WhatsApp FaceBook send e mail

מות המחבר

'תולעת משי' מוכיח שוב שג'יי קיי רולינג לא מסוגלת לפספס, אבל עלילת המותחן סובלת הפעם מכמה בעיות

רונן טל
18.12.15

תולעת משי // רוברט גלבריית - מאנגלית: אמיר צוקרמן - ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים - 519 עמודים

 

'קריאת הקוקייה', הספר הראשון בסדרת המתח שבמרכזה הבלש קורמורן סטרייק, הפך לסנסציה בינלאומית כשהתברר שמאחורי המחבר האלמוני, רוברט גלבריית, עומדת ג'יי קיי רולינג. הספר השני בסדרה, 'תולעת משי', כבר פגש קוראים להוטים ומשוחדים, רשם שיאי מכירות שהאפילו על קודמו וגם קיבל ביקורות אוהדות. נדמה שרולינג - שבין הארי פוטר לסטרייק הצליחה לפנות קצת זמן לכתיבת הרומן המשובח 'כיסא פנוי' - לא מסוגלת לפספס.

 

'תולעת משי' מאשר מחדש את החוזקות שלה ככותבת - דמיון פורה ומשוחרר, כתיבה קולחת וחוש אינסופי לאירוניה - אבל הוא חושף גם את המגבלות של עצם הבחירה לכתוב תוך ציות למגבלות ז'אנר כובלות. רולינג יודעת להשתמש באופן מושכל ויעיל בקונבנציות הז'אנריות, אבל לא תמיד מצליחה לטעון אותן במשמעות עדכנית ומעניינת מספיק, כמו שהיא מבקשת לעשות.

 

דמותו של סטרייק, גבר דובי שעיר, בנו של כוכב רוק שאיבד רגל באפגניסטן, מעוצבת ברוח הגיבורים האלמותיים של ספרות הבלש האמריקאית סם ספייד ופיליפ מרלו: כמוהם הוא גבר ציני, חד, הפועל בסביבה אורבנית מושחתת, בעל חיבה מוגזמת לאלכוהול, בעיות מתמשכות ביחסים עם נשים ונטייה להסתבך עם המשטרה. רולינג מערבבת את המאפיינים האלה עם אזכורים לבלשים בריטיים יותר, בעיקר הרקול פוארו של אגתה כריסטי - כמוהו, הוא מכנס לקראת הסיום את כל החשודים האפשריים בחדר אחד ובסיומו של נאום רהוט מצביע על האשם. קוראים מנוסים ישמחו בוודאי לפענח את כל האזכורים התרבותיים והבדיחות הפנימיות שמעמיסה רולינג על הספרים שלה; אחרים יצטרכו להסתפק בעלילה, וזו של 'תולעת משי' סובלת מכמה בעיות.

 

אחרי שפיענח בהצלחה כה מרשימה את תעלומת מותה של הדוגמנית לולה לנדרי ב'קריאת הקוקייה', סטרייק הפך לחוקר פרטי מבוקש. שגרת העבודה שלו כוללת בעיקר התחקות אחרי גברים בוגדים ורעיות סוררות. אבל אז פונה אליו ליאונורה קוויין, אשתו המרוטה והמובסת של סופר שערורייתי שנעלם. ההיעלמות הזאת קורית בדיוק כשטיוטת ספרו האחרון מסתובבת בין בתי הוצאה ומאיימת לחשוף את ערוותם - מילולית ומטפורית - של בכירי עולם הספרות הלונדוני. הדמויות בספר שבתוך הספר הן ייצוגים קלים לזיהוי של האנשים האמיתיים בחייו של קוויין, והן שקועות במגוון אינסופי של פרקטיקות מיניות סוטות, על הטווח שבין נקרופיליה לקניבליזם (המחבר עצמו, מתברר, מעדיף את הסקס שלו כשהוא קשור). כשסטרייק מוצא את גופתו של קוויין בזירת רצח מחרידה במיוחד, הוא מבין מיד שהדרך למציאת האשם עוברת דרך קריאה מדוקדקת בספר.

 

החשודים - סוכנת ספרותית מרירה, מו"ל מאותגר מינית, עורך אלכוהוליסט, מאהבת נקמנית, סופר מתחרה - מעוצבים בקווים מעט גסים, ואינם נבדלים מספיק זה מזה. המו"ל והעורך, למשל, נראים כמו דמות אחת שנחצתה בשלב מאוחר של הכתיבה לשניים כדי להרוויח עוד חשוד. אפיון הסוכנת הספרותית מתמקד כמעט בלעדית בשיעולים החורקניים שגורמים לה להתקפי השתנקות. דמויות אחרות - כמו סופר הומו שמת מאיידס שנים לפני הרצח או דראג קווין דיכאונית - ממלאות תפקיד מוגבל, ועצם קיומן יוצר עומס לא הכרחי על העלילה.

 

רולינג כבר הצהירה שהיא מתכוונת לכתוב שבעה ספרים על סטרייק - בדיוק כמו בסדרת הארי פוטר - ו'תולעת משי' כולל לא מעט זרעי אינפורמציה שיפותחו מן הסתם בהמשך, כמו מערכת היחסים בין רובין, העוזרת הנאמנה של סטרייק, לארוס הסנוב שלה מתיו (טיפ לרובין: תעזבי אותו כבר עכשיו, זה לא הולך לקרות), או הקשרים המסובכים של סטרייק עם כמה אחים למחצה המפוזרים על פני כל הגלובוס.

 

כמו בספר הראשון בסדרת סטרייק, רולינג עוסקת בנושאים שמן הסתם קרובים לליבה - הדכאנות של מערכות שלטוניות, סלבריטאות אינסטנט, עוולות התקשורת הטבלואידית - וגם כאן היא מגלה גישה חומלת כלפי מיעוטים מיניים. הפעם, ברומן שטרוד באינטריגות הנכלוליות של עולם הספרות, רולינג מצליחה לומר גם כמה דברים בעלי ערך על היחסים בין הכותב לאנשים שתפקידם להפיץ ולפרסם את יצירותיו, וגם על עצם תהליך הכתיבה, על הסיזיפיות והאובססיה שכרוכים בו. שמו של הרומן שכתב קוויין הוא 'בומביקס מורי' - שמה הלטיני של תולעת המשי. רולינג סוחטת עד דק את המטפורה המרכזית של התולעת, שמושלכת בעודה בחיים לתוך מים רותחים כדי שניתן יהיה להשתמש בסיבי הבד שהיא מייצרת. כמוה, היא אומרת, גם הסופר נאלץ לעבור סדרה כואבת של עינויים, כדי שיהיה מסוגל להפיק יצירה בעלת ערך. יכול להיות שרולינג - מהכותבים הכי נמכרים בהיסטוריה - חושפת כאן משהו אותנטי על עצמה. ואולי זו עוד בדיחה פנימית שנועדה להצחיק בעיקר אותה.