העונה הנוכחית של מכבי תל־אביב ביורוליג מסתמנת כאחת מחוויות הצפייה הקשות ביותר בטלוויזיה הישראלית. ניתן לשבץ אותה במקום טוב בין "זמן מיסטיקה" ל"פרודים".
הכדורסל של הקבוצה כל כך מוגבל, מסורבל ולא אסתטי, שלעיתים נדמה שבכלל מדובר בכדוריד. גם אתמול, מול ססארי החלשה אף יותר ממנה — וזה באמת מסובך — המשחק דמה לקרב הורדת ידיים בין שני גידמים. למזוכיסטים שמוכנים להעביר כך את ערבי חמישי מחכה פרס נוסף: גור שלף.
כששלף החל לשמש פרשן הוא נראה כמו תוספת מרעננת לתחום שהיה זקוק בדחיפות למכת חיוניות: לא עפר שלח, אבל רהוט, סימפטי, בעל ניסיון עשיר ולא מתלהם. איפה הוא ואיפה היציאות הסקסיסטיות והדוחות של פיני גרשון, למשל. בשל עברו כשחקן ומנהל לשעבר במכבי הוא תמיד נחשד בקרבה לקבוצה, אבל לא עשה רושם שהדבר ניכר בעבודתו. בעונה שעברה אף היה חלק מרגע מרגש, כשהשתתף בטקס הוקרה לאחיו שהלך לעולמו ומיד לאחר מכן חזר בקור רוח לעמדת השידור.
אלא שככל שחלף הזמן, מתברר ששלף הוא הדבר הכי קרוב ליורש של דני נוימן — וגם זה כי דני נוימן יש רק אחד. לא סתם אחד העמודים המצחיקים ביותר בעברית בפייסבוק בימים אלה נקרא "משפטים שגור שלף אמר באמת" הכולל פנינים נוסח: "בסוף המשחק אחת הקבוצות עלולה להצטער על הטעויות שהיא עשתה הערב".
אינני יכול להעיד כי הוא אכן אמר את כל המיוחס לו שם ובהקשר המדויק, אבל הם בהחלט נשמעים כמוהו: מדובר במכונת קלישאות משומנת להפליא, המסוגלת לומר את המובן מאליו ולהתייחס לכך משל היה הוכחת משפט פיתגורס. אתמול, לדוגמה, הסתיימה המחצית בתוצאה 40:33 לטובת מכבי תל־אביב. "מבחינת מכבי, כשהיא קולעת 40 נקודות לעומת 33, אז היא יורדת מבסוטית", קבע שלף. כלומר, את הרעיון שבבסיס הספורט שנקרא כדורסל — לקלוע יותר מהיריבה — שלף מאשר.
שלף הוא דוגמה להבדל בין פרשן לבין פיגורה ספורטיבית שמדגמנת פרשנות: הוא יורה סטטיסטיקות, מחמיא למצטיינים ומבקר את המאכזבים, אבל אינו מסוגל לחבר את כל אלו לתובנות משמעותיות או לשפה ייחודית. לרוב מסקנותיו הצופה הסביר מסוגל להגיע לבדו. לעיתים אף נדמה שבשל אפרוריותו הרבה, השדרן ניב רסקין — שהוא לרוב מצוין עד לדקות שבהן הוא נכנס להיפר־ונטילציה ומתחיל לשאוג "מאני שוט" כאחוז דיבוק — נאלץ למלא את מקומו.
וכשהפרשנות כה תמוהה, אפשר להבין את מי שבוחרים לצפות במשחקים האיומים האלה בלי קול: הם סובלים מספיק.
