20 שנה אחרי, כשהכל כבר נאמר ונטען ונחקר על רצח רבין — מהי הדרך הקולנועית הנכונה לטפל ברצח שהיה לטראומה הלאומית הקשה ביותר שנחתה על ישראל? האם ללכת על סרט עלילתי סוחף עם רגעי שיא הוליוודיים? או שמא ללכת על סרט מרוסן ואירופי? אולי עדיפה הצגת תיאטרון, או אולי דוקו־דרמה שעוקבת אחר דיוני ועדת שמגר? עמוס גיתאי, במאי שנוי במחלוקת אך תמיד מרתק ומעניין, בחר במידה רבה בתשובה של "גם וגם וגם".
זה מתחיל בסצנה הראשונה שמלחימה בין שתי קצוות קולנועיים: יעל אבקסיס כעיתונאית לא מזוהה וחסרת שם מראיינת את שמעון פרס על הרצח. מצד אחד יש לנו כאן סטארית ישראלית שמזוהה עם גיתאי, בסצנה "מתוסרטת". מצד שני דמות אמיתית והיסטורית שכאילו מרואיינת לסרט דוקומנטרי. המתח התמידי הזה בין האמיתי לשחזור ירדוף את המשך הסרט הלא קצר של גיתאי, שנע ונד בין סגנונות ורקעים, בין דמויות וגיבורים.
כדאי להבהיר: למרות ש"רבין: היום האחרון" קומוניקטיבי יותר מכמה מסרטיו האחרונים של גיתאי, עדיין מדובר בסרט למיטיבי לכת. במשך שעתיים וחצי הוא קופץ קדימה ואחורה בזמן, בלי עלילה של ממש, ובוחר אילו סצנות לשחזר הקשורות להכנות ולהסתה שלפני הרצח, ומנגד החקירות שלאחריו. באופן אירוני, רבין עצמו (בגילום כדורגלן העבר מוטלה שפיגלר) כמעט אינו מופיע בסרט, וגם היום האחרון בחייו אינו באמת מתועד (למעט בשוט מרשים אחד המשחזר את הרצח והדהרה לבית החולים). אולי זו דרכו של גיתאי להגיד שההתמודדות עם הרצח עצמו תמיד תגיע דרך ההדים, הריקושטים, של הטראומה. ולמרות המחסור בקו נרטיבי מחבר, את הסצנות עצמן מביים גיתאי בתנופה קולנועית מרשימה. לאנסמבל השחקנים מגיע קרדיט, ובמיוחד השחקן לצעיר יוגב יפת שמרשים בתפקיד יגאל עמיר. התוצאה היא סרט שמצליח לטלטל ולעורר מחשבה.
