב. "אני ההומלס הכי שמח בארץ", הוא מחייך ומזמין פנימה. אם מתעלמים מהחום שהצטבר בפנים ומהיעדר המים הזורמים, דווקא לא רע כאן. המון ספרים ודיסקים וכל מיני ניירות מלאי רישומים חשובים מן הסתם, חלק מפועלו העשיר של צרניק. להגיד שהאיש הוא טיפוס? האנדרסטייטמנט של השנה.
סבא של צרניק, דוד שמי (שהפך אף הוא לשמיר), היה אחיו של יצחק שמי ומי ששימש כמתרגם במשפט ארלוזורוב. צרניק הנכד הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית, שהובטחו לו חיים אקדמיים נוחים בארצות־הברית עד הרגע שבו מוקד העניין שלו עבר ממדע לפעילות חברתית ושוועת האדם הקטן. "ב־2007 נפל לי האסימון: אנחנו נמצאים בשפל הגדול החדש", הוא מספר. "תראה מה קרה מיד אחר כך, המשבר של 2008, ולא נראה שמתאוששים ממנו. כאילו חזרנו 100 שנה אחורה, ל־1929. היום אחד מכל חמישה אמריקאים נזקק לתלושי מזון, גם בארץ אנחנו מתחילים להתקרב לשם, גם באנגליה. אז זה לא מקרי. יש מדיניות של ממשלות שעוסקות בשוד העם".
צרניק, בנחישות של אמסטף והיגיון קר של מדען, החל להקדיש את זמנו לפרסום דו"חות ברחבי הרשת על סמך ניתוח מידע בשני תחומים: "האחד, הונאות בנקאים בשיתוף פעולה של עורכי דין ושופטים, שהם הבסיס למשבר הפיננסי בארצות־הברית, והשני, זכויות האדם במחוז לוס־אנג'לס. מאסרי שווא המוניים ועינויים, בעיקר של שחורים ולטיניים. עד שהתחלתי להיתפס כאיום על בתי המשפט הפדרליים. האו"ם פירסם לראשונה דו"ח על מצב זכויות האדם בארה"ב, בתוכו גם המחקר שלי, ובאמריקה לא אהבו את מה שכתבתי. המחלקה לביטחון המולדת שמה עליי עין. נפלתי תחת ההגדרה של 'דומסטיק טרוריסט'. עד שיום אחד חזרתי הביתה והשכנים אמרו, תשמע, היו פה סוכנים פדרליים חמושים. מחפשים אותך".
צרניק נמלט מארה"ב - לדבריו הוא עדיין מבוקש פדרלית - וביקש מקלט מדיני בגרמניה. לאחר שהגרמנים סירבו, הגיע בנובמבר 2012 חזרה לישראל. "ומעולם לא חשבתי שאחזור לכאן", הוא צוחק. תהיו בטוחים שעבודה לא חסרה לו. כאן בארץ הוא הופך לנודניק של מערכת המשפט, מגיש בקשות לעיון בתיקים פרובלמטיים, עמוס ברנס, רומן זדורוב, אהוד אולמרט, ומתמקד בניהול הפרוטוקולים בבתי המשפט הגבוהים בארץ.
היה צריך כנראה אדם קפדן, שקדן ובלתי מתפשר כמו צרניק כדי להביא את כתביו של שמי אל המקום שהם ראויים לו. הוא אוצר בלום של מידע בנושא אחי סבו, וזה בא לידי ביטוי גם באחרית הדבר המעולה של 'טחנת החיים', שאותה כתב יחד עם פרופ' שוורץ. "שמי סולק מהקאנון, וגם כשהחמיאו לו, נתפס כשולי", הוא אומר. "כתבו עליו: 'לעיתים פרחי הבר הגדלים בשולי השדרה יפים לאין־ערוך מפרחי התרבות שנשתלו במרכז'". באמצע שנות ה־90 החל לעסוק בכינוס כתביו של אחי סבו, "בהתחלה כדי להביא את היצירה שלו כמתנת יום הולדת 70 לאמי", הוא מסביר. "והרושם שלי היה שהוא לא זכה להכרה המתאימה".
צרניק נדחה שוב ושוב על ידי הוצאות ספרים, ומו"מים שכבר ניהל לא הבשילו. באחד המקרים, הוא מגלה, הודלף לו מייל של פיגורה ספרותית מרכזית. "יש לחדול מהעיסוק בשמי", היה כתוב בו. "הוא כתב ערבית בשפה העברית". עד שלבסוף מצא בית אצל פרופ' שוורץ והוצאת דביר.
צרניק מבקש לחזור אל חברון. "'נקמת האבות' המהולל הוא בעצם נבואה, על קנאות דתית שמובילה לאלימות. מהבחינה הזו נראה לי ששמי, שהיה ציוני, היה קרוב יותר לעמוס ולמיכה, לישעיהו ליבוביץ', מאשר למתנחלי חברון". הוא מפנה אל התיאורים המפעימים של עיר האבות, באישי בסיפוריו של שמי, 'שומר המסגד האחרון' (שמתוכו גם קיבל הספר את שמו):
"המקום הזה והאילנות האלה היו חביבים עליי מילדותי הרחוקה. זיכרונות עבר רבים קשרוני אליו. על העצים האלה טיפסתי בנערותי עם חבריי בני גילי בתורנו אחרי קיני ציפורים. בשוכות הללו קשרנו נדנדות והתנודדנו בהם עד כדי סחרחורת. כאן ערכנו כירות משותפות וכאן טווינו את חלומות האושר של עתידנו. בשובי לא מכבר לעיר מולדתי מאוכזב ושבור כנפיים, אחרי נודי על פני תבל עשרות בשנים ואחרי שטחנת החיים טחנה אותי היטב עד דק, הייתי חוזר תכופות אל החורשה הזאת ומבקש בה מרגוע לנפשי הנלאית, מפיח בגל האפר הקר שנערם על ימי הנהרה שחלפו ומחטט בתהום הנשייה, בתוך תילי הפיח, אחרי גיצים מלהלהים ולוחשים של ימי האושר האבודים".
"בגיל 98 מעט קשה לי לדבר על כל העניין", מודה הבן ידידיה, "אבל גם כשלא עסקתי בכך, תמיד הייתה תחושה שאבא שלי הוזנח. גם בגלל העובדה שהספרדים זכו פחות לפרסום. אבא נפטר בגיל די צעיר, הוא לא דיבר על זה איתי, ותמיד קיוויתי שיגיע היום שיכירו בו וביצירה שלו. אז בלי ספק, אני מתרגש. אני אתיאיסט חילוני, אבל אני מקווה שבשמיים אבא יכול לראות ששינו את היחס כלפיו". •
