זה אינו דיון עדתי.
הייתי באירוע לא מזמן. שאלתי את התקליטן אם אפשר שירים יותר שמחים והוא ענה: "החתן והכלה דרשו – רק לא מזרחית". הלכתי הביתה.
xxx
לא תמצאו אדם אחד שיעיד על עצמו שהוא גזען. תמיד זה יישמע כמו: "אני לא גזען, אבל..."
אותו דבר עם מתנשאים. לא תמצאו אחד שיעיד על עצמו שהוא מתנשא. תמיד זה יישמע ככה: "אני ממש לא מתנשא, אני פשוט לא חושב ש..." (מלאו את החסר).
החתן והכלה חושבים שזה עניין של טעם, אבל זה לא. כי הם לא שללו שום מוזיקה אחרת. מבחינתם, לשמוע "מזרחית" עלול להעיד על כמה אינטליגנטים הם. הרי מדובר ביום החשוב בחייהם, אסור שחלילה החברים והבוס מהעבודה יחשבו עליהם שהם רדודים ואוהבים לשמוח. מבחינתי — זו גזענות. לא אנינות. שכן במהלך הערב הושמעו עשרות שירי פופ אחרים עם מילים נחותות ולחן דבילי. אז זה לא יושב רק על "איכות", נכון?
אגב, החתן והכלה היו מזרחים.
xxx
אחרי הטור הראשון שלי על העדתיות, גברת אחת כתבה לי: "מר זגורי היקר, המלחמה בארץ היא לא בין אשכנזים למזרחים, אלא בין תרבות לתת־תרבות". תודה לך גברתי הגזענית על ההבחנה, בטוחני שיש לך גבות מורמות וטון דיבור של מורָה.
אבל עזבו עדות לרגע.
חבר אמר לי: "מי שאוהב מוזיקה, אוהב כל מוזיקה". יפה. באמירה זו אין לומר שחייבים לאהוב הכל, אלא שמסכימים לא לבטל שום דבר.
פעם זימזמתי במזרחית ומישהו זרק לי: "מה, אתה שומע את החרא הזה?" כמו אומר לי: "מה אתה נהנה? תפסיק ליהנות". כאילו מינימום זימזמתי את "שיר הורסט וסל". אין ילדים מכוערים, ולכל האמנויות יש מקום תחת השמש. יוצרים שבטוחים שהאפיל הקפקאי המתייסר הוא "עמוק" יותר משמחה – טעות בידם. טעות שמשהה אינספור "אמנים" שלא יוצרים כלום, כי אינם מרוצים עדיין מרמת הדפרסיביות בחייהם. למוזיקה אין להגיב מהראש – אלא מהנשמה, אם יש לכם כזאת. ושירה טובה לא נכתבת על ידי אקדמאים. חלק מהפואמות הכי יפות ששמעתי כתבו דווקא נערי מקא"ם. מבחינתי, כנות היא האומדן היחיד.
xxx
כתבתי בחיי שני שירים שהופקו: "אני עף אלייך" לליאור נרקיס; ו"אחי" לעומר אדם. הראשון כפיים והשני דמעות. "אחי" זו בלדה שנכתבה לכבוד העונה השנייה של ה"אימפריה", והולחנה על ידי אסף צרויה ואבי אוחיון שאחראים גם ל"שקט", ול"דרך השלום" — שסגר השבוע 24 מיליון השמעות ביוטיוב! ל"לבכות לך" יש רק 354 אלף. המפיק המוזיקלי היה תום כהן, המנהל האמנותי של התזמורת האנדלוסית. יעני, הבאנו את הטובים ביותר. צילמנו את הקליפ בבאר־שבע וכשהגעתי לסט, אחד מעובדי ההפקה זרק: "נו יאללה, מתי מתחילה החפלה, שנגמור עם זה כבר..." ווא עליו.
התמוטטתי עליו בנאום שזו בלדה מרגשת על אחים, וזה שבעיניו זה "יאללה חפלה ושייגמר כבר", רק מוכיח שעוד לפני שהוא שמע את השיר, קרא את מילותיו, האזין לתו אחד שלו – הוא כבר חרץ את דינו. למה? כי הוא רגיל לזה. כי הוא למד שכנראה הערה כזו תקנה לו נקודות אצל הסובבים. ואם לדעתו שהמוזיקה שלנו היא נפיחה תרבותית שאוטוטו הרוח תנדף, אז שיחשוב שוב. הוא התנצל.
xxx
אף אחד לא יכול לכתוב כמו מאיר אריאל. אף אחד לא יכול לשיר כמו אייל גולן. טכניקת הגרון המדהימה של זמרים שצמחו מעוני והפכו למובילי תרבות לא מקבלת פה ריספקט. תראו באיזה פיצוץ גרעיני התפוצצו השחורים באמריקה על המוזיקה. כבר לא שומעים את האחרים. מי נשאר? קולדפליי? אף אחד לא בא לביונסה ואומר לה שהמילים של "נשים רווקות" (מצחיק בעברית) הן רדודות. כי היא יושבת על הר של כסף וכבוד. כבוד על זה שהצליחה להיות גם אישה, גם שחורה וגם מצליחה.
חבר קנאי אמר לי ש"מפריע לו כל אורח החיים הרהבתני הזה של הבחורות, האלכוהול והשופוני". כל פעם תירוץ אחר. כי זֹהר חי בעוני מחפיר, ובכל זאת לא השמיעו אותו. אם היינו מודדים אמן רק על פי צניעותו, היה נשאר לנו חנן יובל.
הסבירו לי שהתאוצה שצברה המוזיקה המזרחית בעשר השנים האחרונות היא דווקא בזכות הסלולרי. פשוט כי הקהל שלנו גדול יותר, ובעלי המניות הבינו ש"מזרחית שווה כסף", ורינגטונים בחמישה שקלים רק אנחנו קנינו. האחרים העדיפו לשים אותם בחיסכון. הון תרבותי.
כך שברגע שהמזרחית הפכה להצלחה כלכלית קמו שונאיה. והיום, היוצרים שאינם מזרחים בזים למוזיקה שלנו, ובתמורה אנחנו פשוט לא צורכים את המוזיקה שלהם.
בכל ראיון שני עם זמר לא־מזרחי שואלים אותו: "ומה אתה חושב על המוזיקה המזרחית?" ומה לדעתכם הוא, שרק השבוע השיק אלבום שכל כולו מחווה לביטלס, תמיד עונה?
איך התבאסתי על אפרים מכוורת כשאמר: "לא סובל מוזיקה מזרחית. לדעתי זו לא אמנות". אמרתי בלב: סבבה, פרויק'ה, לא אוהב, אל תאהב; רק טיפ שיווקי קטן — למי שבאותו ראיון אמר שמצבו הכלכלי לא טוב — במרחק שלושה משפטים ירקת לבאר ואז ביקשת לשתות ממנה. תזכור — אנחנו הרוב. אפילו ביבי הבין את זה. תגיד מה שבא לך, פשוט אל תצפה שאחר כך נצרוך את מה שאתה מוכר. זה כבר לא שנות ה־70.
xxx
"זהר ארגוב זה קלאסיקה, אחי. דודו טסה והכווייתים זה גאונות, בן אדם. אום כולתום – וואו, רטרו לפנים. הערב ברוטשילד יש הופעה של להקה פלסטינית. עידן רייכל הקליט שיר הורס עם פליטים ניגרים. סצנת ההיפ־הופ האתיופית מדהימה עכשיו. עמיר בניון ענק ואביהו פנחסוב מטורף ו... (באותה נשימה) מה? דודו אהרון...? לא אחי, אני לא מת על המוזיקה הזאת".
זה בסדר, כולנו גזענים. אפילו אני קצת גזען. כל מי שיושב במסעדה, רואה סודני יוצא מהמטבח ושואל את עצמו בלב אם הוא נגע לו באוכל – גזען הוא. לפחות תודו.
"המזרחית" העכשווית מושתתת ברובה על המוזיקה היוונית. אותה מוזיקה יוונית שמתנגנת בטברנות, שכל כך חיפשתם להתענג בהן בחופשה האחרונה שלכם ביוון. רק ששם הרגשתם אנתרופולוגים, ופה זה לא לרמתכם.
xxx
הארץ הזו שורצת שמרנים.
"איפה ימי שבלול? איפה כוורת? לאן אבדה המוזיקה ההיא...?" תתעוררו! כשהייתם צעירים וגידי התחיל לשיר, גם אז היו זקנים שגנחו: "מה זה? שירים על מגפיים... איפה אלתרמן? זו הייתה שירה אמיתית". וכשאלתרמן התחיל לכתוב, היו קשישים אחרים שקראו: "איפה העברית הזכה של ביאליק?" וכשביאליק התחיל לכתוב זעקו כל מחזיקי התנ"ך בקול גדול שהוא מזנה את המילה העברית הקדושה.
אבולוציונית, כל מי שבז למוזיקה בת זמננו – כל שתהא — הוא קשיש ושמרן וסופו להיות הזקן שהוא קיווה לא להיות לעולם.
xxx
ואני לא בוכה. אכלתי ושתיתי ולא נגעו לי בארוחה. רק מבהיר:
יש לנו זכות לפופ.
עוף החול הזה הוא בן כלאיים של עוול ושל תקווה. יש למוזיקה הזאת קהל עצום, והיא ראויה, ויש לה זכות בממלכה הזאת. ואל תזיינו לי במוח: "המילים רדודות... הכל זה 'אהבתי אותך, את העולם שלי'". גם אלביס עשה את זה, ובפחות אקורדים. ותגידו תודה שבאורח פלא, מוזיקה שצמחה מתוך דיכוי בוחרת לשיר דווקא על אהבה. מדובר במחאה אמוציונלית. אתם לא תבינו.
ואם מישהו לא מסכים, אז שיסביר לי בשם אלוהים למה שירים על אהבה לא יכלו למצוא מקום באירוע כמו חתונה?
