דדי גל עולה לבמה של מועדון הקומדי בר בתל־אביב. הוא ישוב על כיסא גלגלים ומתחיל להפציץ בלי רחמים. "איך אתם בשוק", הוא פונה לקהל, "חושבים לעצמכם, מה זה מצעד הפרוטות של איל"ן? תרמנו כבר במשרד". והוא ממשיך: "אני רואה שאתם סקרנים, אני לא נכה מתאונה ולא נכה מהצבא, אני נכה מלידה. זה הנכה הכי מעפן שיש. כמו ופלים בטעם חלבה. אני אגיד לכם מה עוד מעפן? נכים מושכים חופרות. כמו שדוגמניות הולכות לכדורגלנים, ככה חופרות הולכות לנכים. אתם יודעים מה עובר להן בראש? תפסתי נכה, הוא לא יכול לברוח לי". מהקהל נשמעים צחוקים, וגל יורה: "כל מי שצחק עכשיו הוא מניאק".
בהמשך המופע גל נוגע בעוד נקודה רגישה עבור בעלי מוגבלויות — השירות הצבאי. "הייתי בצבא, הייתי קרבי, עשיתי הכל", הוא מספר לקהל. "היו לי אפילו היתקלויות עם מחבלים. נתקלו לי בכיסא ונפלו. דבר אחד לא הצלחתי, המכונה של המשקאות שמונה מטר גובה. שלוש שנים בצבא רק רציתי קולה".
גל, 44, לא רוצה להיות כמו כולם. אין לו בעיה לצחוק על המוגבלות שלו, אבל הוא בעיקר צוחק עלינו. מעמיד בפנינו מראה. הנכות שלו היא לא העניין היחיד במופע שלו, אבל הוא לא מסתיר אותה ואת ההתמודדות שלו. אני פוגשת את גל בדירת השיכון שלו ביפו, שבה הוא מתגורר ביחד עם כלבתו היפה ונוס. "רצתי, ברחתי מהרחם של אמא שלי בגיל שבעה חודשים", הוא אומר בחיוך, "ויצא שנולדתי עם שיתוק מוחין. זה שם רע, זה כאילו שהמוח חטף שבץ וזה מקושר אוטומטית לפיגור, אבל זה לא נכון — שיתוק מוחין פוגע ביכולת המוטורית. מאז, פחות או יותר, אני על כסא גלגלים".
גל מופיע בעיקר במועדון הקומדי בר בתל־אביב, בסוף השבוע הזה, בשישי בערב, הוא עלה על הבמה והצליח לגרום לקהל לצחוק איתו, ולא ממבוכה. קטעים מהמופע שלו שודרו גם בערוץ 2, אבל את הפריצה הגדולה שלו הוא עדיין לא עשה. אבל הוא עדיין מאמין. "הסטנד־אפ מאפשר לך להמציא את עצמך", הוא אומר, "אתה כותב את ההצגה של עצמך. התיאטרון הרגיל מתקשה לקבל שונות, משחק דורש כישורים. כשניסיתי להוכיח שיש לי אותם, אמרו לי שלא אוכל לממש אותם על הבמה. בבתי ספר למשחק המליצו לי על כתיבה. שאלתי מה בעניין להופיע, כי אני אוהב את הבמה, את הפרונט, ואמרו שזה ידרוש ממני דברים שאתקשה לעשות. זה נכון, אבל זו חשיבה שבלונית. ובסטנד־אפ, לשמחתי, אין שבלונות".
במקום להתייאש מהדחיות שספג בתיאטרון — "ויתרתי גם על החלום להיות כדורגלן", הוא צוחק — הפך את התחביב הגדול שלו, להצחיק, למקצוע. הוא צוחק על הנכות אבל לא רק עליה ("כשעמיתיי הסטנדאפיסטים ניסו לעזור לי לכתוב חומרים למופע הם ניסו לדמיין לעצמם איך אני מרגיש. אבל זה לא היה נכון בשבילי, כי אני חי את זה, ואין לי עניין לשמש בתפקיד הנכה הזועף").
לגל אין בעיות לצחוק גם על התגובות שהנכות שלו מעוררת בסביבה. "ניגש אליי ערס, מישהו שאני לא מכיר, ואומר לי 'תרגיש טוב'. מה, הוא הבאבא סאלי? הכוונה טובה אבל זה מטומטם. בכלל, אנשים רואים נכה וישר רוצים לעזור. גם העבריינים. הם חושבים שככה הם מפצים על החטאים שלהם", צוחק.
גם על התנדבות לשירות בצבא וויתר, "בשביל מה?", הוא אומר, "בשביל להרגיש כמו כולם? אפשר לחשוב שבלי זה אתה לא שווה". בכל זאת, יש דברים שהיה רוצה לעשות כמו כולם: להיכנס למועדונים בלי בעיה, למשל.
"הייתי רוצה שתהיה גישה נוחה לנכים גם במקומות בילוי", הוא אומר, "הייתי רוצה גישה נוחה לבמות כדי שהחברים לא יקללו בכל פעם שהם צריכים להרים אותי לבמה, הייתי רוצה שאנשים הולכים ייצאו מהסטיגמה שנכים ממהרים להיעלב. איזו פרחה אמרה לי פעם בהופעה 'פחדנו לצחוק, שלא תיעלב'. הלו, אני עושה סטנד־אפ, בשביל מה אני פה?!"
החברה, אומר גל, עדיין לא פתוחה מספיק לקבלת האחר. "תזרקו את התבניות, תרוויחו בני אדם" הוא מבקש. "אני לא רוצה אתרי היכרויות לנכים בלבד, שישימו אותי בגטו, אני לא רוצה שיעסיקו נכים כדי לתת להם צ'אנס אלא שיעסיקו אותם כי הם טובים. אני מציע גם לנכים להפסיק לעשות עניין מהנכות שלהם, לנהל אותה במקום לתת לה לנהל להם את החיים".
את הראיון עם גל אנחנו מקיימים לקראת מצעד הפרוטות, יום ההתרמה השנתי של איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) שיתקיים ביום רביעי. האיגוד מציין בימים אלה 63 שנות שיקום ושילוב נכים, והוא מטפל באלפי נכים ב־40 סניפיו ברחבי הארץ.
גם גל, חובב ספורט מושבע, פוקד את הסניפים של איל"ן. בשנים האחרונות הוא מתאמן בבוצ'ה ("כמו פטנק") במועדון הספורט ספיבק של עמותת איל"ן והגיע למקום ה־43 בעולם בענף. "העניין במשחק הזה, קצת כמו על הבמה", הוא מסביר, "זה לא לפחד לזרוק את הכדור. כשאני מפחד — אני מחטיא".
על ניתוח שיאפשר לו ללכת הוא ויתר. רגליו של גל מתפקדות ברמה מסוימת (והוא ממהר להדגים זאת בחיוך) ובעבר אף השתמש בהן יותר ("הלכתי קצת עם מכשירים, אבל זה מתיש"), אבל לא הייתה שום התלבטות לגבי ניתוח שיקים אותו על רגליו. "זה כמו ללכת על ברזלים. מה? אני אלך כמו רובוקופ?".
עד גיל 14 למד בבית ספר לנכים. "הדבר הקלוקל היחיד בחינוך לנכים הוא שמפמפמים לנו כל הזמן את השטות של להיות כמו כולם, כאילו שכולם נפלאים, כאילו שאני מקבל משכורת מה'כולם' הזה. אני רוצה להיות אני. לבית הספר קראו 'תקומה'. אולי זה היה מין רמז כזה, רצו להגיד לנו 'יאללה, קומו כבר ולכו'".
המעבר לבית ספר רגיל לא היה קל. "לא קלטתי שאני אומנם נכה, אבל שיש לי ערך, שאני אחד מהחבר'ה. הייתי נסגר בבית ורואה כדורגל, כמעט לא ניסיתי להתחיל עם בנות, כי יצאתי מנקודת הנחה שזה שאני מאוהב במישהי ממש לא אומר שהיא בכלל מבחינה בי".
היום, הוא אומר, ממרומי גילו וניסיונו, הוא נוהג לשנות את תיאור הנכות שלו בהתאם לאישה שמולו. "אם היא יפה וסקסית אני אדגיש את העובדה שאני יכול להזיז את הרגליים, לעשות סקס, להביא ילדים, ומציע לה לפרוש מזרון מיד כדי לקבל הוכחה. ואם היא פחות יפה, אני חייב לייאש אותה ואני אומר שאני משותק לגמרי".
את הנימה המבודחת מחליפה אחרת, מתנצלת, כשגל מבקש לציין שהוא מעדיף להימנע מקשרים עם גרושות עם ילדים ("גדול עליי, שתבוא מישהי ותצניח עליי משפחה מלמעלה") ובמידה מסוימת, גם עם נכות ("אני לא פוסל אותן, אבל לרוב הנכות מגיעה עם צדקנות ונטייה לחפור וגם קשה להן עם הגוף שלהן. הן גם חוששות להיפגע, וזה קשה לי, וגם רוצות לשדרג את עצמן, מעדיפות אייפון 6 כשאני טלפון מנגו עם לחצנים").
למען הסר ספק מבהיר גל שהוא פנוי עכשיו, ונהנה מקשרים מזדמנים "עם נשים צעירות, שמכירות אותי מחיי הלילה, ולא נרתעות מהנכות. אני צריך בחורות שלא מרחמות עליי. אני מעדיף את זה ככה, לא צריך אחות רחמנייה".
אם היו מציעים לך שיקוי קסמים שהיה הופך אותך לאדם בריא?
"הייתי דוחה אותה על הסף. אני מפחד מהצביעות שהייתי מגלה".
