זה היה אמור להיות עוד יום של שמחה מהולה בעצב עבור משפחת קרן. כבכל שנה, גם בשבוע שעבר שושי ויובל קרן היו אמורים לחגוג יום הולדת שש לתאומים שלהם: יאיר ויהונתן. כלומר, לחגוג ליאיר ולעלות לקברו של יהונתן שנולד ללא רוח חיים. אבל יומיים לפני כן גילתה שושי לתדהמתה שבכל השנים האחרונות היא כנראה כלל לא עלתה לקבר בנה. יותר מזה, התברר שאיש אינו יודע בדיוק היכן הוא קבור, ומי באמת נטמן תחת המצבה שעליה הניחו שושי ויובל את לוחית הזיכרון לבנם.
"חברה קדישא 'חסד ואמת' נתנה לי להעלות לקבר שבני בכלל לא קבור בו", אמרה קרן, אישה דתייה ושומרת מצוות. "אני מרגישה כל כך תמימה שהאמנתי לאנשי הדת הללו. השנה אין לי לאן לעלות. אני מנסה לעכל את הידיעה שלעולם לעולם לא אדע היכן בדיוק בני קבור".
הסיפור הזה פתח תיבת פנדורה, שבתוכה מסתתר אחד הסיפורים האפלים והמזעזעים שניתן להעלות על הדעת. עשרות הורים לתינוקות שבאו לעולם בלידה שקטה הושלכו על ידי "חסד ואמת" לקברי אחים, בלי שום רישום מסודר ובלי לעדכן את ההורים. כשאלו ביקשו להתייחד עם זכר בנם או בתם, החלה מסכת של הפחדות ואיומים, ובכמה מקרים גם שקרים, רק כדי להוריד את ההורים האומללים מגבם של הקברנים.
יאיר ויהונתן נולדו בדיוק לפני שש שנים. למרות הכאב והקושי רצתה שושי, אז עובדת סוציאלית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, לקבור את יהונתן בעצמה ולא לאפשר לבית החולים לעשות זאת בעצמו. "רציתי לדעת איפה הילד שלי נמצא", היא מספרת בכאב. "אבל העובדת הסוציאלית של המחלקה התעקשה שלא ניתן לקבור לבד".
שושי ויובל לא ויתרו, וניסו לברר בחברות הפרטיות. כולם סירבו, בטענה שזה הנוהל — אסור ליידע את ההורים היכן נקבר הילד, ולכן מוטב לתת לבית החולים לטפל בסוגיה. "גם רבנים שאליהם פניתי אמרו לי שנהוג לא לדעת", היא ממשיכה, "וכאישה דתייה הבנתי שאין לי ברירה, שאני לא יכולה להילחם מול הרשויות. הסכמתי שבית החולים יקבור את בני". בשולי תעודת הפטירה שלו, הוסיפה שושי בקשה אחת: "חברה קדישא שלום. כשאתם עושים לו ברית, בבקשה תקראו לו יהונתן".
חודשים ספורים לאחר מכן פגשה שושי במקרה מכרה שעברה חוויה דומה, וזו סיפרה לה להפתעתה שביום השנה הם מתכננים לעלות לקבר. "יש חברות שקוברות ונותנות את המיקום להורים", אמרה. נסערים מהמידע, הבינו שושי ויובל שאין כל בעיה הלכתית לדעת היכן הילד קבור, ומנהג של קהילה או חברה מסוימת לא מחייב גם אותה. היא ביררה מול בית החולים איזו חברה קדישא קברה את יהונתן, וכך הגיעה ל"חסד ואמת", שאותה מנהלים אב ובנו: שלמה ומשה פרלשטיין.
בשיחת הטלפון הראשונה התחמק שלמה מהשאלה. "תכבדי אותנו", הוא אמר. "פנית דרכנו, ואצלנו לא נהוג לספר להורים איפה מקום הקבורה". "לא אני בחרתי בזה", השיבה לו. "לא ידעתי שיש בכלל אפשרות לקבור באמצעות חברות שמאפשרות להורים לדעת". פרלשטיין התעקש, וסירב להשיב אפילו האם יהונתן נקבר בירושלים.
כעבור כמה חודשים שמעה קרן על עמותת עתים בראשות הרב שאול פרבר, שמספקת סיוע והכוונה לנתקלים בקשיים במפגש עם שירותי הדת בישראל. רק בעקבות פניית העמותה הסכים פרלשטיין להראות לאם את קבר בנה, בתנאי אחד: "תקראי קודם את פסק ההלכה שאשלח לך". מדובר במאמר של הרב יעקב רוז'ה, רב חברה קדישא תל־אביב והסמכות הרוחנית וההלכתית בכל מה שנוגע לקבורה בישראל. בשורה התחתונה, רוז'ה קובע שאין לאפשר להורים לעלות לקבר בנם או בתם, אם נולדו ללא רוח חיים.
בני הזוג קרן התעקשו, ביום השנה להולדתו ומותו של יהונתן סיכמו לעלות עם פרלשטיין יחדיו לקבר. לאורך כל הדרך, היא מספרת, הסביר להם מנהל "חסד ואמת" איזו טעות נוראית הם הולכים לעשות. "הוא ניסה להפחיד ולהניא אותנו מלעלות לקבר של יהונתן", אומרת שושי. "וכשכבר הגענו הוא לא השאיר אותנו רגע אחד לבד".
על הקבר עצמו הונחה מצבת אבן גדולה, שעליה נחרטו שמות של שני ילדים שונים. זו הייתה המצבה היחידה בחלקת הנפלים, שמלבדה היו רק דלתות חלודות שהונחו על האדמה ותחתיהן קברו את העוברים או התינוקות. "למה יש כאן שני שמות?" שאלה האם. "אלה הורים כמוכם, שהתעקשו לדעת", הסביר פרלשטיין, והוסיף שבשונה מדלתות המתכת החלודות, המצבה הזו כבר סגורה ומתחתיה נטמן גם בנם יהונתן.
שושי ויובל הרגישו שהמעגל נסגר. ביום הזיכרון הבא הם עלו לקבר והניחו על המצבה לוחית יפה ומאז, בכל שנה בתאריך הפטירה, הם שמרו על המסורת, הדליקו נר והרגישו קרובים לרגע ליהונתן. "שמחתי שלבן שלי יש לפחות מצבה", אומרת שושי, "והוא לא קבור מתחת לדלתות האלה, שמתמלאות בעוד ועוד נפלים".
אבל כמו בסצנה המפורסמת מסלאח שבתי, שם מחליפים בכל פעם את שם התורם שכביכול מימן את נטיעת היער, כך אירע לכאורה גם במקרה של "חסד ואמת". לפני מספר חודשים נתקלה שושי בקבוצת פייסבוק של נשים שעברו לידות שקטות, ושם סיפרו לה נשים נוספות שגם בפניהן נטען שילדיהן — שנולדו בשנים שלאחר סגירת המצבה לכאורה — נטמנו תחתיה. "לא יכול להיות", אמרה להם שושי, "הילד שלי נפטר בשנת 2009, ויש מצבה מאבן על הקבר הזה. עבדו עליכן".
נטע, אחת האמהות, פנתה מיד לפרלשטיין, שמיהר לתקן את עצמו. "הילד של משפחת קרן", הוא אמר, "קבור מתחת לאחת הדלתות. מתחת למצבה יש רק שני ילדים". הבשורה הותירה את שושי ויובל בהלם. היא סירבה להאמין שרימו אותה. לפני כשבועיים, שבוע לפני יום הזיכרון השישי לבנה, היא שלחה למשה פרלשטיין, בנו של שלמה, מסרון: "הבנתי ששיפצתם את המקום. ברצוני לדעת איפה התינוק שלי קבור". משה שולח לה בתגובה תמונה ומוסיף: "שלך בחלקת אגוז". היא מבינה שמדובר בקבר אחר, אבל הוא מסביר שכל חלקת הנפלים נקראת כך ולא ממש משנה היכן הוא נקבר.
בשלב הזה היא התקשרה לפרלשטיין. השיחה בין השניים, שהוקלטה, היא כמו אגרוף בבטן לכל אזרח בישראל, ובוודאי שלכל אותם הורים לתינוקות שנולדו ללא רוח חיים. תמלול השיחה מובא כאן, בקיצורים הכרחיים:
שושי: "רציתי רק לברר משהו ברשותך. איך זה עובד? כי אני רואה שהקבר מאוד גדול, יש רישום שאני יכולה לקבל איפה הוא נמצא בדיוק?"
פרלשטיין: "אנחנו פועלים לפי הנחיות המשרד לשירותי דת. בשנים ההן לא היו רישומים לפי טור ושורה".
שושי: "אז איך אתה יודע שהבן שלי שם?"
פרלשטיין: "לפי הרישומים שלי".
שושי: "אז יש רישומים!"
פרלשטיין: "ודאי, אבל לא מחולק לפי טור ושורה. הנוהל לא חייב אותנו לכתוב טור ושורה".
שושי: "אז איך אתה יודע, לפי השנה? כל שנת 2009 שם?"
פרלשטיין: "כל עובר מקבל רישיון קבורה, שמועבר אליי. לפי זה יש לי פרטים במערכת".
שושי: "לפני ארבע שנים, פניתי אליכם ולקחתם אותי לקבר אחר!"
פרלשטיין: "זה לא קבר אחר, הקבר עבר שם".
שושי: "לא! אתה הראית לי את המצבה הזו, או אולי אבא שלך. אפילו נתתם לי אישור לשים לוחית על המצבה הזו, ופתאום אתה מראה לי מצבה אחרת".
פרלשטיין: "בעיקרון כל האזור הזה נקרא חלקת אגוז וזה כולל את המצבה גם. מהמצבה עד לסוף של החלקה, תראי שזה מחולק לשלוש — אגוז, תמר ודקל. אז המצבה שייכת לחלקת אגוז".
שושי: "אבל זה לא ממש צמוד. אני לא מבינה. איפה הבן שלי?"
פרלשטיין: "כל האזור הזה נקרא חלקת אגוז".
שושי: "איפה שהמצבה הזו, כמה תינוקות יש?"
פרלשטיין: "איפה שהמצבה ואיפה שהבנייה ששלחתי לך, כל זה נקרא חלקת אגוז".
בשלב הזה פרצה שושי בבכי. "איפה אני שמה את הנר של הזיכרון? במצבה הזאת או במצבה הזאת?"
פרלשטיין: "בחלקה הזאת של תמר, יש שם בפינה מתקן לנרות, וזה האזור שלך".
שושי: "אבל אני לא יודעת איפה הוא קבור".
פרלשטיין: "זה מה שהנוהל דרש מאיתנו באותה תקופה ופעלנו לפי הנוהל. לא דרשו מאיתנו חלוקה לטורים ושורות".
שושי: "תקשיב, אני רוצה להבין, כשאתם קברתם את הבן שלי איזו דלת פתחתם?"
פרלשטיין: "כן".
שושי: "ב־2009 המצבה הזו כבר הייתה בנויה?"
פרלשטיין: "אני לא זוכר להגיד לך מה היה ב־2009".
שושי: "זה עצוב מאוד. כי לפני ארבע שנים שאלתי אתכם כבר. תנסה לזכור (מתחננת) ב־2009 האם כבר הייתה שם מצבה?"
פרלשטיין: "עד כמה שזכור לי כן".
שושי: "המצבה הייתה כבר סגורה?"
פרלשטיין: "גם כשהייתה מצבה, היא ניתנת להזזה".
שושי: "איך?! זה אבן!"
פרלשטיין: "רוצה לראות איך שאני מזיז את זה לבד. גם היום, כשקוברים אנשים בוגרים אחד מעל השני, מזיזים את האבן וקוברים עוד אחד".
שושי: "עד איזו שנה פתחתם וסגרתם את האבן?"
פרלשטיין: "לא זוכר את הפרטים האלה ולא חושב שאני צריך לעמוד ולהתדיין עליהם. זו חלקה שנקראת חלקת אגוז".
שושי: "ואיך קוברים? אחד על השני?"
פרלשטיין: "יש לנו נהלים של משרד הדתות ואנחנו פועלים לפיהם".
שושי: "אז אני לא יודעת על מה להתפלל. איפה הוא באמת נמצא? אתה לא מבין כמה זה חשוב".
פרלשטיין: "אמרתי ואני יכול להגיד לך את זה שוב: באותה תקופה לא דרשו מאיתנו חלוקה לשורה וטור. זה המתחם שקבעו, אז אז אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק כל עובר באיזה חלק במתחם הזה הוא נמצא. אין לנו אפשרות לדעת".
שושי: "שאלה אחרונה, כמה תינוקות יש שם בחלקת אגוז?"
פרלשטיין: "שוב. אנחנו פועלים לפי...".
שושי: "בסדר, כמה? אלף?"
פרלשטיין: "אנחנו פועלים לפי...".
שושי: "מה הנהלים? תסביר לי כמה תינוקות יש שם!"
פרלשטיין: "תפני למשרד הדתות ודברי איתם".
שושי: "רק שתדע שלי מאוד מאוד קשה עם זה. קשה לי שנתתם לי להתפלל על מצבה. כל שנה עליתי. מחר זה יום השנה ואני לא עולה כי אני לא יודעת אפילו היכן הוא".
בשבועות האחרונים הגיעו לידינו עשרות סיפורים דומים. זה מתחיל בנהלים של משרד הדתות, ששונו ככל הנראה באוגוסט האחרון בעקבות ריבוי המקרים. החלק השני והחמור במיוחד הוא התנהלות בתי החולים. על פי הנוהל של משרד הבריאות (סעיף 7.2), על בתי החולים להציג בפני ההורים שלוש חלופות לקבורת התינוקות: "א. ביה"ח יטפל בנושא הקבורה מול חברות הקבורה ללא מעורבות המשפחה. ב. המשפחה תיקח חלק פעיל בהליך הפרידה בבית החולים בלבד, בית החולים יתאם את נושא הקבורה בבית העלמין. ג. המשפחה תיקח חלק פעיל בכל הליך הקבורה בתיאום עם חברה קדישא: לוויה וקבורה בהתאם להלכה היהודית". בעמותת עתים ערכו בדיקה מקיפה, ומתוך 13 בתי החולים שנבדקו — אפילו אחד לא הציע להורים את שלוש האפשרויות.
בתי החולים, על פי נוהלי משרד הבריאות, גם אמורים להעביר להורים טופס עם האפשרויות, שעליו הם צריכים לחתום. על פי הבדיקה של עתים, במחצית מבתי החולים לא החתימו את ההורים על הטופס כלל, בשניים לא ידעו להשיב ובשישה החתימו — מתוכם שניים על טופס שאינו תקין כלל, ושניים סירבו לשלוח את הטופס.
למרות שהטענות נגדו מוכרות מזה זמן, חמישה בתי חולים עובדים עם חברת הקבורה של פרלשטיין (הדסה עין כרם והר הצופים, בי"ח מאיר, אסף הרופא וקפלן) ושני בתי חולים נוספים (העמק בעפולה, כרמל בחיפה) משתמשים בשירותיו לתושבי הסביבה שלהם. פרישתו הרחבה של "חסד ואמת" מעידה על מצוקה של בתי החולים בנוגע לנכונות חברות הקדישא המקומיות לקבור נפלים ותינוקות. חברות הקדישא לא רוצות להתעסק עם קבורת נפלים בשל אחוז ההשתתפות הנמוך של הביטוח הלאומי בקבורה.
הצלע השלישית היא התנהלות חברות קדישא, שאנשיהן עושים הכל כדי למנוע מההורים את האפשרות לדעת היכן קבורים הילדים או לעלות לקבריהם. בר לשם, למשל, עברה לידה שקטה בבית החולים אסף הרופא בינואר האחרון. במשך שעה ארוכה הם החזיקו בתינוק, התקשו להיפרד. בבית החולים הציעו להם לטפל בקבורת התינוק. "נחרדתי מהמחשבה לצאת מבית החולים עם גופה ביד ולחפש איפה לקבור אותו", היא אומרת. "לכן הסכמתי, אבל לא ידעתי שבית החולים פעל בניגוד לנהלים ולא הציג בפניי את האפשרויות".
בשעת השחרור מבית החולים ניסתה בר לברר במזכירות בית החולים האם הילד כבר נקבר. "פתאום הרגשתי צורך להיות שם, או לתת לילד שם במעמד הקבורה כי הבנתי שכך עושים", היא מספרת. אבל נציגי בית החולים טענו שאינם יודעים עם איזו חברה קדישא הם עובדים.
כשהחלה לברר בעצמה, סיפרו לה נשים שכבר עברו את התהליך שלעתים מחכים עם הקבורה "עד שמצטברים כמה תינוקות ואז קוברים אותם יחדיו". לשם נעזרה בעורך דין, וגילתה שעל פי הנהלים מגיע לילד שלה חלקה משל עצמו אבל משום שאיש לא טרח לומר לה את זה, התינוק כבר נטמן בקבר אחים בבית־שמש.
בן זוגה של לשם היה זה שיצר קשר עם משה פרלשטיין, שאישר כי הוא זה שביצע את הקבורה אבל דרש מהם לא לנסות לעלות לקבר ללא תיאום מראש. אבל כשניסו לתאם איתו מראש, פרלשטיין התחמק. בינתיים, נשים הפעילות בקבוצת האמהות שלחו לה תמונות מבית העלמין המדובר, שבהן אפשר לראות את דלתות המתכת, והיא הזדעזעה. "זה ממש כמו בשואה", היא אומרת בקול חנוק מדמעות. "נשברתי לגמרי. החלקה נמצאת מחוץ לגדר, ליד חלקת המתאבדים או אלו שיהדותם מוטלת בספק".
בחודשים האחרונים, בעקבות ריבוי סיפורי הזוועה והתאגדות ההורים, שיפצו אנשי "חסד ואמת" את החלקה, הוסיפו מצבה ודשא סינטטי ואפילו נתנו שם לכל חלקה. בר, שראתה את התמונות החדשות, פנתה בעצמה לפרלשטיין. למזלה, הלידה השקטה שלה אירעה לאחר שתוקן הנוהל שמחייב רישום מדויק, ופרלשטיין נאלץ לשלוח לה הודעה שבה נכתבה החלקה, מספר הטור ומספר השורה. באופן לא מפתיע, פתאום כבר לא צריך לתאם מראש כדי להגיע. "עברתי כמעט שנה של חוסר שקט נפשי, של סערה", היא אומרת, "והכי כואב לי זה שלמיטב ידיעתי הם נתנו לילד שם אחר ממה שבחרנו במעמד הברית — ואפילו לא אומרים לנו מהו".
שושי, שמכירה גם את הסיפור של בר, כואבת. "חוויתי על בשרי כפייה דתית", היא כתבה השבוע. "והכי כואב לי שאני לעולם לא אדע איפה קבור הילד שלי, בגלל שהם עצמם לא יודעים איפה משום שזו תפיסת העולם שלהם, שאמהות לא צריכות לדעת. בכך, הוא כפה עליי את האמונה שלו".
מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "הנוהל לקבורת עוברים נכתב בשיתוף עם משרד הבריאות אשר פועל להטמיע את הנוהל בקרב בתי החולים. חברות הקדישא העוסקות בקבורת נפלים, עוברים ותינוקות רכים התחייבו בכתב לקיים את הוראות הנוהל לרבות גילוי מקום הקבר. החברה קדישא הנ"ל עושה עבודתה נאמנה מתוך שליחות ומצווה, שכן התשלום מצד ביטוח לאומי לקבורת נפל לעומת קבורת בגיר/ה זעום. ככל שהיו בעבר ליקויים, הם תוקנו ואף מעבר לכך".
הרב יעקב רוז'ה: "המנהג שהורים לא יהיו נוכחים בקבורה או יידעו היכן העובר נקבר הוא מנהג של כל עם ישראל. אבל זוהי לא הלכה אלא מנהג שמופיע בשולחן ערוך ובספרי הלכה נוספים. ההוראה שלנו היום היא שמשפחה שתבקש לערוך טקס ולהיות נוכחת בקבורה — נכבד את בקשתה".
מחברה קדישא "חסד ואמת" נמסר בתגובה: "חברתנו פועלת בהתאם להנחיות המשרד לשירותי דת ובשיתוף פעולה מלא. על פי נוהל קבורת עוברים עד לשנת 2014, לא נדרשה השתתפות המשפחות בהליך הקבורה ואף לא מסירת מקום הקבורה המדויק. עם הוצאתו של נוהל קבורת עוברים חדש אנו פועלים בהתאם ועל פי הנחיות הנוהל ומוסרים את מלוא המידע הנדרש. כמו כן שופצו והותאמו חלקות קבורת העוברים והינן תואמות את הדרישות. יתירה מכך, באחרונה נערך סיור בשיתוף נציגי המשרד לשירותי דת ואמהות שעובריהם נטמנו בחלקה והובעה שביעות רצון מפעילותנו. חברתו רואה שליחות בעבודתה ועושה כל שביכולתה על מנת לספק את השירות הרגיש והיעיל ביותר למשפחות בשעת צערם. כך נהגנו וכך נמשיך לפעול". •
