תן לשים ת'ראש על דיונה

בערך ביום השלישי על החוף אני רואה אותו: הוא הגיע זה עתה, ניכר בו שזאת הפעם הראשונה שלו בסיני. בן 23־22, עם שיער שלא החליט אם הוא חלק או מתולתל, מכנסי קורדרוי כחולים וטי־שירט של פינק פלויד. מתיישב בפינה, צופה ואינו נצפה, נדרש לשליטה מקסימלית כדי שגופו ופניו לא יסגירו עד כמה הוא מסוחרר. הוא סופג את המראות — ישראלי עם ראסטות בגלבייה משחק שש־בש עם סבתא נורווגית; מצרים צעירים וממושקפים מצטופפים מסביב לסרטון סלולרי מצחיק; ישראלי רך מבט מנגן בכינור למצרייה דתייה יפהפייה בחיג'אב, כשילדתה חוזרת מהים עם אהובה הבדואי־יהודי בן העשר. סודני, צרפתי, ישראלי וירדני משחקים פריסבי ליד המים.

אף אחד לא יכול לראות, אבל ליבו של הבחור בחולצת הפינק פלויד הולם בפראות, וראשו שואג: "מה אני עושה פה?" אני יודע, אני מזהה אותו בקלות. הוא אני, לפני כל כך הרבה גלגולים, בפעם הראשונה שהגעתי לסיני. פעם בכמה זמן אני רואה פה אחד כזה, ואני יודע שאת היום הזה הוא לעולם לא ישכח, כמו שאני לא שכחתי את שלי. מוחמד, המלצר החמוד שכל ההזמנות שלי מתחרבשות לו דווקא בגלל שהוא כל כך אוהב אותי (ואני שרוף עליו), מביא לבחור את הנס־קפה שלו. הצעיר מוציא מהתיק ספר ומתחיל לקרוא בהבעה מרוכזת, אבל במשך דקות ארוכות הוא לא הופך דף.

עכשיו אני שוב פה, בפעם המי יודע כמה. 20? 30? 40? חושה מס' 6 ("הסוויטה עם הדק") בראס־סיני, הבית האהוב עליי בעולם, בחוף שהוא מרכז השלום השוקק ביותר במזרח התיכון. ואני רוצה לספר לכם על הדוקטור ועל הפרופסור, אבל ברור לי שאי־אפשר להמשיך בלי להתייחס לשאלה שבה אני נתקל בכל פעם שאני מספר למישהו שאני נוסע לכאן — "אתה לא מפחד? זה לא נורא מסוכן?" הנסיעות התכופות שלי חיזקו בקרב מכריי את הרושם שאני הרפתקן ללא חת, מין איתי אנגל בעורף דאעש. וככל שאני מחבב את הדימוי הזה, השליחות העיתונאית מחייבת אותי להודות באמת: אני מפחד הרבה יותר לחיות בישראל. לא שאני מרגיש את זה ביום־יום, אבל שעה קלה אחרי הנחיתה בראס מתחילים להשתחרר לי שרירים שלא היה לי מושג שהיו תפוסים. מיום ליום אני חווה שלווה ורוגע גדולים יותר, שגורמים לי לקלוט כמה לחוץ ומתוח הייתי בכל הזמן שביליתי מצפון למסוף טאבה. ועכשיו, כשבני עדות המזרח לא יוצאים לרחוב בישראל בלי תליון גדול של מגן דוד, השאלה הזאת נשמעת הזויה יותר מתמיד. כך שלמרות אזהרות המסע של המטה ללוחמה בטרור (ראו מסגרת), אני לא מוצא סיבה להימנע מביקור בסיני.

התשובה

ניצן בסיני

אבל היא עדיין נשאלת, וזה מה שאני בדרך כלל משיב: הפיגוע האחרון נגד ישראלים בסיני התרחש לפני 11 שנה, ב־2004. מאז, התרחשו בישראל עשרות פיגועים נגד ישראלים. בסיני אפילו לא אחד. "אבל מה עם דאעש?" נכון? זה העניין — מה עם דאעש. אלא שדאעש קשור לענייננו כפי שמהומות בג'נין רלוונטיות לתייר יפני בשינקין. הביטו במפה, המצורפת לכתבה בחסות גבינת העיזים האגדית של סיני: הבלגן עם דאעש מתרחש כולו בחלק הצפון־מערבי של סיני, אזור רפיח־עזה. שם, צבא מצרים בראשות גנרל עבד אל פתאח א־סיסי מנהל קרבות עם גורמים איסלאמיסטים קיצוניים, וביניהם גם דאעש. מטרתם העיקרית, כידוע, היא להפוך את כל מדינות ערב לדיקטטורה דתית קיצונית. נכון, אותנו הם מתעבים, אבל האויב האסטרטגי שלהם הוא כל ממשל ערבי שלא כפוף לחוקי השריעה. המלחמה ברפיח היא לא בין ערבים ליהודים אלא בין פעילים איסלאמיסטים לבין הצבא המצרי. הפעולות שלהם מכוונות כולן נגד הצבא, שנמצא ברחובות רפיח.

אני לא אומר שהם היו מתנגדים לפוצץ על הדרך כמה יהודים. אבל לא רק שאנחנו כרגע נמוכים מאוד ברשימת המטלות שלהם, אלא שאנחנו גם מאוד לא נגישים. בין צפון־מערב סיני לבין החופים המזרחיים (כלומר אזור החופים שמדרום לטאבה) מחבר רק כביש אחד, כ־300 קילומטרים אורכו, ארבע שעות נסיעה, מכוסה כולו במחסומי צבא ומשטרה, פטרולים, בדיקות ביטחוניות ומצלמות. בשנה האחרונה בעקבות המהומות ברפיח התהדקה עוד יותר השמירה על הכביש הזה ולא יכול לעבור שם קורקינט בלי שיפרקו לו את הוונטילים. אם איזשהו דאעשי ירצה לבוא לבלות בראס, האלטרנטיבה היחידה שלו היא לנסות לעבור דרך ההרים, ושיהיה לו בהצלחה. לא רק שמדובר בתנאי שטח כמעט בלתי עבירים, אלא שהרי סיני הם טריטוריה בדואית, וכל השבטים שבמערב — שרבים מהם ביססו את פרנסתם באופן בלעדי על התיירות בחופים — משתפים פעולה בשמירה וניטור של כל שביל ודרך. יש תורנויות וסיורים 24 שעות ביממה, וגם לטאה לא יכולה לחלוף בהרים האלה בלי שכל השבט יידע מניין היא באה ולאן היא הולכת.

מאז הפיגוע ב־2004 הפך גם הכביש שבין טאבה לבין החופים ללונה פארק של שוטרים וחיילים, מחסומים, נגמ"שים, ג'יפים ובדיקות ביטחון לכל מכונית. וגם על החוף הם מסתובבים בזוגות, אחד שוטר אחד מוחבראתניק על אזרחי ומתעלמים בחן מהחשיש והגראס, אבל בודקים כמה פעמים ביום אם יש איזה פרצוף ערבי לא מוכר.

ובחוף הזה שלי, ראס־סיני המכונה גם בגלל שיבוש בתרגום "ראש השטן", אני מרגיש יותר בטוח מבכל מקום אחר. גם הפיגוע של 2004, שמכונה בטעות "הפיגוע בראש השטן", דווקא לא התרחש כאן, אלא בחופים מדרום ומצפון לו. כי יומיים לפני הפיגוע, עייאש — שהוא השייח' והבעלים של החוף — התעורר בבוקר מחלום והחליט שהוא בונה מחסום, הופך את הכניסה לכביש תלול שמחייב נהיגה במהירות אפסית ומציב ש"ג בפתח. בימים ההם זה נראה לגמרי דבילי, אבל בסיני לא מתווכחים עם חלומות. כעבור 48 שעות הגיעה מונית עם מחבלים ומטען לכניסה לחוף. הם נאלצו להאט בעלייה התלולה ונתקלו במחסום. כשהשומר האיר עליהם בפרוז'קטור מסנוור הם נבהלו, ברחו מהמונית, והיא התפוצצה שם בחוץ, בלי לפגוע באיש.

מכין קפה ליד המים. למעלה, מימין: אפילו לאוכל יש טעם אחר

זהו, עכשיו ברשותכם אני מזמין סחלב עם בננות ושוקולד וקוקוס ומתפנה לדברים חשובים יותר. כמו:

הדוקטור

אחרי 2004 העדיפו רוב הישראלים להישאר במרחב הבטוח שבין באר־שבע לירושלים, אבל יש כמה מאות שמעולם לא הפסיקו לבוא, והם נוכחו בהתפתחות מפתיעה: סיני נעשתה נעימה ומשובחת פי כמה. כי זאת יש להודות: בתחילת שנות האלפיים סיני כבר התחילה להיות קצת בלתי נסבלת. אלפי תיכוניסטים ומשוחררי צבא הפכו את החופים לאתרים של מסיבות רועשות וחושות צפופות ומטקות על החוף וערבי קריוקי שיכורים. אחרי 2004 השתנה המרקם: מכיוון שהנוכחות הישראלית הרעשנית הצטמצמה, התחילו להגיע לחופים גם מצרים צעירים סקרנים, וירדנים, ופה ושם איזה לבנוני או סעודי או עיראקי. וסיני — ובראשה החוף הזה של הראס — הפכה למרכז ריפוי הסכסוך במזרח התיכון. השיטה העיקרית: תרפיה במוזיקה.

בשעת שקיעה זו, כשהדוקטור מערסל בחיקו דרבוקה ורושם לעצמו מינון רפואי של ג'וני ווקר בלאק לייבל, אפשר להיזכר כדוגמה בסיפורה המאוד מאפיין של מונא (שם בדוי, כל השאר אמיתי). מונא היא דיווה מצרית גדולה מהחיים, כוכבת קולנוע וטלוויזיה ותיקה וגם מחזאית ואשת בוהמה ידועה. כמו הרבה אינטלקטואלים ואמנים מצרים, גם מונא הייתה אנטי־ישראלית קיצונית שמאמינה שכל היהודים בישראל הם רוצחים שטניים. יום אחד היא נקלעה לגמרי בטעות לחוף בראס. היא הזמינה משהו לשתות ובהדרגה התחוור לה שהחוף זרוע בישויות ישראליות רצחניות. אבל כשרצתה להסתלק גילתה לחרדתה שאבדו לה מפתחות הג'יפ שלה. היא השתופפה לה בפינה בחוף, חוששת לחייה. התחיל להחשיך, נעשה קר, ומונא קיוותה להישאר בחיים עד אור הבוקר, אז תוכל לצעוד מכאן ולהזעיק עזרה. לפתע ניגש אליה גבר בכאפייה. הוא בירך אותה בערבית עסיסית והושיט לה את המעיל המהודר שלו — עשוי כולו פרוות גמל ונחשב אביזר סטטוס נחשק בקרב השייח'ים הגדולים של סיני. הוא הציע לה לבוא להצטרף למדורה, שתתחמם. מהמדורה נשמעה מוזיקה ערבית, דרבוקות, עוד וסומסומייה. אבל כשהתיישבה וכשהתרגלו עיניה לאור הלהבות ואוזניה לבליל הדיבורים והשירה, התברר לה שהבחור שנתן לה את המעיל הוא בעצם ישראלי. הוא שר שירים ממצרים, סודן ומאלי. דרבוקיסט אחד הוא בדואי וכך גם נגן הסומסומייה, אבל דרבוקיסט שני הוא ישראלי, וגם נגן העוד מישראל, ואילו הגיטריסט כחול העיניים שנראה הכי ישות ציונית בעולם הוא בכלל מצרי־לבנוני.

התושבים המקומיים של ראס־סיני. בשנים האחרונות הנוכחות הישראלית בחופים הצטמצמה

והמוזיקה — מונא זכתה לבלות בחאפלות עם גדולי המוזיקאים במצרים — אבל דבר כזה היא לא חוותה. המפגש החד־פעמי בין מוזיקאים מקצוות שונים ולכאורה מנוגדים, בתוספת אבקת הקסם של סיני, הפך את המוזיקה הערבית המוכרת לה למשהו חדש לגמרי, משהו שיכול למחוק ממך בהינף כמה אקורדים אינסוף דעות קדומות ולגרום לך להתחיל לשיר איתם כאילו את על בימת בית האופרה בקהיר. בבוקר מונא כבר הייתה מאוהבת. מפתחות הג'יפ נמצאו, אבל היא לא מיהרה לשום מקום, וכשחזרה לבסוף לביתה בקהיר, כמו בסרט מצרי קיטשי של יום שישי, יצאה מונא למרפסת — היא, שהשתתפה בכל מצעד אנטי־ישראלי מאז נעוריה — ושאגה לרחוב: "איי לאב איזראל!" מאז היא חוזרת לכאן בכל הזדמנות, וחברים שלה באו, וחברים של חברים, ומסביב למדורה בלילה הם פוגשים באויבים השטניים שלהם ושרים ביחד "יא מוסטפה". וגם אנחנו הישראלים פוגשים פה את מי שעד אתמול היו הקולניים שבשונאינו — ומתאהבים בהם כהרף עין. והתיירים המערביים שמגיעים לפה תמיד הכי מסכנים, כי הם בחיים לא מצליחים לנחש לפי המראה מי הם הערבים ומי הם היהודים.

עכשיו הדוקטור מתחיל להשמיע מהדרבוקה סאונד כשל דופק בסטטוסקופ, טם טה־טם, לאט ויציב ומלא חיים, וירון מכוון את מיתרי העוד. הלילה חם, לכן במקום מדורה יש רק נר בתוך בקבוק מים מינרליים, אבל זרם עדין של אנשים וכלי נגינה נשאב אל המעגל כמו להקה של פרפרי לילה. הערב אני מזהה פה מבין הישראלים לפחות שלושה מוזיקאים מוכרים שמופיעים בישראל על במות גדולות. מבין המצרים אין לי מושג, אבל ברור לאוזן שגם הם שלחו משלחת מכובדת. והמוזיקאים הבדואים והסודנים הכי גדולים באזור יודעים שכל פעם שמתחשק להם ג'אם משובח, הם רק צריכים להגיע למדורה של הראס.

ברמה הטכנית, הדוקטור הוא בוודאות לא המוזיקאי הכי מקצועי כאן. אבל הוא הכוהן הגדול של השיר, מלך הקופים, אל הקצב, ליצן הגרוב ועבד הבלוז. גם הדוקטור הגיע לכאן לילה אחד במקרה. הוא רופא שיניים צעיר שעובד בבית החולים בנואיבה. הוא למד רפואת שיניים כי הוא ילד־טוב־אלכסנדריה, אבל מרגע שהגיע לראס התחיל להגשים את ייעודו — מרפא במוזיקה. רוב האנשים כאן לא מכירים את שמו, הוא פשוט הדוקטור (לי הוא סיפר שקוראים לו ביבו, ועכשיו כשאנחנו חברים בפייסבוק אני יודע שגם זה לא שמו הרשמי). את הדוקטור לא מעניינת מוזיקה "איכותית" לעומת מוזיקה "נמוכה", לא מעניינים אותו סולמות כאלה או הישגים טכניים או מחיאות כפיים. כל מה שחשוב לדוקטור הוא שהמוזיקה תרפא. את המוזיקאים, את הנוכחים, את העולם. לא שהוא מדבר על זה — זה מה שהוא עושה, ככה הוא בנוי. הוא מחזיק את המעגל, הוא מכוון ואוסף ומשחרר את האנרגיה, הוא מזרים חשמל כשצריך ומזהה מי מהמוזיקאים צריך עידוד ומי הלך קצת לאיבוד.

מאחורי הדרבוקה וכוס הוויסקי הוא מרוכז כמו נמר בסוואנה. מדי פעם, מעל ראשי המעגל, הוא יפנה אל הגיטריסט שמנגן כמעט בלי קול, יקשיב רק לו, ואז ברגע הנכון ישאל אם הוא מוכן לסולו וייתן את האות. אנשים שלא ידעו שהם מוזיקאים זוכים לרגע של חסד נדיר, כי ביבו יודע להרגיש רגע לפני שהם נכנסים לזון ובונה להם מעליות לגן עדן. מבחינתו של הדוקטור, באופן אישי מרכז הבמה הוא ברירת מחדל. רוב הזמן התיפוף הווירטואוזי שלו מקפיד להישאר ברקע. אבל כל אימת שנוצר ואקום, הוא ימלא אותו בלי עכבות. שירים מצריים עצובים הוא שר כמו מלאך, מורח את כולם על החול בדמעות, ואז הוא יכול לפתע לזנק על הענף הדמיוני שלו ולפצוח בשרשרת מטורפת של שירי רגאיי במבטא ג'מייקני כבד ודביק, וברגע הבא הוא זמר קאנטרי מנאשוויל עם גפרור בין השיניים, ולפני שמיצמצת מייקל ג'קסון קם לתחייה לנגד עיניך, פלוס דרבוקות ומוואלים. כשהדוקטור שותה עוד ועוד וויסקי, ברור לך שלא מדובר בפרחח שיכור אלא בשאמאן שממסמס בהתכוונות עילאית את גבולות התודעה כדי להפוך לכלי. בערך בשתיים בלילה, ברגע של הפסקונת, הוא ממלמל, כמעט לעצמו, "בשמונה בבוקר אני צריך להיות במרפאה". אבל כל עוד יש מעגל להחזיק, הדוקטור לא הולך לשום מקום.

כשהמלצר החמוד מוחמד מביא נר חדש, אני קולט לפתע שממש לידי רובץ לו בעונג גלוי הבחור עם חולצת הפינק פלויד, שעכשיו התחלפה במשהו יותר דהוי. "נהנה?" אני שואל אותו. "סורי?" הוא משיב. אני מתבלבל, עובר לאנגלית, שואל אותו מאיפה הוא. ובכן, הבחור שחשבתי שהוא אני הצעיר הוא מצרי מקהיר. בכל השאר צדקתי: זו פעם ראשונה שלו כאן, הוא באמת היה מפוחד למוות כשהגיע ורצה לברוח הביתה, אבל הוא שמח שנשאר. מה שכן, הוא צריך לצלצל הביתה כל לילה לאמא שלו. היא דואגת נורא, התחננה שלא ייסע לסיני. נורא מסוכן שם, היא אמרה.

הפרופסור

בכל ביקור יש לי איזה קראש חדש. מי שבא לפה הרבה מכיר את זה: מכיוון שפוגשים כאן אנשים במצב הצבירה הכי אצילי שלהם, אי־אפשר שלא להתאהב. ברוב המקרים מדובר באהבת־סיני, כזו שלא תשרוד בעולם החיצון, ממש כמו גבינת הפטה של סיני, שמאבדת את טעמה ברגע שעוברים את טאבה. אבל פה ושם אתה מתאהב במישהו ואתה יודע שככל שזה תלוי בך, מצאת חבר לחיים. אחד כזה עבורי הוא סמי, שלצערי לא הגיע הפעם. הוא מצרי עם שורשים סוריים, אשף מחשבים ועורך וידיאו או משהו כזה, לא יודע. לא מדברים בסיני על עבודה. אני כן יודע שהוא אחד האנשים הכי מצחיקים על הפלנטה, וכל ישיבה שלנו, לצד שאכטות מלאות כוונה למען "פיס אין דה פאקינג מידל איסט", מסתיימת בכאב בטן ובפנים ספוגות בדמעות. הוא גם אחלה מוזיקאי, ובעיקר בן אדם עם לב ענקי. כשפרצה המהפכה בכיכר בקהיר, סמי היה מעדכן אותי כל יום בלייב מכיכר תחריר, ויכולתי להיווכח בזמן אמיתי בפער שבין הדיווחים בתקשורת לבין מה שמתרחש.

הפעם התפספסנו (שבוע אחרי שעזבתי ראיתי תמונה שלו מהראס בפייסבוק, עם מטאטא בתור פאה על הראש), אבל היה לי בביקור הזה עוד קראש, שאני מקווה שהוא תחילתה של חברות עמוקה. איאד, הפרופסור. פרופסור למדעי החיים. על אמת. איאד, בן לאב מצרי ולאם סודנית מקהיר, מחזיק בתואר פרופסור לפיזיקה, אולי גם למתמטיקה — גם על תארים לא ממש מדברים בסיני. בכל אופן, איאד הוא אולי הבן אדם הכי דלוק שפגשתי בחיים. דלוק על החיים. כמו הדוקטור, גם הוא מאופיין בשפת גוף קופית, מדלג במרץ מפינה לפינה, ממשחק כדורגל לשיחה פילוסופית לטורניר שחמט לחיבוק עם מישהו. איאד הוא מורה פרטי מאוד מבוקש בקהיר, למדעים ולמתמטיקה. לו היה רוצה, היה יכול לחיות שם, ללמד קצת בכל יום ולהרוויח סכומים נאים מאוד. וזה באמת מה שהוא עשה, עד שהגיע לכאן לחופשה והבין שפה הוא רוצה לחיות, והחליט ללמד את הילד בן העשר שגר כאן וילדים מזדמנים אחרים תמורת אירוח ומחיה. רק בסופי שבוע הוא נוסע לקהיר אל תלמידיו הוותיקים.

הקראש היכה בי כשראיתי אותו מעביר שיעור במדעים לזוג הנאהבים בני העשר. כשהגיעה שעת השיעור הוא קרא להם לבוא לשבת, אבל הם היו נרגשים ונסערים מדי ודעתם הוסחה משפע ההתרחשויות והאפשרויות שעל החוף. איאד לא נידנד. הוא התיישב עם מחברת, תלש דף, קיפל אותו לשניים והתחיל לצייר עליו משהו בשקט ובריכוז. ראשונה הסתקרנה הילדה, אבל הוא התעלם ממנה לחלוטין כשניסתה להציץ מעבר לכתפו. מכיוון שנראה שיש איזה סוד, גם הילד בא, והשניים ניסו לברר מה הוא עושה. כלל יסוד למורים מוארים — אל תדחף מידע בכוח, תן לילד לבקש ולשאול. איאד השיב להם בקצרה שהוא מכין לעצמו מסכה. עכשיו הם כבר היו שלו. הוא צייר ואחר כך גזר מהנייר המקופל חור קטן מימין למעלה, חצי חור במרכז ועוד חריץ מתחתיו, ואז פתח את הקפל והניח על הפרצוף העגול והקירח שלו. היו שם שני חורים לעיניים, חור לאף וחריץ לפה.

ככה התחיל שיעור בסימטריה כפי שהיא מתבטאת במתמטיקה, בפיזיקה ובחשיבה פילוסופית ומוסרית. עכשיו גם הם רצו מסכות לעצמם, ואחר כך רצו לגזור ולחורר ולקפל עוד ולראות מה קורה. לא היה לו שום מערך שיעור, הוא פשוט רקד עם מוחותיהם של שני הילדים, שעד מהרה התרוצצו אחריו ברחבי החוף, מכושפים מקסם הגילוי, מוצאים סימטריה בצדפות, דנים בסימטריה ביחסים ("אם מישהו מרביץ לי, ואני מרביץ לו בחזרה — זה יוצר הרמוניה או חוסר הרמוניה?") ובסוגי המסכות שאנשים עוטים על פרצופם האמיתי. איאד הוא המורה שהייתם חולמים שיהיה לילדים שלכם, והוא אף פעם לא מתעייף מלגרות ולספק את תאוות הלמידה של מוחות בכל הגילים. הוא לא מתנשא ולא מצטנע, אלא בוחר לחיות מחוץ לממד האגו. כולם תלמידים, כולם מורים, כל רגע בחיים הוא שיעור יקר. ובגלל זה הוא כל כך דלוק.

כשאיאד ראה איך מוחמד המסכן שוב נכשל בלמלא את ההזמנה שלי לקפה טורקי, הוא קם בעצמו, נעלם למטבח והכין לי את הקפה הכי טוב ששתיתי בסיני אי פעם. וזה היה עוד לפני שהתחברנו, רק בגלל שהוא קלט מישהו שיש לו דודא לקפה טוב שאינה באה על סיפוקה. עם הקפה כבר ישבנו לדבר, ומהרגע הראשון היה ברור שלמרות שהאיש הוא ללא ספק גאון בכל מדד אינטלקטואלי, עיקר החוכמה שלו לא נובעת מהראש. הוא קולט אנשים בתוך שבריר שנייה עד לנימים הכי נסתרים שלהם ויודע איך לעקוף את כל גדרות ההגנה היישר אל הלב. וביום השלישי להיכרותנו הוא נתן לי את המתנה הכי גדולה שלי בביקור הזה, ולקח אותי לוואשוואשה.

אני יודע שהיהלומים הכי נוצצים של סיני לא נמצאים על החופים אלא בפנים, בהרים העתיקים והצבעוניים שלה. ובכל זאת, מרגע שאני נוחת בראס כמעט בלתי אפשרי לגרום לי לזוז לאנשהו עד שמגיע הזמן לחזור הביתה. אבל כשאיאד תיאר לי איך הגבים במעיין וואשוואשה התמלאו במים מתוקים וצוננים וכמה כיף לזנק מהצוק פנימה, היה לי ברור שאני הולך עם המורה לטיול שנתי. ברוב חוכמה הוא חסך ממני תיאורים של תלאות הדרך. לא שאני מתחרט על 45 הדקות המיוזעות של צעדה בשמש אחרי שירדנו מהג'יפ, או על הטיפוס המפחיד על סולמות חבלים רעועים, או על הדשדוש ואז הצלילה המבישה לתוך בריכות הבוץ החימרי שנוצרו בדרך — אבל כשאתה שוכב לך בחוף עם הלימונדה הקרה קשה מאוד לפתות אותך בפרטים כאלה. איאד, כשלעצמו, הולך לכאן כמעט כל יום, לפעמים פעמיים ביום. הוא צועד לו בתוך כל המכשולים האלה כמו איזה סופר־מריו דיגיטלי, נעלם מדי פעם רק כדי להופיע באורח בלתי סביר על הצוק שממול, לוקח ממך את התיק, מציע לך מים לשתייה רגע לפני שאתה מרגיש בצמא. בשלב כלשהו הצטרפו לטרק שלנו כ־20 ילדים קטנים מטרבין, הכפר הבדואי הסמוך. בתוך שנייה ובלי צורך בהכרזות, איאד הפך למורה שלהם, הנהיג אותם, הצחיק אותם, שמר עליהם ולימד אותם. והיעד, אכן, היה ראוי לכל החתחתים. בלב המדבר נוצרה בריכה ענקית, עומק המים קרוב לשישה מטרים, בצבע טורקיז מלכותי, והקפיצה לתוכם מעבירה אותך ללא כל תהליך ביניים מעולם של מדבר יוקד לעולם צונן של מים מתוקים.

אחרי שאיאד השתולל עם הילדים וגם סיפר להם על הכוחות המטאורולוגיים והגיאולוגיים הנדירים שצריכים להתלכד כדי ליצור פלא כזה בלב המדבר, התיישבנו שנינו על הגדה, התמרחנו בחימר מרפא וסיפרתי לו על האינדיאנים בארצות־הברית, שהשאיפה שלהם הייתה שיוכלו להגיד בסופו של כל יום "זהו יום טוב למות בו". איאד משך בכתפיים, "אני יכול להגיד את זה בכל רגע. ועד שזה יקרה אני לא רוצה לפספס אפילו שנייה אחת".

• • •

יומיים אחר כך, בתשאול הביטחוני לפני העלייה למטוס באילת, המתחקרת הצעירה נתנה לי את טיפול האח"ם שכל מי שחוזר מסיני זוכה לו: זאת הפעם הראשונה שלך בסיני? לא, הייתי עוד כמה פעמים (למרבה המזל אני עם דרכון חדש יחסית, ולכן יש בו רק שלוש חותמות של המסוף בטאבה). יש לך שם חברים, אנשים שאיתם אתה בקשר מתמשך? לא, אף אחד (חוץ משני חברי נפש, אישה אחת שהיא אחותי הלא־ביולוגית ועוד אינספור אנשים שאני אוהב). מרגע שארזת את התיקים, איפה הם היו? איתי (חוץ מכשהם נחו ליד המטבח, ושני מצרים השתמשו בהם ככריות כששיחקו שש־בש). מישהו נתן לך משהו להעביר? לא (להוציא את המוכר החדש בחנות של הראס שאשכרה קוראים לו חמודי, וכששמע שיש לי ילדה, התעקש לשלוח לה מתנה ממנו, וגם ביקש ממני למסור לכל הישראלים שהוא וכל הבדואים פה מאוד מתגעגעים אליהם). עסקים כרגיל.

ובכל זאת, הפעם קרה משהו שמעולם לא התרחש בעבר. כשחצינו את הגבול ועברנו את העמדה הישראלית האחרונה (אני והאישה הכי יפה בעולם, שמגיע לי פרס נובל לאיפוק על שלא הזכרתי אותה אפילו באות עד הפסקה האחרונה בכתבה), החיילת הצעירה צעקה אחרינו בדרכנו חזרה לישראל: "תשמרו על עצמכם!" •