סילנד // נגה אלבלך ( עם עובד, 166 עמודים)
המסורת הספרותית הרלוונטית ביותר למציאות הישראלית העכשווית היא המסורת של יהושע קנז. היא רלוונטית דווקא משום שהיא הכי פחות הולמת את פניה הנוכחיות של ישראל; זו מסורת צוננת ומתבוננת, נעדרת רגשנות ואף נוטה לאכזריות, מסורת שמדגישה את הניכור של היחיד, את טירופו או התמכרותו לאמנות, דווקא על רקע מסגרות ישראליות קולקטיביות חונקות (הצבא, תנועת הנוער, המושבה, הבניין המשותף). אם נידונו לחיות על החרב - מזכירה לנו המסורת הקנזית - לפחות נחיה. כלומר, נחיה את חיינו שלנו.
המעלה הבסיסית של 'סילנד', ספרה השלישי של נגה אלבלך, נובעת מכך שהסופרת פועלת בתוך המסורת הזו - אמנם הרחק משיאיה - מבלי להיות חקיינית שלה. אלבלך מציגה גרסה רכה אך לא רכיכה של קנז. ודווקא החמימות המפתיעה והלא־מניפולטיבית שהיא מזריקה למורשת הזו, מחזקת את רושמהּ.
שלוש דמויות ראשיות יש ברומן, המסופר בגוף שלישי, בטון מאופק אך לא עצור, מרוחק מעט אך לא צונן. שתיים מהן הם דיירים בודדים בבית משותף. נתן כרמי הוא פנסיונר שעבד עשרות שנים בבנק. חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותו מתרעם על שכנים שהכניסו חול לחדר המדרגות. הנה, אם כן, האלמנטים הקנזיים עוברים לפנינו בסך: עריריות, אמנות, בניין משותף, אלימות כבושה. אבל בסטייה מקנז, האנושיות והחום בדמותו של נתן גוברים על הצדדים הקשים שלו. כשהוא מגלה שבבניין מסתתר מהגר עבודה מבולגריה, שברח מהמעסיק הישראלי המרושע והוא נטול דרכון, נתן מחליט לארח אותו בביתו ולסייע לו. לעריריות של נתן יש כמובן חלק בהחלטה הזו, אבל אלבלך מעצבת את דמותו באופן משכנע, כך שצרכים נפשיים לא מודעים אינם מתפרשים כמניעים היחידים לפעולתו. יש גם אנושיות ומוסריות. גם זה האדם.
בקומה אחרת גרה גליה, מורה צעירה, רווקה. גם לה יש צדדים אפלים: "גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה (..9) יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות". בהמשך היא מנהלת פרשיית אהבים עם אח של אחת מתלמידותיה, ויחד איתו היא מצלמת את עצמה בסצנות מיניות, משדרת אותן באינטרנט וסופרת צפיות.
אבל הקנזיות הקשה, מפתה לומר "הגברית" (ואולי גם "המודרניסטית"), ממותנת גם כאן. גליה משתפת את עמיתותיה ביצר שהתגלה בה ביחס לתלמידיה ("'מה את שקטה כזאת?' שאלה אותה חוה. 'סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון'"), וכך מקהה את עוקצו. המודעות העצמית של הדמות לצידה האפל ממתנת את האפלה. מופעיה הליליים של גליה באינטרנט מתפרשים לה כסוג של תקשורת בין־אישית. וגם כמרד בתרבות הסמארטפונים חסרת הגוף שהיא מזהה אצל תלמידיה, בני הדור החדש. גליה והפרטנר שלה (ונדמה שגם הסופרת) מפרשים, ובאופן מוטעה לדעתי, את תרבות הריאליטי כרצון ביחס אנושי חם: "לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם (...) הם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם". ערוץ האינטרנט הפורנוגרפי שהם מייסדים הוא לתפיסתם סוג של אמנות, המשך התשוקה לזכות בהכרה. שבח מגיע לאלבלך על מיקוד המבט בסוגיה החשובה הזאת, אבל הטעות שלה נעוצה בהתעלמות מהאופי התחרותי הבדלני של המאבק על תשומת הלב: אנשים רוצים להופיע בטלוויזיה לא רק כדי לזכות ב"הכרה", אלא כדי להיות טייקונים של תשומת לב, כלומר סלבריטאים, כלומר לזכות בהכרה יותר מאחרים. כך או כך, גליה, כמו נתן, אוהדת את סבלו של העובד הזר הבולגרי ומסייעת לנתן בתוכנית לחלצו מהמצוקה שבה הוא שרוי. הניכור הקנזי הופך לחמימות אנושית; דיירי הבניין פועלים במשותף על מנת להגן על הזר - וכל זה מבלי לגלוש לקיטש.
מכיוון שהניכור וההיחלצות ממנו ניצבים בלב הספר הזה, גם הקטע הפוסט־מודרני הקצר, שבו מספרת לנו לפתע הסופרת עצמה על חייה שלה ("גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות (...) אני יושבת כאן וכותבת"), אינו נחווה כמניירה או כנרקיסיזם. גם הוא הולם את המהלך הכללי של הרומן: הסרת החציצות בין בני אדם. •
