איכשהו תמיד יש גבר שיודע יותר טוב ממֵך. שיודע מה טוב ונכון – בכלל, וגם לך. כזה למשל הוא אלי שוסהיים , יו"ר אגודת אפרת, הנלחמת בהפלות בישראל. לא משנה אם היא נאנסה, אם היא עוד ילדה, אם היא לא יכולה לפרנס, אם יש לה ארבעה ילדים ובעל מכה – מבחינת אפרת, בהיעדר סיבה רפואית אישה לא צריכה להפיל. אה, רגע, אלא אם היא בהיריון מהחבר הערבי שלה. עובדה: במקור נקרא הארגון "אפרת – הזכות לחיות", כמו מתנגדי הפלות במדינות אחרות, ומאוחר יותר שונה שמו ל"אפרת – לעידוד הילודה בעם היהודי", למקרה שמישהו יתבלבל. אבל זה רק הדובדבן הגזעני על הקצפת החמוצה.
שיטות האגודה מגוונות. לצד פעילות מסורה של מתנדבות שמשכנעות נשים, בעיקר נערות, שלא להפיל באמצעות שילוב מניפולטיבי של הפחדה, דרכי נועם, טענות לא מבוססות על עמדת ההלכה בנושא ומיש־מש פסבדו־רפואי על תודעתו של העובר – הגו באפרת את קמפיין החוצות לפיו "קל לעשות הפלה, קשה לחיות עם זה". השלטים האלה לא חדשים, ובכל זאת בשבוע האחרון התעוררה סביבם מחאה ברשתות החברתיות. נשים ברחבי הארץ פשוט החליטו שנמאס להן לראות אותם.
כי הנה העניין: בסוף שרשרת המתנדבות של אפרת עומד גבר, אותו שוסהיים, שאין לו מושג אם קל לעשות הפלה, שמעולם לא התמודד עם היריון כתוצאה מאונס, כנערה בת 15 או כאישה בת 40 בהליכי גירושים. הוא לא מכיר את הכאב שגורמת למינריה, אצה שמחדירים לצוואר הרחם כדי להרחיב אותו לפני גרידה. הוא לא יודע איך מרגישה מי שעברה הפלה כי הדופק של העובר פסק. הוא לא יודע – ולא אכפת לו – שאת השלטים המחפירים שלו רואות גם נשים שהפילו בלית ברירה, שילדו בלידה שקטה תינוק שלא בוכה ולא יחזור איתן הביתה בסלקל.
כל זה לא מפריע לשוסהיים לקבוע שקל לעשות הפלה. הוא יודע יותר טוב ממך, כי את לא קובעת. מבחינתו עובר, גם כשהוא עדיין צבר תאים (יהודי, כן?) קודם לאינקובטור האנושי שבתוכו הוא מתפתח ומכונה לפעמים "אישה".
שוסהיים מסתכל על אישה ורואה רחם. ממש כמו שינון מגל, כפי שגילינו אתמול, רואה בכפופה לו "ציצי ותחת" וכמו שאורן חזן מצמצם את חברת הכנסת קארין אלהרר לנכותה הפיזית. תמיד יש שם גבר שמבחינתו את לא אדם – את חלקי הגוף שלך. חלקי חילוף.
ביום המאבק באלימות נגד נשים אולי שווה להזכיר לכל אלה את העובדה המרעישה שאישה היא אדם. לא ציצי ותחת, ח"כ מגל. לא מגבלה גופנית, ח"כ חזן. לא רחם, מר שוסהיים. אדם. ישות אוטונומית שמגיע לה להחליט על חייה ועל גופה, וכמו שזכותה להחליט להביא ילד לעולם, זכותה להחליט שזה לא נכון לה. לה, לא לאגודת אפרת, לא לעם היהודי, לא למאזן הדמוגרפי.
אל תחליט בשבילנו, מר שוסהיים. לא שקל להפיל ולא שקשה לחיות עם זה. אתה לא במקומנו, אתה לא אנחנו, ו"אנחנו" לא גוף אחד. אנחנו הרבה נשים שונות, במקומות שונים ובזמנים שונים בחיים, והגוף שלנו, הרחם שלנו – הם לא עניינך. זה עד כדי כך פשוט. √
