נתחיל מהחלק העצוב באמת: בונו לא זכה לפגוש אותי ולעשות איתי סלפי. ולא שלא עשיתי מאמצים ניכרים כדי להגשים לו את חלום נעוריו! נסעתי לפריז פעמיים בטווח של כשלושה שבועות, הגעתי למלון שבו הוא התארח (במקרה משם גם אספתי את הכרטיסים להופעה, אבל זה סתם צירוף מקרים), ושהיתי בלובי פרק זמן לא לגמרי סביר כדי לתת לו אפשרות להיתקל בי לגמרי במקרה בדרכו מארוחת הבוקר בחזרה לחדר. זה לא קרה אבל לא איבדתי תקווה – בשבילו – היות שהגדלתי לעשות והשגתי הזמנות למסיבת ה־VIP בחדר העיתונות באצטדיון לפני ההופעה. כי אני יודעת שהיה לו חשוב לפגוש אותי – ואני רגישה לדברים כאלה.
בכניסה לאצטדיון אקור'הוטלס בברסי, ואז שוב בכניסה למסיבה, נערכו בדיקות ביטחוניות מקיפות שלא פסחו על איש: תיקים, כיסים. אנשי ביטחון, גבר ואישה, ערכו בדיקה פיזית על גופו של כל צופה וצופה. הצרפתים נעמדו והניפו זרועות באוויר, מבוהלים קלות. במסיבה הכרתי בחור מקליפורניה, חבר קרוב של דה אדג', שאמר שזה ערב מרגש במיוחד: זו ההופעה האחרונה בטור, במקום זו שבוטלה לפני כשלושה שבועות, שגם תצולם בלייב לטובת שידורה ב־HBO. "יש סטרס", הוא חייך, והסביר שחברי הלהקה נחים ומחממים את הקול לקראת העלייה לבמה. במילים אחרות, בונו מצא שמיליוני צופים ברחבי העולם יותר חשובים מההזדמנות לפגוש אותי. קצת נעלבתי.
אבל מאידך הא לכם נחמה פורתא: גם הלהקה המצליחה ביותר בעולם, שמאחוריה כמעט 40 שנה של עשייה, 13 אלבומי אולפן שמכרו יותר מ־170 מיליון עותקים, אלפי הופעות ברחבי העולם, 22 פרסי גראמי ופחות או יותר כל תואר מפוצץ שמוזיקאי יכול לחלום עליו – אפילו הם נלחצים קצת לפעמים ונאלצים להסתגר בחדר עם גוגל־מוגל במקום לבוא למסיבה לפגוש ישראלית לוהטת. אז סלחתי לו. אני בטוחה שעבורו הפספוס היה מצער לא פחות מאשר עבורי.
ובכן, נטולת הסלפי המיוחל נכנסתי להופעה. לפני שהלהקה עלתה לבמה נשמעה הודעה, באנגלית ובצרפתית: "הסאונד של ההופעה הערב כולל צלילי פיצוצים: הצלילים הללו הם חלק מההופעה, ואינם צריכים להוות מקור לדאגה". לרגע השתרר שקט מסוים בקרב 18 אלף הצופים באולם הענקי, שסביר להניח כי כל אחד ואחת מהם ראו את הווידיאו מהופעת הרוק ההיא שבה נשמעו צלילי פיצוצים שלא היו חלק מההופעה. אבל אז נכנס היצור המופלא הזה, פצצת האנרגיה המטורפת: בונו דהר פנימה מתוך הקהל, מקצה הבמה המוארכת שחצתה את האצטדיון עד לבמה המרכזית, שם חיכו לו דה אדג' עם הגיטרה, הבסיסט אדם קלייטון והמתופף לארי מולן ג'וניור.
U2 התחילו עם "הנס (של ג'ואי ראמון)" מהאלבום האחרון: "התעוררתי ברגע שבו הנס קרה, שמעתי שיר שהכניס קצת היגיון לעולם". השיר, כמו רוב שירי האלבום הזה, עוסק ברגעים מכוננים מנעוריהם של חברי הלהקה, שמצליחים להדהד רגעים מכוננים מנעוריו של כל אדם כמעט – למשל הרגע שבו שומעים בפעם הראשונה שיר של להקה שתלווה אותך אחר כך כל החיים. במקרה של U2, זו הייתה להקת הפאנק האמריקאית הראמונס, שג'ואי היה המנהיג שלה. במקרה שלי – U2.
אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו הם נקלטו בנשמתי: בחדר הטלוויזיה בביתה של אסנת, בכיתה ז', בשנים שבהן MTV היה פסקול הרקע של חיינו. השיר היה "She Moves in Mysterious Ways", ואחרי ששמעתי אותו הייתי חייבת לשמוע כל שיר שהלהקה הזו אי פעם יצרה. עד היום.
בונו שר על ג'ואי ראמון, אליל נעוריו, על הרגעים שבהם מישהו שאינו אתה יוצר משהו שעושה לך סדר בעולם, וחשבתי על ההקשר החדש שנוצר בהופעה הזו, הופעת הפיצוי אחרי זו שבוטלה בעקבות מתקפת הטרור חסרת התקדים על פריז, ועל הרצון, והתקווה – שהלהקה התייחסה אליהם שוב ושוב לאורך הערב – שהרוקנרול יצליח, לפחות במשך שעתיים וחצי, להכניס קצת היגיון לעולם שהולך ונעשה יותר ויותר כאוטי, ואם לא היגיון אז לפחות נורמליזציה – המחאה שאנחנו מכירים היטב, של החיים שנמשכים, למרות הכל.
ההופעה הייתה מרהיבה, סוחפת. המוזיקה האדירה בשילוב עם פירוטכניקה יפהפייה – מסך שהוא גם כלוב מוארך, שיורד לבמה מהתקרה והלהקה צועדת לתוכו והוא מניף אותם אל על, כשהווידיאו חושף ומחביא אותם לסירוגין, מצלם ומשדר אותם.
בשיר "She Moves in Mysterious Ways" הלהקה העלתה לבמה קבוצה של מעריצים: כל אחד מהם עלה לבמה בשיר הזה באחת מההופעות במסגרת הטור העולמי הנוכחי, ועכשיו הם הביאו לפה את כולם. ראשונה עלתה לבמה אישה בשמלה פיפטיזית בשחור ואדום, עם הלוגו U2 רקום על החזה. אחריה עלו גבר שחור בחליפה כסופה מנצנצת, בחורה בלונדינית בג'ינס וגופייה לבנה, בחור שעל זרועותיו מקועקעות פניהם של ארבעת חברי הלהקה, ילד מתוק, גבר בטורבן סיקי מסורתי – והלהקה המשיכה ל־"Elevation", וכולם, גברים־נשים־שחורים־לבנים־מיעוט־רוב רקדו את האפשרות הזו, להתרומם מעל לדברים שמפרידים ומבדילים בינינו. בידיה של האישה עם השמלה המתנפנפת הופקד סמארטפון שבעזרתו היא צילמה את המתרחש על הבמה ושידרה בלייב לעולם – הכוח ההזוי שבכף ידנו כל הזמן, להיות בכל מקום – כמה יופי יכול להיות בו.
ואחרי כל הבלגן השמח הזה היו רגעים חשופים ופשוטים: בונו שמדבר ושר על אמו שאיבד כשהיה בן 14, דה אדג' על הפסנתר, בונו עם מיקרופון, וזרקור אחד עליהם כשהם שרים את "Every Breaking Wave", על הדילמה האנושית כל כך, מתי להילחם בעוז בגדול ממך, מתי מגיע הרגע לוותר.
בונו עומד על הבמה, נוטף כריזמה, ומודיע שאהבה תנצח את הפחד, שנסרב להפוך למפלצת כדי להביס מפלצת, שבאירלנד יש שלום כי אנשים אמיצים היו מוכנים לפשרות כואבות. והכל נכון – כי הנה אנחנו שוב כאן, כשלושה שבועות אחרי, פריז עדיין עומדת, ורחובותיה נוצצים בקישוטים לכבוד חג המולד, והיא יפה מאי פעם – ותשמעו, נורא מפתה פשוט להאמין שבזה זה מתחיל ונגמר. אבל המציאות, כמה כואב, היא לא רק רוקנרול ועצי אשוח עמוסים בכדורים בכחול־אדום־לבן.
יום לפני ההופעה נערך הסבב הראשון בבחירות המקומיות של צרפת, שתוצאותיהן מהוות אינדיקציה משמעותית להלך הרוח הלאומי. מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה פן, החזית הלאומית, גרפה יותר מ־30 אחוז מהקולות, יותר ממה שהשיגו המפלגה הרפובליקנית בראשות הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, והמפלגה הסוציאליסטית בראשות הנשיא המכהן, פרנסואה הולנד.
במסיבה שלפני ההופעה שוחחתי עם שתי פריזאיות. שתיהן טענו שלרוב סבב הבחירות הראשון הוא בעיקר הצבעת מחאה. לא שהן לא מודאגות, אבל קשה להן להאמין שאלה תהיינה התוצאות גם בסבב השני והקובע, שיתקיים ביום ראשון הקרוב, ה־13 בדצמבר, חודש בדיוק אחרי מתקפת הטרור.
גם העיתונאי הצרפתי אנדרה דגון, שעימו שוחחתי, סבור שהמסר המרכזי מאחורי הצלחתה הנוכחית של לה פן הוא מסר של מחאה נגד התמודדותו הכושלת של הנשיא הולנד עם הנושאים הבוערים ביותר מבחינת הצרפתים. כפי שהוכיחה כבר ההיסטוריה, גזענות ופחד פורחים על רקע מצוקה כלכלית: האבטלה בצרפת חצתה השנה לראשונה את הממוצע של האיחוד האירופי, והולנד, נשיא בלתי כריזמטי ולא אהוד, אינו מצליח לתת תשובות מספקות או לייצר תחושה של תקווה.
אנדרה מדגיש כי בסבב הראשון השתתפו רק מעט יותר מ־50 אחוז מבעלי זכות ההצבעה, והוא מאמין שאחוזי ההצבעה יהיו גבוהים באופן משמעותי בסבב השני.
יהיה מה שיהיה בבחירות, דבר אחד כבר ברור: מאורעות "שישי השחור" חיזקו את החזית הלאומית. לתוך הסדקים שיוצרת מצוקה כלכלית מחלחלים זעם וכאב של אלה שהכי סובלים ממנה, ולתוך חבית הנפץ הזו נחת גפרור האידיאולוגיה הפנאטית והעיוורת של דאעש, שעושה עוול נוראי לרוב ולמיעוט כאחד. כך מתחילה מלחמה.
בסוף ההופעה אומתו השמועות שהופצו ואז הוכחשו שוב ושוב. בונו הודיע: "לפני שלושה שבועות נשדדה מהם הבמה שלהם, הערב אנחנו רוצים להציע להם את הבמה שלנו", והזמין את Eagles of Death Metal, הלהקה שבמהלך ההופעה שלה במועדון הבטקלאן נרצחו 90 אנשים. הם פרצו לבמה ועשו ביצוע אדיר לשיר "People Have the Power", של פטי סמית. האצטדיון התפוצץ בשירה.
על הבמה עמדו שתי הלהקות, כש־U2 מקפידה להעניק ללהקה האורחת את קדמת הבמה. זו נדיבות לב שאינה מובנת מאליה – הלהקה הגדולה בעולם העניקה את השיר האחרון בהופעה האחרונה בטור שלה, אחד מסיבובי ההופעות הגדולים בהיסטוריה, ללהקה אחרת, בהפגנת סולידריות ואהבה ראויות להערכה. שווה לצפות בראיון שהעניקו Eagles of Death Metal למגזין "Vice" – פחות בשביל העדות מהתופת ויותר כדי לראות את הסולן של הלהקה, ששם כמעט לא מרים את עיניו והטראומה ניכרת בו היטב. האיש הזה פרץ עכשיו לבמה של U2 ושאל את הקהל: "אתם נהנים??" ונענה בשאגות, בידיים מונפות באוויר מחושמל מאנרגיה.
על המסך הענקי עלו בזה אחר זה שמותיהם של 130 קורבנות מתקפת הטרור של ה־13 בנובמבר 2015, על רקע צבעי הדגל הצרפתי וסמל השלום, שמגדל אייפל הוטבע במרכזו.
"People Have the Power", שרנו שוב ושוב.
וחשבתי, לאנשים אכן יש את הכוח. השאלה היא מה אנחנו עושים איתו.
