כשלינוי פבזנר תהיה גדולה היא לא רוצה להיות שחקנית. גם לא דוגמנית. אבל עד אז היא עובדת כמו משוגעת. פרסומות. קטלוגים. אודישנים. בגיל שמונה וחצי היא מה שמכונה "ילדת פרסומות". בבוקר של אמצע השבוע היא לובשת שמלת מיני שחורה מעור ונעלי מעצבים בשחור וזהב. הרוגה מעייפות. לא מדברת. אמא שלה, יאנה זורין, לא מוותרת. "למה את לא מחייכת?" היא מבררת עם הילדה.
לינוי:
יאנה: "היא עייפה. אבל היא גם אוהבת להתבכיין".
יש אנשים שאומרים שילדי פרסומות כמו לינוי מפסידים את הילדות שלהם. את מסכימה?
"לא. פעם היו מסתובבים, מטיילים בגינות ובשכונה, ולדעתי היום אין מה לחפש בחוץ. עם כל מה שקורה בארץ, עדיף שהיא תלך לחוגים ולצילומים, והיא לומדת טוב וברוך השם אני לא צריכה מורים פרטיים, אז מה רע?"
אני מניחה שזה שהיא מגלה צד ציני של העולם בגיל צעיר.
"ואני חושבת שזה החלום של כל ילד. אין ילד שאני מכירה שלא רוצה להיות שם".
שם זה בטלוויזיה?
"כן. דוגמן, שחקן, לא משנה מה. מפורסם. וגם ההורים רוצים את זה".
לינוי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
לינוי:
יאנה: "דברי!"
לינוי: "רופאה".
איזה?
"מנתחת פלסטית".
חשבתי שתגידי שחקנית. זמרת. דוגמנית.
לינוי:
יאנה: "אני לא שומעת אותך!"
לינוי: "לא. מנתחת פלסטית. אני אוהבת את זה, כי הם עושים אנשים יפים".
יאנה (מתרגשת): "אם היא תהיה מנתחת פלסטית זה יהיה ממש טוב. היא תגשים לי חלום. הלוואי וזה יקרה".
במערכת היחסים החד־פעמית של האם והבת אפשר לצפות בעונה השנייה של סדרת הדוקו־ריאליטי 'פושרז', שעלתה בשבוע שעבר ב־HOT בידור ישראלי. גם בסדרה, כמו בחיים, הדינמיקה ביניהן ברורה. יאנה מסבירה, לינוי שותקת. יאנה מלבישה, לינוי מתנגדת. יאנה רוצה, לינוי בעיקר רוצה לישון או להחמיץ פנים.
הן בביזנס מהרגע שלינוי התחילה ללכת. ג'וב ראשון בגיל שנה בארה"ב, שם גרו באותה תקופה זורין ואביה של לינוי. הפעוטה הדליקה מישהו ברחוב, וההמשך היה בקטלוג של בגדים. "היא הרוויחה 400 דולר", משחזרת זורין, "שם הבנתי שיש בשר". מאז היא לא הפסיקה לעבוד: עשתה קמפיינים גדולים, בין היתר לסולוג, אייץ' אנד או וקדס קידס. מהר מאוד אבא של לינוי - וכיום בעלה לשעבר של זורין - הפך לאופוזיציה. "הוא עדיין נגד", אומרת זורין, "אבל זה לא עוזר לו".
מלבד ניהול הבת הפרטית שלה, זורין היא גם הבעלים של סוכנות ניצבים בשם נקסט שפועלת מעיר מגוריהן אשדוד. הסוכנות מייצגת גם מבוגרים, אך מתמחה בטאלנטים זעירים: פעוטות וילדים. "יש תחושה שכל אחד רוצה שהילד שלו יהיה בפרסומת", פותחת זורין צוהר לתעשייה שצוברת תאוצה (ר' מסגרת). "היום משבע וחצי בבוקר יש הודעות. פעם לא היה כזה ביקוש. אני חושבת שהיום גם ההורים וגם הילדים נמצאים באותו מצב: כולם רוצים את זה. פעם ההורים רצו יותר, כדי שהילד יהיה מאושר. כיום ילדים רוצים את זה יותר מההורים. ואם הם רוצים את זה הם ישגעו את ההורים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני מקבלת 40־30 מיילים ביום של ילדים מחוץ לסוכנות שמבקשים: אני רוצה להיות דוגמן, דוגמנית. זה החלום שלי. ילדות קטנות שכותבות לי, 'אני שמנה ואני אעשה דיאטה בשביל שתקבלי אותי לסוכנות'. הודעות בשתיים בלילה לפלאפון. זה מוגזם. אני מייצגת 3,000 ניצבים. במחלקת הבייבי, שזה שנה עד שלוש, יש 50 תינוקות, אבל אם הייתי רוצה הייתי מייצגת הרבה יותר. תינוקות זה טרנד שממש הולך בשנים האחרונות. זו תוצאה של מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. באירופה כבר מצלמים ילדים בני חצי שנה, שזה פסול בעיניי".
יש בסדרה קטע שמישהו אומר לך בטלפון, 'אנחנו מחפשים לפרסומות ילדים שנראים בני שלוש־ארבע עם מראה אירופאי אשכנזי. ושתי ילדות ג'ינג'יות בנות שש הורסות את הבריאות', ואת עונה 'יש במלאי'. מה זה המלאי?
"המלאי שלנו הוא מערכת שמחולקת לקבוצות גיל. שנה עד שלוש, שלוש עד חמש, שש עד שמונה, ממוינים לפי צבע עיניים, שיער, בן ובת".
איזה מראה הכי מבוקש?
"קטלוגים זה מראה יותר אירופאי או אשכנזי. דרך אגב אפריקאים ממש הולכים. אסיאתים גם. מבקשים הרבה. פעם פניתי לארגון של עובדים זרים שישלחו לי. בהתחלה רצו לשלוח לי סודנים (צוחקת). הסברתי שאני לא רוצה. בסוף הצלחתי להשיג שני סינים".
את מדברת על קטלוגים, אבל גם כשמסתכלים היום בטלוויזיה, המראה השולט הוא אירופאי או אשכנזי.
"כבר לא. עברו לשיטה האמריקאית. לוקחים הכל. ועדיין כמעט אין ילדים מזרחים בפרסומות. נכון. למה? לא יודעת. פעם לקחו רק אירופאים, כי לא הכירו את זה. התלהבו מכל הבלונדיניות עם העיניים הכחולות. עכשיו דווקא לוקחים יותר, אולי כי הזוגות התערבבו, אבל עדיין לא תראי ילדים מזרחים בפרסומת של בנק. ייקחו אותם לפרסומת לחומוס. את לינוי למשל לא לקחו לפרסומת של שניצלים, כי היא לא שחומה ואין לה מראה ישראלי".
אז מראה ישראלי זה מילה מכובסת בעצם למזרחי?
"נכון. זה מה שנהיה חזק בארבע השנים האחרונות. התחלנו לאפיין את עצמנו. אבל מראה ישראלי הוא עדיין בשביל לפרסם רק דברים מסוימים: חומוס זה מראה ישראלי. שניצל. קוסקוס של אמא ושל סבתא (מגלגלת עיניים). אנחנו לא משתלבים שם. בסדר".
מה הופך ילד למתאים לפרסומות? זה הרי לא רק יופי.
"קודם כל אם הוא ביישן או לא ביישן. אם הוא ביישן אין על מה לדבר. אצלי אין ילדים שמתבכיינים. יש ילדים שרוצים להצטלם".
וחוץ מחוסר ביישנות?
"הרצון שלו והרצון של ההורה להשקיע. זה כמה פעמים בשבוע אודישנים. זה חוגים. אני למשל מייעדת את לינוי לשירה. ריקוד לא הייתי משקיעה, כי לדעתי היא לא גמישה ולא טובה בזה, אבל זה מה שהיא אוהבת כרגע. אז רשמתי אותה לחוג היפ־הופ. זה גם להשגיח שהילד יתאמן בבית. זה שיעורי בית. זה עומס על הורה. התמדה. יש הורים שלא מוכנים. צריך להגיע לאודישנים, ויש כאלה שאומרים שהם בדרך והם לא בדרך שזה מעצבן. למה? מתחרטים".
ומה עושים אם ילד אומר לא רוצה, רוצה לשחק עם חברים?
"עד גיל חמש ההורה מחליט על הילד. מגיל חמש הילדים רוצים את זה יותר מההורים. אם ילד רוצה לנג'ס, הוא ינג'ס, אבל בגלל שהילדים רוצים את זה בעצמם הם מתנהגים יפה. לינוי למשל חפרה לנו שהיא בקטע של שירה. יכולתי להתנגד?"
מצד שני, בסדרה יש לה רגעים שהיא אומרת, 'די אמא לא בא לי'. לינוי, למה התבכיינת בסדרה?
לינוי: "לא יודעת".
יאנה: "את יודעת איך היא התביישה כשהיא ראתה פעם ראשונה שהיא מתבכיינת? ולמה עשיתי את זה ועכשיו כולם יצחקו עליי. עכשיו היא מתבאסת ממשהו חדש: יש לה צילומים ביום ראשון ויש לה הופעה בבית ספר באותה שעה".
לינוי: "אני אפסיד אותה".
יאנה: "אז תפסידי".
היא מסתכלת עלייך במבט של 'אני לא רוצה להפסיד אותה'.
"אין מה לעשות. היא תפסיד אותה".
פרסומות ושואו ביזנס זה עולם של מבוגרים, עם כל הסכנות שטמונות בו. איך את שומרת על לינוי? על המיוצגים הצעירים שלך?
"עם לינוי אני הולכת צמוד לימי צילום. לא הייתה פעם שהיא הייתה עם מישהו אחר. אני לא יודעת איך אני אשחרר אותה עד גיל 30. ובסוכנות אין אצלי ילד שמגיע לצילומים בלי אחד ההורים. אם זה גיל יותר מבוגר, ילדה גדולה או נערה, אני בקשר איתה בטלפון לדעת שהיא הגיעה והכל בסדר. לך יש ילדים?"
ילדה קטנה.
"תביאי!"
בחיים לא.
"למה? זה כיף. זה זיכרון יפה. תמונות. חוויות. יש מה לספר".
בינתיים מי שיש לה סיפורים היא לא לינוי, אלא אמא שלה. זורין היא אישה מתוקתקת להפליא: שיער, איפור, גוף דקיק, "כאילו שלא עברתי לידה", היא מכריזה בשמחה. "בכלל, תמיד ידעתי שתהיה לי בת", היא אומרת. "עזבי אם אני מכשפה או לא, אני זוכרת שלקחתי קטלוג של פוקס והייתה שם ילדה עם עיניים כחולות כאלה, ואני אמרתי, תהיה לי ילדה כזאת, עם תלתלים ועיניים כחולות".
היא בת 34, נולדה באזרבייג'ן. ועלתה לארץ כשהייתה בת שבע. "כשהייתי בת שמונה עשו לי בוק ב־4,000 שקל אצל איזה סתם אחד", היא מספרת. והמשכורת של ההורים הייתה 3,000 שקל. עשיתי קמפיין אחד". כשהתבגרה עשתה עוד כמה פרסומות, וזהו. לא היה המשך לקריירה. בשנים האחרונות, עם הקמת הסוכנות, התחילה לשווק את עצמה גם מול מצלמות. כך למשל הופיעה ב'הפנים האמיתיות של הגולדיגריות' מבית אמנון לוי בערוץ 10. או כמו שהיא מגדירה את זה "הציעו לי פנים אמיתיות, אז הראיתי את הפנים האמיתיות שלי, בקטע של פרסום".
למה?
"חשיפה לעסק. האמת שאני לא נהנית מהקטע של המצלמות כי זו עבודה. אני יותר נהנית כשהילדה מצטלמת. ל'גולדיגריות' הגעתי דרך מישהי שאני מכירה ממסיבות בתל־אביב. ידעתי מה מתרחש מבחינת דוגמניות שמגיעות מרוסיה ומחפשות בארץ מממן".
תסבירי.
"אני יודעת איך בנות מחפשות. מחפשות סטיפות. ואין מה לעשות: גברים מבוגרים רוצים נשים צעירות. ידיד, איש עסקים בן 50, הראה לי תמונות של בחורות, אמרתי לו זה לא נשים, זה ילדות! אמר מה, אני אקח אישה בת 30? אמרתי לו אתה כבר סבא. עם רגל אחת כבר בקבר. מה נראה לך? מה היא צריכה אותך? את ואני זקנות. אישה בגיל 30 זה הדבר הכי טוב שיש, אבל הילדה בת 16 הזאת זה מה שרוצים. ואמא שלה בעד. רוצה לסדר את הבת שלה. אוקראינים אצלם זה בתרבות, ולא רק אצלם.
"אני רואה נערות בנות 15 שנראות כמו נשים בנות 25. זה בסדר? למשל בסיפור של אייל גולן, שאמר איך יכולתי לדעת שהיא ילדה, אני בצד שלו. כל הילדות האלה יודעות בדיוק מה הן עושות. הן מנצלות. בנות מוכנות לעשות דברים. בת 15 שאני מכירה יוצאת עם מישהו בן 40, בקטע של כסף. היום כולן רוצות שאנל. אני לפני כמה שנים גיליתי מה זה מסעדת 'רפאל'. היום ילדה בת 16 יודעת מה זה ויושבת שם".
ואת הודית במשהו שנשים בדרך כלל לא מודות בו מול מצלמה: אני רוצה גבר עשיר.
"יש מלא שרוצות את זה, ויש מישהי כמוני שיכולה להגיד את זה עד מחר, אבל רוצה להגיע לזה בזכות עצמי. כל מה שיש לי השגתי בזכות עצמי. לא בזכות ההורים. בטח שלא בזכות הגרוש שלי. אני בעצמי בניתי את זה. וצריך לזכור שזה טלוויזיה, וכמה שהפרסום יותר רע ומעורר סערה זה יותר טוב כי הוא מעורר יותר תגובות. גם ל'פושרז' יש תגובות וואו ויש תגובות לא וואו. כותבים, צריך לשים את האמא בכלא, איך אפשר להתייחס ככה לילדה. שוכחים שזה טלוויזיה, חותכים קטע פה, מכניסים מילים שם. מה שכן, אני פושרית - פושרית לגבי הכל - לגבי הקריירה, לגבי החיים, לגבי הבת שלי. אני לא רוצה שהיא תלך בגיל 16 למלצר. אני כבר אכלתי את כל החרא כדי לעלות. היא לא תאכל את כל החרא. אני לא מוכנה שהיא תחפש גבר עשיר. היא תעבוד. היא יודעת מה הערך שלה".
אז לינוי איפשהו מגשימה את החלומות שלך?
"זה גם מה שאני חשבתי בהתחלה. אבל כשהיא התחילה לגדול הבנתי שהיא כן רוצה את זה. ניגשים אליה ברחוב ושואלים, 'זו את מהקטלוג?' כשילד מגשים את החלומות של ההורה הוא לא נהנה. תסתכלי עליה: רואים שהיא לא סובלת".
היה משהו שלא הסכמת שהיא תעשה?
"הייתה הפקה שרצו לגזור לה את השיער לקארה. אני לא גוזרת לה קצוות אפילו. אז ויתרנו".
שאלת אותה?
"אין לשאול בגיל הזה. ואם היא תגיד שהיא רוצה קארה? יש לה תלתלים, את יודעת איך היא תיראה עם קארה? כמו פודל!"
לינוי, מה את אוהבת בכל המקצוע הזה?
"כסף".
זה חשוב. ומה עוד?
לינוי:
יאנה: "לא שומעים!"
לינוי: "תשומת לב". (לוחשת) אני יכולה ללכת לשירותים?"
כבר 20 שנה שיהודה בלו מוזמן לסטים של פרסומות במטרה אחת: לאלף ילדים
יאנה זורין לא מכירה את יהודה בלו, אבל הוא מכיר היטב הורים - וסוכנים - כמוה. בלו הוא מוסד בתעשיית הפרסומות המקומית. אפשר לכנות אותו "הלוחש לתינוקות", הוא מגדיר את עצמו כ"מפעיל ילדים", ובפועל תפקידו לדאוג לכך שהילדים על הסט יתיישרו עם צורכי ההפקה. בלו עושה את זה כבר 20 שנה ושיכנע ילדים לסור למרותו ברוב הפרסומות שצולמו כאן, כולל תשדיר הביביסיטר הלהיטי בבחירות האחרונות. כשהוא רואה תמונה של הבת שלי הוא מבקש לראות תמונה בלי מוצץ, כדי להבין את האופי האמיתי שלה.
"זה משהו שקיים בתוכי", הוא מסביר. "לפני 30 שנה מורמוני אחד אמר לי אתה נולדת לעבוד עם ילדים. משהו נגע בך. אתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה, וזה באמת מה שאני עושה", הוא מחייך. אגב, אלו לא התפארויות ריקות מתוכן. אנחנו יושבים באחד מגני הילדים שבבעלותו של בלו בחולון. לצורך ההדגמה הוא מזמן לחדר שני זאטוטים ומדגים איך הוא מנתב אותם בדיוק למקום שהוא רוצה. "ראית שלא הצגתי אותך. הרי זה מעמיד ילד במצב לא נוח, כי הוא לא מכיר אותך. זה מביך אותם. כשאני לא מציג אותך, את סתם יושבת פה. את לא מפחידה. לא כמו כל ההורים התל־אביבים שבאים ואומרים, 'אני אציג לך את הילד שלי', וההוא מתקפל מתחת לשולחן".
ואיך זה עובד על סט?
"אותו דבר. הרעיון הוא לא לתת לילד את התחושה שהוא מרכז העניינים, אלא תחושה טבעית. מרכז העניינים נותנים לו הורים והבמאי וההפקה. יהודה לא. אם כולם מתחילים להגיד לילד, 'איזה חמוד אתה' הוא מרגיש שהוא ביג שוט ואז אי־אפשר לעבוד איתו. אני רוצה לתת לו את התחושה של משהו פשוט. משחק. לא, 'אתה הולך לעבוד, הולך לצילומים', כמו שאמא שלו אומרת לו. אין כזה מושג אצל ילדים. ילד בן שנתיים מבין מה זה בכלל? ומצלמה הרי מפחידה, אז אני אומר לו, 'רואה את זה? זו טלוויזיה. רוצה לראות?'"
כמה מהילדים שנתקלת בהם לא רצו להיות על הסט וההורים הם אלה שרצו?
"וואו. בהתחלה הרבה. היום זה כבר פחות. אבל זה גם כי נהיינו יותר חכמים: למה לתת לילד שלא רוצה להיות בסט? ואני לא מתווכח על הסט. ילד שלא רוצה, אני לא עובד איתו".
מה אנחנו לא יודעים על ילדים בפרסומות?
"שזה לא עובד לפי יופי. ילד יכול להיות יפה, אבל הוא לא עושה כלום, ילד יכול להיות לא יפה אבל פוטוגני, ולא כל ילד מתאים לכל עבודה. יש ילדים שמתאימים לסרט, יש לפרסומת ויש לסטילס. ילד לסטילס יכול להיות היפראקטיבי לעומת סרט, ששם הוא לא יחזיק מעמד. ילד לצילומי פרסומת צריך להיות קשוב, חכם יותר, וגם אז הם יכולים לקבל את הקריזה שלהם. למשל הלבנים, אסור לתת להם לבכות".
סליחה? מה זה הלבנים?
"בהירי עור, בלונדינים, ג'ינג'ים, כי אם הם בוכים ישר נהיה להם אדום מתחת לעיניים, ולוקח שעות עד שזה עובר אצלם. ואין זמן בסרטים. אסור שהם יבכו! בשום אופן!"
לחוויה כזאת יש השפעה שלילית על ילד?
"ממש לא. כי העבודה הבאה שלו תהיה עוד חצי שנה אם בכלל".
אז איפה זה נהיה נצלני?
"במצב אחד: אם זו הפנטזיה האישית של ההורה. יש הרבה שרוצים שהילדה תהיה מה שהיא לא. אין בית ספר להורות, כל אחד יכול לעשות ילד, וכשאני רואה ילד נלחץ ואמא שרוצה, אני אסביר בנימוס שזה לא עומד לקרות".
