לא צריך לראות עוד ריאליטי בישול בטלוויזיה כדי לדעת שמעמדם של שפים במטבח שקול היום לרוק־סטארים. הם מוכתרים בפי כל כגאונים, וריבים בין שפים או סגירות דרמטיות של מסעדות זוכים לכותרות בעיתונים למרות שרק מעטים מסוגלים להרשות לעצמם בילוי כזה. אבל כולנו אוהבים להגיד "פאברז'ה" ו"לטמפרר".
לכן לשבחו של "משחק באש" — סרט השפים החדש בכיכוב בראדלי קופר שבאופן מפתיע לא ממש זכה להצלחה — אפשר להגיד שהוא לפחות עם אצבע על הדופק בכל הקשור לדמות הזו של השף הסטאר, הגאון והנבזי. קופר מגלם שף יהיר שהרס בנסיבות קצת מעורפלות את המסעדה האחרונה שפיקד עליה, ומנסה לעשות קאמבק שישיג לו כוכב מישלן שלישי נכסף.
בניגוד לרוב "סרטי האוכל" שעוסקים בבשלנים, המסע לגאולה לא כולל הפעם כפרה בדמות בניית משפחה חמימה, גילוי שחברות מעל הכל או כל הקיטש הזה. קופר רק רוצה בסרט להיות הטוב ביותר, להרוס את המתחרים ושכולם יגידו לו כל הזמן שהוא גאון (והם ממילא אומרים את זה). גם האוכל לא ממש מגרה וחם כמו ברוב סרטי האוכל המתוקים יותר, אלא נראה בעיקר מהוקצע ואמנותי. התוצאה היא סרט מוזר ולא מאוזן, שמעמיד דמות לא תמיד נעימה במרכז.
יש תחושה שהבמאי הלא־אחיד ג'ון וולס ("אוגוסט מחוז אוסייג'" והסדרה "הבית הלבן") לקח כנקודת התייחסות את הלהיט העצמאי "וויפלאש" מלפני שנה, שהציג יריבות אכזרית בין מורה לתלמיד ג'ז שהופכת לקרב אכזרי ומדמם. גם "אמדאוס" המיתולוגי מוזכר כאן. כל זה גורם לחשוב שאיפשהו היו לוולס ולתסריטאי הבריטי המשובח סטיבן נייט ("לוק", "סימנים של כבוד") שאיפות ליצור מנה חריפה ואדג'ית בהרבה, אבל בסוף נכנעו ללחצים ופנו ליצור משהו "נגיש יותר". התוצאה היא סרט שלפעמים מנסה להתנהג כקומדיה (למרות שהוא לא ממש מצחיק), לפעמים להרגיז ובסוף מרגיש חתוך ומפוספס.
ובכל זאת יש בו דברים יפים ומעניינים, ובראשם היחסים של קופר — כריזמטי כמו תמיד — עם חברו הטוב שמעריץ אותו (דניאל ברוהל הנוגע ללב) ועם המתחרה שלו (מתיו ריס). אז התוצאה הסופית לא מאוזנת, אבל האם היא טעימה? לכו ותחליטו בעצמכם.
